הסיפור המרכזי, ×–×” שכל ילד יודע, על ההיסטוריה היהודית הולך כך: הרומאים החריבו את בית המקדש השני ב-70 לספירה, ומאז ×—×™ העם היהודי בגלות, מקפיד שלא להתערב בגויים, שומר על טוהר דמו, וחולם לשוב לארצו – חלום שהוליד מספר משיחי שקר כשלמה מולכו ושבתאי צבי. בסוף המאה ×”-19 – כאן כבר מתחילה הגרסה הציונית – בעקבות שורה של רדיפות, התעורר העם, והחל בשיבה המונית למולדתו, אותה מעולם לא שכח. זו הגרסה הקאנונית של ההיסטוריה היהודית; לכל אחד יש את הווריאנט שלו (החרדים, למשל, רואים בשיבה למולד חטא, ולא תחיה לאומית), אבל ×–×” הבסיס.

וכפי שמראה ספרו החדש של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אין בו ולו מילה אחת של אמת.

הגליה? איזו הגליה?

בשיחה איתו, מציין זנד עובדה אחת פשוטה, שאין עליה עוררין: אין שום מקור היסטורי שמציין את הגליית היהודים. אף לא אחד. עד כה, לא כתב אף היסטוריון ולו ספר אחד על אקט ההגליה. אף לא אחד. וזאת מסיבה פשוטה מאד: לא היתה הגליה.

הגליה לא היתה מנהג רומאי. לכל היותר הם לקחו שבויים ומכרו אותם לעבדות, והגלו את המנהיגים, אבל הם חסרו הן את הטכנולוגיה והן את העניין בשינוע מיליוני אנשים. יתר על כן, הגליה לא היתה מועילה לאף אחד. מה הם היו עושים עם כל המוגלים הללו? גם כך, על פי המקורות ההיסטוריים, מספר השבויים הגדול כתוצאה מהמרד הגדול כמעט ושבר את שוק הסחר בעבדים.

מעבר לעובדה שאף מקור היסטורי – כלומר, בן הזמן או הזמן הקרוב – לא מציין הגליה (הוכחה מתוך שתיקה לאי קיומה), ישנן שורה של ראיות שמעידות שהיא לא התקיימה. נחזור לרגע לסיפור התלמודי המכונן, המדבר על הקמתה מחדש של היהדות לאחר חורבן הבית.

עסקה אפלה ביבנה

זנד. צחי לרנר, ויקיפדיה העברית

לאחר תחילת המצור על ירושלים, ולאחר שראה כיצד אשה ענוגה גוועת ברעב, נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מתחזה למת בתוך ארון קבורה, ומתייצב בפני אספסיאנוס (גיטין נו, א-ב). בן זכאי – או, ליתר דיוק, הבור שערך את התלמוד – מלהטט בהבליו, ומוכיח מתוך פסוקים שהוצאו מהקשרם, כמיטב המסורת התלמודית, שאספסיאנוס הספקני הוא קיסר רומא. זמן קצר לאחר מכן, מודיעים לאספסיאנוס שוואלה, הוא קיסר.

אדון העולם הטרי והמופתע שואל את בן זכאי כיצד יוכל לגמול לו, ובן זכאי נותן לו תשובה פשוטה: "תן לי יבנה וחכמיה ואת שושלת רבן גמליאל". אספסיאנוס מסכים, והאוליגרכיה הרבנית מתחילה את העסקה האפלה, במסגרתה היא תשמש כמשת"פית רומאית ובתמורה תזכה בשלטון מקומי. בכך, אגב, היא תירש את האוליגרכיה השנואה ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם!/ אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם!/ אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם!/ אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם!/ שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") של הכהנים לבית צדוק.

קשה להניח שהפגישה בין בן זכאי ובין אספסיאנוס התקיימה כפי שהיא מתוארת, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זמן קצר מאד לאחר המצור על ירושלים, כבר החל אספסיאנוס במסע לרומא, לקראת נצחונו במלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. שנית, קשה להניח שמועמד לקיסרות ימצא זמן לשיחה ארוכה עם רב בלתי מוכר (ואין סיבה להניח ששמו של בן זכאי היה מוכר למישהו, קודם למלחמה; הרומאים נשאו ונתנו עם הכהנים הגדולים או עם הסנהדרין כגוף).

אבל פגישה דומה מאד כנראה כן התרחשה, משום שמהלך ההיסטוריה מוכיח שהרומאים שמרו על חלקם בעסקת "תן לי יבנה וחכמיה" – וכפי שמוכיחה עמדתם של רוב הרבנים במרד בר כוכבא, 60 שנה לאחר מכן (ועל כך מיד), גם הם שמרו על חלקם. אז עם מי נפגש בן זכאי? המפקד הרומאי במקום ×”×™×” טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ומסיבות מובנות כותבי התלמוד לא הפגישו את גיבורם עם מחריב המקדש.

