ארכיון הקטגוריה: יוסי גורביץ

איך עושים את התוכן שלכם

רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.

הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד ×”×–×” ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.

בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.

כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.

כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:

"חברים,

מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.

שיהיה שבוע טוב ונמרץ".

העובדים הללו נטולי כל ×”×’× ×”, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"×— נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.

מעין גילוי נאות

זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.

איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.

"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."

איך זה לעבוד בדסק?

מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.

עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:

"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.

ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."

לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד ×›×” הותר.

אבל כל ×–×” לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר ×™×”×™×” לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.

אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.

"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".

חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.

"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."

"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."

הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.

ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.

×–×” מה שיש. אחיזת חנק: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת ×™×–×¢, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.

חמישה דברים

 

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

 

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

 

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

 

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ×–', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה ×™', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש ×”×™×” לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

 

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

 

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

 

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר

 

סיק טרנסיט

(אזהרה: מכיל ספוילרים ל-Imperium של רוברט האריס)

הנואם והפילוסוף הרומאי קיקרו (ובשמו המלא: מרקוס טוליוס קיקרו) מאד רצה שההיסטוריה תחבב אותו. לשם כך, הוא נקט בשטיק פשוט למדי: הוא כתב אותה.

או, לפחות, ניסה. כתביו של קיקרו – יש ×›-30 כרכים מהם – הם קורפוס עצום של מידע על הרפובליקה המאוחרת, בה פעל. הבעיה של קיקרו לא היתה פחות מידע; להיפך. אילו רק דאג להשמיד את מכתביו, מצבו ×”×™×” טוב בהרבה.

אבל הוא לא השמיד אותם, הם הועתקו, ובמאה ה-14 גילה אותם המשורר האיטלקי פטררקה. חדוותו הפכה במהרה לתוגה. הוא הצטער, כך אמר לימים, שלא השמיד אותם. כי קיקרו של המכתבים הוא לא אותה דמות שיש של הנאומים וההגיונות; הוא מצטייר כעורך דין וכפוליטיקאי הססן למדי, מעט מוג לב, פוסח על שני הסעיפים, נוטה להתקפי דיכאון וחשש. המכתבים מעניקים מבט כלל לא מחמיא על אחורי הקלעים של הפוליטיקה הרומאית בת הדור, ועל מצבו המשפחתי והכלכלי של קיקרו. המכתבים מנפצים את פסל שיש אחר, מרקוס יוניוס ברוטוס, רוצחו של קיסר; האיש הדגול של פלוטארכוס ושייקספיר מתגלה בהם כתאב בצע חסר מעצורים, שלא היסס להמית ברעב חברי מועצה עירונית, ובלבד שישלמו לו את ריבית הנשך שלו.

קרא רק את הכתבים שקיקרו תכנן שתקרא, ותקבל תמונה אידיאלית של מדינאי נבון, אמיץ, נחוש; קרא גם את המכתבים, ואתה מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר ושטוחה הרבה פחות.

***

רוברט האריס רחוק מלהיות הכותב הראשון שממקם את ספר המתח שלו ברפובליקה הרומית. רחוק מכך. אבל הוא הטוב מכולם, עד ×›×”, ו-Imperium החדש שלו הוא הטוב שבספריו – להוציא, אולי, Fatherland (רומן בלשי בגרמניה הנאצית, 1964; תורגם לעברית ×›"ארץ אבות"). אני מעריך שזה ספר ראשון מתוך שניים, או אולי ראשון בטרילוגיה; אני מקווה שזה לא ×™×”×™×” ספוילר לומר שקיקרו נבחר לקונסול לשנת 63 לפנה"ס, ושזו בדיוק הנקודה שבה עוצר הספר – לפני קשר קטילינה, לפני צווי החירום, ההוצאות להורג, הגלות, השיבה, מלחמת האזרחים, המאבק עם אנטוניוס, המוות העלוב בעת מנוסה.