אפשר – וזו ספקולציה בלבד, אבל זו ספקולציה יפה – שהאיש שנשא ונתן עם בן זכאי ×”×™×” ראש המטה של אספסיאנוס וטיטוס, איש הצללים שלהם, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הלה, שלא במקרה אנחנו יודעים עליו מעט מאד, ×”×™×” בן אחיו של הפילוסוף היהודי פילון ובנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שנטש את הדת היהודית ועבר אל הפגאניות. אם יש מישהו שיוכל להבין את יכולתם של הרבנים לדכא את הלאומיות (או, ליתר דיוק, המשיחיות) היהודית, ×”×™×” ×–×” אלכסנדר.

כך או כך, האליטה הרבנית בדמותו של בן זכאי הבטיחה את נאמנותה לרומאים, והחלה במרץ בשיפוץ דמותו של המשיח. ממשחרר לאומי הוא הפך לדמות פלאית, שמדברת בלשון הציפורים. בתחילת המאה הראשונה רבו משיחי השקר (“You are the messiah! Trust me, I have followed a few!"), ולאחר החורבן הם מתמעטים מאד.

אלא שאליטה איננה קיימת בוואקום. השלטון שהובטח לרבנים הובטח להם על משהו. שושלת רבן גמליאל – האוליגרכיה לבית הלל הזקן – מתקיימת מעמלם ודמעתם, ממיסיהם של איכרי יהודה. השנאה בין האיכרים ("עם הארץ") ובין עושקיהם גדולה וידועה. האוליגרכיה הרבנית תתקוף אותם בחריפות: "לא ישא [תלמיד חכם – יצ"×’] בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה'… אמר ר'אליעזר: עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשחטו'; ×¢× ×” להם, ×–×” טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה" – פסחים מט:ב', יש שם עוד סיפורים מרנינים.

אבל קיומו של "עם הארץ", על כל טינתו, שמתקיים יפה עד המאה הרביעית, מעיד כאלף עדים על כך שרוב העם לא הוגלה אלא נשאר על אדמתו. אוכלוסיות חקלאיות אינן נודדות.

מרד בר כוכבא ודעיכת הישוב היהודי בפלסטינה

הוכחה נוספת לכך שלא היתה הגליה המונית היא מרד בר כוכבא. אנחנו יודעים מעט מאד – היהודים לא נהגו לכתוב היסטוריה – על אירועי המרד הללו והם עדיין שנויים במחלוקת גדולה בקרב ההיסטוריונים. עם זאת, העובדות הבסיסיות הן שלאחר שורה של מה שנתפס כפרובוקציות רומאיות – איסור על סירוס שנתפס כאיסור על המילה, תכנית להקים מחדש את ירושלים כפוליס רומאית על מקדשיה הפגאניים – פרצה התקוממות פראית עוד יותר מקודמתה. ×›×” ×¢×–×” היתה הלחימה, עד שהקיסר הדריאנוס נאלץ להשמיט מאגרותיו לסנאט את הפתיחה המקובלת, "לי ולצבא שלום" – משום שהיא פשוט לא היתה אמיתית.

כלומר, 60 שנה אחרי חורבן הבית וההגליה המפורסמת – הבית נחרב ב-70, מרד בר כוכבא פרץ ב-132 והסתיים ב-135 – עדיין היו ביהודה מספיק יהודים כדי לארגן מרד חריף עוד יותר מקודמו. מרד שהיה כל כולו של "עם הארץ"; רק רב חשוב אחד, רבי עקיבא, תמך בו – וגונה בשל כך על ידי המסורת התלמודית.

אה! יאמרו לכם תועמלנים ציונים – אף היסטוריון ישר לא יטען זאת – הגלות החלה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא! ושוב, אין שום ראיות תומכות בטענה הזו. אף מקור היסטורי לא טוען זאת. יתר על כן, ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות מראות שלאחר דעיכה קצרה, הישוב היהודי ביהודה ובגליל שב ופורח, ולמעשה נכנס – יחד עם האימפריה הרומאית כולה – לתקופת זוהר קצרה, ששיאה ברבי יהודה הנשיא, מגדולי המשת"פים הרומאים ועורך המשנה. תקופת הזוהר הזו תבלם בפתאומיות, כמו בכל האימפריה, עם משבר המאה השלישית (עצמאות היתר של הצבא, האינפלציה הפרועה – תופעה בלתי מוכרת, שלא ידעו כיצד לטפל בה – ופלישות הברברים במערב והפרסים במזרח), שיביא את האימפריה המערבית אל קיצה ויעביר את מרכז הכובד של האימפריה המזרחית לביזנטיום.