הספר מתעכב, אם כן, על בדיוק אותם חלקים בחייו של קיקרו – השנים המוקדמות, לפני הקונסולאט – שעליהם מדלגים בדרך כלל. הרפובליקה במשבר, המנגנון שהקים סולא חורק, אבל הוא עדיין סוחב. הוא מראה כיצד פועל אדם צעיר, שאפתן, חסר קשרים וגרוע מכל, “אדם חדש" ברומא. “מי אני? אדם חדש. מה מטרתי? הקונסולאט. היכן אני? ברומא", כתב קווינטוס קיקרו, אחיו של מרקוס, ב"מדריך לפוליטיקאי" שלו, מדריך שעצם פרסומו הבעית את האח הבכור.

קללת האדם החדש – האיש שבא משום מקום, שצריך לשבור את תקרת הזכוכית; וברומא זו זכוכית צבועה, שאי אפשר שלא להבחין בה – רודפת את הספר כולו. מעטים, מעטים מאד היו האנשים ששברו אותה: בדור שלפניו, ישנו רק גאיוס מאריוס הנורא, גיבורה של קולין מקאולו ב"האזרח הראשון ברומא". ובנקודה זו, מתחיל האריס ליצור את נקודות ההשקה בין הפוליטיקה הרומאית שעליה הוא כותב ובין הפוליטיקה האמריקנית בת זמננו.

הבחירה שלו במספר היא גאונית: טירו (לימים, לאחר שחרורו: מרקוס טוליוס טירו), עבדו הנאמן של קיקרו, דמות היסטורית לחלוטין. טירו יצר את שיטת הקצרנות הראשונה; בספר הוא טוען שעשה זאת משום שקיקרו דיבר כל כך הרבה, שאי אפשר ×”×™×” לכתוב את כל דבריו בלעדיה. טירו שקוף בדרך כלל; הוא תמיד ברקע, רושם את רשימותיו. אבל הפעמים שבהן הוא חורג מתפקידו כטפט הן גאוניות. למשל, הפגישה הראשונה עם קראסוס – האריס כותב את התיאור הטוב ביותר של קראסוס שקראתי – נערכת עם דיכויו של מרד ספרטקוס. קיקרו וטירו, בדרכם אל מחנהו של קראסוס, עוברים על פני מאות עבדים צלובים; קראסוס מציין בגאווה שהוא צולב עבד אחד בכל 117 רגל, ואז פונה אל טירו: “אתה לא מתכוון למרוד, נכון?” טירו נרתע לאחור; קראסוס צובט את לחיו; מיד לאחר מכן הוא מציע לקיקרו לרכוש אותו ממנו האימה, ההשפלה, האיזכור האכזרי של מעמדו – כל אלה מוצגים היטב, ומתארים את קראסוס – “הפר הזועם ביותר שבכל העדר" – כפי שלא תואר קודם לכן.

האריס מעניק לנו גם דיוקן מוצלח – ופחות עוין מהמקובל – של פומפיוס; תיאור ×—×™ ותוסס של קטילינה; ואם יש משהו פגום בדמות יוליוס קיסר שלו, הרי שהיא אותה דמות ברוכת-מזל, עצמאית ומשועשעת שהתרגלנו לקבל, אם ×›×™ יש לה נופך אפל קמעא. טירו לא מסוגל לעצור בעצמו, והוא מקדיש פסקה לתיאורו הפיזי של קיסר – ואז כותב, מתוסכל, “מדוע כתבתי את ×–×”? כל העולם יודע איך הוא נראה!”. האריס יודע לבנות מתח – מצאתי את עצמי כוסס ציפורניים לקראת תוצאת הצבעה שידעתי את תוצאותיה.

החלק המבריק שבספר הוא תיאור המשפטים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת ברובה לתיאור מאבקו של קיקרו במושל סיקיליה המושחת, וורס. הפיתולים שמקבלת העלילה, התרגילים המשפטיים שנוקטים שני הצדדים, לא היו מביישים את ג'ון גרישם. ושוב, זו נקודת השקה להווה: מדובר במשפטי-מושבעים.

והאריס בהחלט מתעסק בהווה.