עם התנצרות האימפריה, בתקופת קונסטנטינוס המכונה בפי עצמו הגדול (324 הוא תאריך מקובל), מתחילים היהודים ברחבי האימפריה להיעלם. ההיעלמות הזו איננה מלווה בפוגרומים נוצריים – יש מספיק כאלה, תודה ששאלתם, אבל הם מכוונים כנגד פגאנים – וההנחה היא שמדובר בהתנצרות המונית. הכמרים הנוצריים לא כינו את צאן מרעיתם "עם הארץ", תוך שהם בוזזים אותם, ועומס המיסים הנוצרי קל יותר.

נותרו בפלסטינה מספיק יהודים, עם זאת, כדי לסייע לפולשים הפרסים ב-614 להדוף את הצבא הביזנטי (ולטבוח בשבוייו). זמן קצר לאחר מכן – ב-636 – ×”×’×™×¢ הכיבוש המוסלמי, והקהילה היהודית בפלסטינה נכנסת לדעיכה סופית. תוך זמן לא רב, מתאסלמים כמעט כל יושבי הארץ. הסיבה לכך לא היתה דווקא כפיה דתית: השלטון המוסלמי הכיר ב"עמי הספר", ואף שקבע ×›×™ עליהם להיות מושפלים לעומת המוסלמים, הסיבה האמיתית להתאסלמות היתה ככל הנראה ×”×’'×™×–×™×”.

השליטים המוסלמים הראשונים לא הטילו מיסים על בני דתם. ההכנסות היחידות של השלטון היו ממס הסובלנות – ×”×’'×™×–×™×” – שנאלצו בני הדתות האחרות לשלם. אנחנו יודעים שעד תחילת המאה השמינית, נכנסות הממלכות המוסלמיות למשבר פיננסי משום שלא נותרו די משלמי מיסים, היינו, רובם התאסלמו כדי להמנע מתשלום המס, שהמוסלמים היו פטורים ממנו.

קהילות קטנות של נוצרים ויהודים – יותר נוצרים מאשר יהודים – נשארו בפלסטינה גם לאחר הכיבוש המוסלמי. פלסטינה חדלה לשמש כמרכז יהודי חשוב – אבל ×–×” קרה במאה השביעית, וזו לא היתה תוצאתה של הגליה. מה קרה לאותם יהודים מתאסלמים? סביר להניח שאנחנו מכירים אותם תחת השם "פלסטינים".

קהילה דתית מיסיונרית

 ××– איך בכל זאת יש יהודים בכל רחבי העולם?

או. ראשית, גם קודם לחורבן הבית השני, רוב יהודי העולם לא ישבו ביהודה ובגליל. קהילות גדולות שגשגו בפרס, במצרים – במיוחד באלכסנדריה – ובסוריה, ברומא ובאסיה הקטנה. אלו היו קהילות דתיות, לא לאומיות: המקדש בירושלים שימש להן כמרכז דתי, אבל הן לא התגייסו לצידם של המורדים ביהודה.

וכמובן, רובם המוחלט של היהודים לא היו, לא אז ולא היום, מצאצאי דוד ושלמה. ההתפוצצות הדמוגרפית של היהודים, החל מהמאה החמישית לפני הספירה והלאה, איננה מוסברת על ידי עליה חדה בשיעור הילודה: זה פשוט לא קרה בעולם העתיק, שגידול האוכלוסין שלו היה מוגבל על ידי יכולתו החקלאית להאכיל את עצמו. העליה במספר היהודים נובעת, עד כמה שאפשר לדעת, כתוצאה מתנועה רחבה מאד של גיור.

עלייתה של הנצרות מוסברת, בין השאר, ביכולתה להציע לפגאנים מחפשי-דרך דברים שהיהדות לא יכלה להציע – למשל, שותפות מלאה בקהילה גם מבלי לעבור את הריטואל הטראומטי של המילה (מספר הנשים המתייהדות ×”×™×” תמיד גדול מזה של הגברים המתייהדים, וזה לא מקרה). וכשהנצרות עלתה – דבר שמתרחש בתקופה טראומטית ליהדות, לאחר חורבן הבית, ועם הפיכתה לסתגרנית – נעלם מאגר-הגיור שלה בעולם הידוע.

זנד מציין עובדה שמרבים להתעלם ממנה: שהיהדות נותרה דת מיסיונרית גם לאחר חורבן הבית. הוא מביא כדוגמאות את ממלכת חיימ'ר בתימן; את המלכה הברברית דהיה אל ×›×”×™× ×”, שבלמה – לזמן מוגבל – את הצבא המוסלמי הפולש, שהיתה ממוצא יהודי; ואת ממלכת הכוזרים, אותה ×›×™× ×” בשעתו מייסד ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שר החינוך לימים בנציון דינור, "אם גלויות מזרח אירופה". רוב היהודים, אז והיום, היו צאצאי גרים.

זו, כמובן, עובדה מאד לא נוחה לציונים. הציונות היא כת לאומנית-אתנית: היא ניהלה סיפור אהבה סוער עם הרומנטיקה של הדת והאדמה בגרסתה הגרמנית, והיא אימצה למעשה את הנראטיב הרומנטי הגרמאני. היא ראתה את היהודים כעם של איכרים-לוחמים, שנעקר בכוח מעל אדמתו והוגלה, ועכשיו הוא שואף לשוב לארץ מולדתו. היהודים, על פי המיתוס הזה, הם קהילה אתנית, קהילת דם.

אלא שזה לא כל כך מסתדר עם העובדה שבין יהודי תימן ובין יהודי פולין לא מקשר שום דבר פרט לדת. המאכלים שונים, התרבות שונה, המוסיקה שונה, כל מה שמייצג אתניות שונה; רק הדת זהה. וגם כאן יש הבדלים ניכרים: היהדות האשכנזית היא מונוגמית מאז המאה העשירית; יהדות ספרד היתה פוליגמית עד שלב מאוחר מאד, והפוליגמיה של יהדות תימן מוכרת בפסיקה הרבנית בישראל.

רגע, רגע…

אז אם העובדות לא מסתדרות, מאיפה מגיע המיתוס על ההגליה? איך זה שכולנו מכירים אותו?

×–×” סיפור מעניין במיוחד. ישראל יובל, חוקר היהדות הפרובוקטיבי תמיד (ספרו "שני גויים בבטנך" מומלץ מאד) כתב מאמר קצר בשם "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי", הנוגע בשאלה שרוב החוקרים לא מוכנים לגעת בה במקל.

יובל חושף שהתפיסה של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מקורה בתלמוד הבבלי, שנכתב בפרס. התלמוד הירושלמי לא כותב על גלות – הוא יושב ביהודה, הוא יודע שלא היתה גלות! – אלא בשני מובנים: האחד, שעבוד פוליטי; השני – גלות בית ראשון. יובל מציין עובדה מעניינת נוספת: רוב הישראלים משוכנעים שהדמויות הנושאות את מנורת בית המקדש בשער טיטוס הם יהודים גולים; בפועל, אלה חיילים רומאיים.

מאיפה, אם כן, ×”×’×™×¢×” התפיסה של גלות אל המקורות היהודים? כמו הרבה דברים אחרים – הקדיש הוא דוגמא בולטת – זו העתקה מן הנצרות. מימי יוסטינוס מרטיר במאה השניה והלאה, השתמשו הנוצרים באיסור על יהודים להתגורר בירושלים כהוכחה לכך שהיהודים הוגלו מארצם, כעונש על צליבת ישוע. יובל מעלה השערה שקביעת חורבן הבית כזמן תחילת הגלות ×”×™×” נסיון לקצוב את זמנה של הגלות: מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. אבל, כזכור, רוב היהודים מאז ומעולם היו 'גולים'. כלומר, היהדות אימצה למעשה את הנראטיב הנוצרי והאנטישמי של "היהודי הנודד".

בהשענו על היסטוריון היהדות ישראל יובל הפרובוקטיבי תמיד, מציין זנד שגם התפיסה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא מאוחרת מאד, איננה קיימת בתלמוד הירושלמי אלא רק בבבלי – כותבי התלמוד הירושלמי היו, הם עצמם, עדות ×—×™×” לאי קיומה של הגליה – ושמקורה ככל הנראה בתפיסת "היהודי הנודד" הנוצרית.

כתב אישום חריף

זנד מראה היטב עד כמה הנראטיב הציוני מבוסס על אתניות-עוברת-בדם, ואיך יצרה התפיסה הזו את החברה הישראלית הגזענית של ימינו, שבה קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת "מוות לערבים", שבה המיעוט הערבי מודר בעקביות מכל תפקיד בחברה וסובל אלימות משטרתית דיספרופורציונלית. וכל ×–×” נשען על מסורת היסטוריוגרפית אתנוצנטרית, גרמנית במקורה, שבלקראת סוף המאה ×”-19 החלה לתאר את היהודים כעם – זו תופעה יהודית-אירופית

יתר על כן: זנד מציין שהפלסטינים הם ככל הנראה צאצאי היהודאים של בית שני, שמעולם לא גלו מאדמתם. רק במאה ×”-19, בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, התחילו היהודים לתאר את עצמם כעם – וזו תופעה יהודית-אירופאית, שהושפעה באורח ניכר מהתעוררות הלאומיות במרכז ומזרח אירופה. לתופעה זו, רצוי לציין, אין מקבילה ביהדות ארצות האיסלם; הלאומיות ×”×’×™×¢×” לשם במאוחר מאד.

ספרו של זנד מציג את הציונות כטרגדיה מתועבת במיוחד: צאצאי טטארים מהגרים בהמוניהם לפלסטינה, עוקרים מאדמתם את התושבים המקומיים שישבו שם מימי הרומאים, וביהירותם טוענים ×›×™ הם-הם בעלי המקום, וכי יושביו הם-הם הפולשים. לא סביר שהישראלים היהודים יעניקו מחילה לזנד, או יטרחו לעיין בו ברצינות; לכל היותר ינפנפו בו כדוגמא לפתיחותה – היחסית – של החברה הישראלית מול אלו הסובבות אותה. ולעזאזל העובדות.

הביטו בתמונה הזו.

שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.

מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, ×–×” יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף.

אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי.

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים?

די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות. אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש ×”×™×” שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. ×–×” ×”×™×” סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"×— בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל.

רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי ×–×”, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?

הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין ×–×” עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.

המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאת השכר של המורים לסבירות עוד יותר. הלאה. דרישה נוספת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.

הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, ×›-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.

×–×” נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו ×—×›×”, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. ×”×™×” ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה ×–×” פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

לפני חמש שנים ×”×™×” להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, ×–×” של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות. יש כסף. משרד האוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו.

מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגעת ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין ×–×” תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד ×™×”×™×” צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל ×–×”, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר ×–×›×” בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך ×–×” קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

לצבאנו המהולל יש נטיה לעקוב בשקדנות אחרי תנודות בחשיבת בני הנוער, ומסיבה טובה: הם חוששים שם ממשבר מוטיביציה, ומנסים לעקוב אחרי הגורמים המשפיעים על המלש"בים. הגורם המשפיע ביותר על המתגייס הטרי, על פי ממצאי צה"ל, הם חברים, עם 30%; קרובי משפחה מאותה שכבת הגיל – אחים, בני דודים – נמצאים במקום השני, עם 20%; ההורים מגיעים למקום השלישי, עם 15%; התקשורת צולעת למקום הרביעי, עם 5%; ולמקום האחרון, עם שברי אחוזים, מדדים המורים. מחקר של הצי האמריקני, שנראה שנכתב תחת הלם קשה – הוא מתייחס (זהירות, מצגת פאוורפוינט) ל"דור מייספייס" כאל "צורת חיים זרה" – מביא נתונים דומים.

שביתת המורים נמשכת יותר מ-40 יום. היא משבשת את אורח החיים הרבה יותר משביתה בנמל התעופה, שמשפיעה על חייהם של מעטים ביחס. ועם זאת, לא נראה שהיא מטרידה את ההורים יותר מדי, ודאי לא את הממשלה. נראה שהתלמידים דווקא מסתדרים, ודאי אלה מהם שהליכה לבית הספר היא עבורם חשש יומיומי מאלימות.

אם מישהו מתלונן על השביתה, הוא מתלונן על כך שהמורים לא מספקים את שירותי השמרטפות שלהם התרגלנו: ההורים נאלצים לטפל בילדים בעצמם במקום לשלוח אותם לבית הספר. התלונות על הפסקת שירותי אספקת המידע והקניית הערכים, אותם תפקידים משניים של בית הספר, בולטות בהיעדרן. העובדה שבתי הספר הישראליים ממילא כושלים, כל שנה מחדש, בביצוע התפקידים הללו, גם היא נשארת בכותרות יום אחד, מקסימום שניים. מדי פעם, מגמיש משרד החינוך את הקריטריונים לקבלת תעודת בגרות, שאם לא כן הנפילה היתה ניכרת מדי.

ישראל משקיעה בחינוך סכומים עצומים – 26.6 מיליארדי שקלים בשנת 2006 – והתפוקה נמוכה למדי. נכון, תקציב החינוך קוצץ חמש פעמים בתקופתה של בוגרת התיכון לימור לבנת, אבל לבנת לא היתה לבד: הכנסת אישרה את התקציבים והציבור הכללי לא מחה.

נוצרה אווירה של בוז לחינוך. גם בוז למורים – יצורים נלעגים בחברה מוכוונת-רווחים, שלעולם יפרפרו על קו שכר המינימום, שנתפסים, לא תמיד שלא בצדק, כמי שלא יכלו לארגן לעצמם ×’'וב מכניס יותר – אבל קודם כל בוז להשכלה עצמה. ×–×” לא התחיל ב"פרו-פ-סור" של דוד לוי, מסוף שנות השמונים; בתחילת אותו עשור, הבחין בתופעה אחד העיתונאים היותר מחוננים בישראל, אהרן בכר.

"עם הספר הופך מרצונו הטוב והחופשי לעם של בעלעגולעס. הוא מוצא אלף ואחת סיבות להתברך בכך. שני אנשים כבני 40, אבות לילדים, הודו שלא אכפת להם אם ילדיהם חוזרים מבית הספר לא יאוחר משעה 12 בצהרים. לא רוצים ללמוד, אמרו, שלא ילמדו, אנחנו חיים עכשיו טוב, בבית לא חסר כלום. הליכוד נטע בלב האנשים האלה תחושה ברורה, שהבורות משתלמת. היא הופכת בהדרגה לסטטוס חברתי. מקופחים מקצועיים משייטים להם במכוניות אמריקניות ומודים לאלוהים, שעשה מהם בעלי בסטות ולא פרופסורים.

 

"דורות של יהודים מסרו נפשם במרוצת ההיסטוריה, על הזכות להעניק לבניהם חינוך נאות. אינסטינקט חבוי במעמקי נפשם אמר להם, שבלעדיו אין כמעט קיום לעם היהודי. דורות של יהודים הטילו עצמם אל האש ואל הכבשנים, כדי להציל ספר אחד. גווילים עלו באש והם האמינו שאותיות פורחות באוויר ונשזרו בתוך הנצח בקיומו של העם היהודי. כל זה פורח עתה כעשן: אם יהודיה שוב איננה חולמת על בנה הדוקטור, היא רוצה לזכות ולראותו עצמאי, אולי כדי שגם בחלקו יפול נתח טוב מן האינפלציה. מי יודע".

זה לא היה הליכוד, אם כי היה לו חלק בכך. זה היה גדול על התנועה הלאומנית-ליברלית הזו, שהחלה דווקא כתנועתם של מלומדים ושמעולם לא הגיעה לתהומות הבוז לאינטלקט שטיפחה תנועת העבודה, שהאנטי-אינטלקטואליות והבוז האנטישמי כמעט למלומד היהודי היו לחם חוקה מיום הקמתה.

מפתה להטיל את האשמה על הדור הצעיר. כלומר, זה אינסטינקט בסיסי. "הארץ משחיתה את דרכיה בימינו. שוחד ושחיתות פושים בכל. ילדים אינם מצייתים להוריהם, כל אחד רוצה לכתוב ספר, וברור כי קץ העולם מתקרב במהירות". הטקסט הזה, שלא השתנה הרבה מאז נכתב ב-2800 לפני הספירה ועד "זה נוער זה? זה חרא" של אברהם שפירא, הוא תלונה שמרנית קלאסית. אבל דור המדינה עלה על אבותיו, והדור שהכריז באוקספורד ב-1933 ש"הבית הזה מסרב להלחם פעם נוספת למען המלך והמולדת" רשם את אותה שורה מזהירה, אחרונה, בהיסטוריה הבריטית פחות מעשור לאחר מכן. רוב המבוגרים של ימינו לא יוצאים טוב, אומרים לי, מתחרות נוסח "האם אתה חכם מילד בכתה ו'" (והנה דוגמא מזעזעת במיוחד).

לא, הפאק הפעם הוא מערכתי, והוא לא בעיה ישראלית, אלא כלל-מערבית.

* * * * *

לקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס היתה בעית תדמית. מילא זה שלחשו שהוא היה התוצר של הזדווגותה של אמו עם שד; שמועות מהסוג הזה היו בעיה של רבים מהפוליטיקאים בעיר המופלאה ההיא, באותה תקופה שבה "העגלון מודיע לך שהאב והבן אינם שווים, ושכאשר אתה מבקש מהבלן להגביר את חום המים, הוא משיב לך שלאדוננו היה רק טבע אחד".

הבעיה האמיתית של יוסטיניאנוס היתה שהוא עבר על חוקיו-שלו. הוא ×”×™×” מאוהב עד טירוף בתיאודורה, שתהיה שותפתו לחיים שנים רבות. היתה כאן מכשול כבד: יוסטיניאנוס ×”×™×” אציל, בעוד שתיאודורה השתייכה למעמד נחות במיוחד – ×–×” של שחקני התיאטרון. על פי הקריטריונים המחמירים והחקוקים באבן של התקופה, שחקנית תיאטרון היתה מדרגה אחת בלבד מעל לזונה. ונראה שתיאודורה שיחקה משחק צמוד מאד עם הקו המפריד הרופף ×”×–×”. יוסטיניאנוס מצא את השטיק שאיפשר את הנישואים, אבל שילם מחיר כבד.

הקריטריונים המחמירים הללו שרדו יפה את ביזנטיון, והיו בתוקף עוד בתחילת המאה ×”-20. שחקנים וזמרים, במיוחד אלו בני המין היפה, נחשבו לתחתית החבית; שחקניות התקשו להוכיח ×›×™ נאנסו, משום שההנחה הרווחת – והיא היתה לא רק דעה חברתית, אלא גם תקדים חוקי – היתה ×›×™ הן זמינות-מינית. הם היו יצורים נחותים, שהשרדותם תלויה בצורתם החיצונית וביכולת הבמה והשירה שלהם, ושלא ייצרו שום דבר בעל קיימא. בעידן שהעריך יציבות מעל לכל – כלומר, כל התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – הם היו נזילים.

ב-1300 השנים שחלפו מאז יוסטיניאנוס, רק שליט אחד חזר על התרגיל שלו – לודוויג הראשון מבוואריה, שלקח לו כפילגש את השחקנית מונטז, שכתיאודורה רקדה על הקו הדק שבין שחקנית וזונה – וההחלטה הזו החישה את קיצו הפוליטי, כאשר תושבי בוואריה גילו פחות הבנה מתושבי קונסטנטינופול למעבר הבזק של מונטז ממעמדה של שחקנית זרה לזה של אצילה מקומית.

בדרנים, אם כן, נחשבו לסוג נחות במיוחד של אזרחים במשך רוב התרבות המערבית. זה השתנה במחצית הראשונה של המאה ה-20, הרבה בהשפעתה של הוליווד ותעשיית הקולנוע. לפתע, מי ששבתה בקסמיה אולם אחד, היתה מוכרת גם בקצה השני של העולם. סגידה לכוכבים החדשים הפכה לתופעה גלובלית.

היא ×”×’×™×¢×” לשיאה עם הטלוויזיה, ולא במקרה. הופעת הטלוויזיה היתה בתקופה בה × ×”× ×” האדם המערבי ממספר חסר תקדים של שעות פנאי. ×”×™×” צריך לעשות משהו עם הפנאי ×”×–×”, והתמונה המרצדת נפנפה כל תחרות מסורתית – קריאה, משחקי חברה, פגישה עם חברים – מלפניה. חברות מסחריות למדו מהר שיש כאן כסף, והמון – ותעשיית הבידור, שהיתה שולית עד אפסית עד תחילת המאה, הפכה לאחת התעשיות הגדולות בהיסטוריה. בתוך מספר ×–× ×™×— של שנים, התהפך מעמדם של המבדרים: מכמעט-זונות למושא אלילות.

* * * * *

משעה שהפך הבידור לתעשיה, הוא התחיל להתנהג כמו תעשיה. היצרנים, בנסיון להשיג כמה שיותר לקוחות, הורידו את רמת המוצר לרמה הנמוכה ביותר. ב-1919, כשהמהפכה עשתה את צעדיה הראשונים, קול פורטר עדיין יכול היה לשיר, כשהוא משווה את אהובתו לפסל הידוע של ונוס:

The Venus de Milo was noted for her charms,

But strictly between us,

You’re cuter than Venus,

And what’s more – you’ve got arms!

 

היום זה לא היה עובר. אז הקהל הבין, וצחק, גם בלי הערות ביניים.

בידור הוא קודם כל מוצר, וכבר שכחנו שהוא לא כל כך חשוב. בהיפוך הערכים שמבצעת בנו הטלוויזיה, הבידור הוא חזות הכל. מה שאומר, כמובן, שרצינות היא דבר שיש ללעוג לו (האמצעי הקלאסי הוא בלבול מכוון בין רצינות ובין מנופחות), כי הוא מזכיר לנו שיש עוד כמה דברים חוץ ממוזיקה, קומדיות ומסיבות.

הרצינות הפכה למידה רעה. ומאחר ותעשיית הבידור ממציאה את עצמה מחדש ללא הרף, כך גם החוש ההיסטורי. כל ההיסטוריה שלנו נמחקת, ואיתה כל תרבות שאיננה בת חמש, משום שהיא דורשת רצינות ודורשת עמידה על כך שיש דברים שבאמת חשובים. עידן הווידאו הוסיף לכך נדבך נוסף – המהירות הקליפית, המרצדת, זו שלא מאפשרת להתמקד בשום דבר, זו שמרגילה את המבט לאי התמקדות ואת החשיבה לאסוציאטיוויות. והקצב המטורף, המלאכותי ×”×–×”, מכתיב כעת את חיינו.

אנטי אינטלקטואליות תמיד היתה איתנו, ותעודת בגרות לא הבטיחה לאף אחד מקצוע, לא בחמישים השנים האחרונות – אבל הבוז לאינטלקט מעולם לא ×”×™×” פופולרי כל כך, מעולם לא נתמך על ידי כוחות חזקים כל כך. כשמבדרים הם אייקוני התרבות, כל משפט שהוא יותר משליפה מהירה מעורר פיהוק. אורך השירים מתקצר; פעם הם היו יכולים להגיע לשש דקות, היום רק לעיתים נדירות יעברו את השלוש. אורך המאמרים מתקצר, גודל הכותרות והתמונות עולה; אסור לשעמם את הקורא/צופה. וכמובן, צריך שיהיה מינון גבוה, פראי, של מיניות: היא מוכרת, וזה מה שחשוב.

פוליטיקאים, במיוחד, מוצאים את עצמם במלכוד. אם יאמרו משפט שלם, יואשמו בכך שהם משעממים; אם ישתמשו בסאונדבייטס, יואשמו בכך שאינם רציניים. המאשימים, אגב, הם שדרנים שהפכו את הפוליטיקה למשהו קרוב יותר לבידור, למעין זירת ספורט. התפקיד שלהם, בדרך כלל, הוא לנעוץ חניתות בפר המבועת שנכנס בטעות לזירה שלהם. כי פוליטיקאי, כידוע, הוא מושחת או משעמם. אין דרך שלישית.

אז איזה סיכוי יש למורה, שצריך להחזיק בתשומת ליבם של 40 צעירים שקליפים הם כל מה שידעו, כשהם כלואים – בגיל שבו ההורמונים משתוללים בשיאם – במקום שבו כלל אינם רוצים להיות, שלרוב הוא מכוער אסתטית, כשבכיתה יש קבוצה קבועה של אנשים שהיו צריכים להפלט מהמערכת ושפורקים את תסכולם על הסובבים אותם, כשדעתם מוסחת על ידי מערכות היחסים הכספיתיות של בני גילם? כפי שמצאו המחקרים הצבאיים, סיכויי ההצלחה שלו נמדדים בשברי אחוזים.

התלמידים המחוננים שנקלעו למערכת הזו היו תמיד מושא ללעג. בעשורים האחרונים הם גם קורבנות לאלימות. הם מזכירים דבר לא נוח, ערכים מתקופה אחרת – ואת אפסותה של המערכת בה הם שוהים בבואה להנחיל אותם הלאה. אם, כפי שמפמפמים לנו מכל עבר, הבידור הוא מעל לכל, אם לימוד הוא לחרשנים והצלחה אקדמית היא לחנונים, אז את הבגרויות נעבור בכמה קורסי בזק אחרי הצבא ולפני הפסיכומטרי. ומבית הספר באמת לא נשאר הרבה חוץ מתפקידי שמרטפות הכרחיים-כלכלית – ומעמדן ומשכורתן של שמרטפות מעולם לא היו גבוהות, והדרישות מהן היו בהתאמה.

אל גור כתב לאחרונה ספר, שהמסקנה שלו היא שעל האמריקנים לבחור בין הטלוויזיה ובין הדמוקרטיה. השתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אליבא דגור, משום שהדמוקרטיה נשענת על הנחת היסוד שהמצביעים יודעים על מה הם מצביעים, שהם אנשים רציניים ואכפתיים, ושהם יקדישו את תשומת הלב הנדרשת לניהול הרפובליקה – אותה מילה לטינית שמשמעה "×¢× ×™×™× ×™ הציבור".

לפני עידן החינוך התעשייתי, שמקובל לראות את תחילתו במשרד החינוך של נפוליאון, מטרתו של החינוך היתה להכשיר אזרח שייטיב לתפקד ברפובליקה בה הוא חבר, רפובליקה פוליטית או הרפובליקה כריסטיאנה, אותה קהילה רוחנית מדומיינת של המאמינים. החינוך התעשייתי שינה את המטרות מעט: הוא רצה להעמיד אזרח, כן, אבל מוכוון כלפי שוק העבודה והשירות הצבאי. ועדיין: אזרח בקהילה מובחנת, אדם שיתייחס ברצינות לחובותיו כלפי עצמו ואחרים. מהפכת הבידור מקעקעת, בעצם קיומה, את הנחת היסוד האזרחית: היא איננה מעוניינת באזרח והיא איננה תורמת לו דבר, היא מעמידה בליינים, מעצם טיבם חסרי אחריות ורצינות, ואת רגש החובה המירה באגמים עמוקים של ציניות ובעייפות קיומית.

אל גור, המנצח בבחירות הנשיאותיות בשנת 2000, הוא אדם מחונן ומבריק. ומשעמם. למסר שלו לא היה שום סיכוי. סיכוייה של התרבות המערבית, הטובעת תחת גל ענק של בידור ממיס מוחין, אינם טובים בהרבה משלו. זכרו את זה, בפעם הבאה שהדו"ח על מצב החינוך יקבל פרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמופנית לתסרוקת האחרונה של נינט, או לפרובוקציה החדשה של פאריס הילטון.