***

אחד הרומנים הטובים ביותר שעוסקים ברומא הוא, ללא ספק, “אני, קלאודיוס" של רוברט גרייבס. הקוראים עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תכך, כל מזימה חדשה. אבל בעולם של גרייבס יש מעט, יחסית, מן הרומאיות: העלילה מוגבלת, רובה ככולה, לחצר השליט. הוא יכול להיות רודן טוב ומהוסס, כמו אוגוסטוס; פרנואיד שכל עולמו נמעך, כמו טיבריוס; נוכל מחושב, שהמטרה מקדשת אצלו כל אמצעי, כמו ליוויה; או מטורף לחלוטין, כמו קליגולה. סוכני הפעולה מעטים מאד, ואלו שאינם השליטים הישירים – או המתמרנים אותם – נעדרים למעשה כל כוח. זו לא בהכרח רומא: זו כל עריצות מתורבתת-למחצה. גרייבס מגביר את המרחק מרומא ההיסטורית, כשהוא מקפיד שוב ושוב להשתמש במונחים אנגליים במקום רומאיים – רג'ימנט במקום לגיון, קולונל במקום לגאט, וכן הלאה. העלילה עצמה יכלה להתרחש גם בחצרו של אדוארד השלישי או הנרי השמיני.

וזו, בעיקרה, הסיבה שבגללה הרפובליקה מעניינת ומושכת הרבה יותר מן הקיסרות. אלמנט התחרות נעלם. יש שליט יחיד, ואין עוד מלבדו. יכול, כמובן, לקום תופס שלטון; אבל אז פשוט יבוא עריץ אחר במקום קודמו. סר רונלד סיים תיאר יפה את מצבו של יוליוס קיסר בתום מלחמו האזרחים: הוא ניצח, אבל לא יכול ×”×™×” לזכות בפרס שרצה בו. הוא שאף להכרה כראשון בין הסנאטורים – שאיפתו האולטימטיווית של אציל רומאי – אבל עצם ניצחונו חיסל את הסנאט, וההכרה ניתנה לו לא בשל הישגיו הבלתי מבוטלים, אלא מפחד. המירוץ הפך למלחמה, והניצחון, בהתאם, ×”×™×” פרודיה אכזרית.

אבל כל זמן שהרוביקון לא נחצה, עדיין היתה רפובליקה. היא היתה פגומה מאד, אבל דווקא בפגמיה קל כל כך לראות את זמננו שלנו. רומא מעולם לא היתה דמוקרטית; היא תמיד היתה בשליטתה של אליטה – וגורלם של קיקרו ומאריוס מדגים עד כמה קשה ×”×™×” לפרוץ לשורותיה. אבל שוב ושוב היו בה התפרצויות דמוקרטיות: האחים הגראכחים, שנרצחו; סאטורנינוס; מאריוס; ואפילו קטילינה וקיסר הציגו את עצמם כמגיני העם.

אבל ההתפרצויות הללו תמיד באו מקרב האליטה. תמיד היו אלה בני המעמדות העליונים, שחוסר שביעות רצונם מהישגיהם, טינתם כלפי בני מעמדם, שהובילו אותם למרד ולמהפכה. ופעם אחר פעם, המהפכה נכשלה או נבגדה. ועם זאת, הדבר האחרון שאפשר לומר על הרפובליקה הוא שהיא קפאה על שמריה. היא תססה ללא הרף, מאות שחקנים פעילים בכל רגע נתון. וככזו היא מדברת אלינו הרבה יותר מן הרודנות שמתאר גרייבס.

רומא היתה מדינת חוק, אבל לאיש לא היו אשליות באשר לשוויון בפני החוק. האיש העשיר תמיד ניצח – אלא אם לצד ×”×¢× ×™ עמד איש עשיר אחר. וגם מי שהתחיל את דרכו כמציל העם, נאלץ לבחור בין השמדה עצמית ובין פשרות משחיתות. ועל הפשרות הללו, שהפכו את קיקרו מרפורמטור אנטי-אריסטוקרטי למעוז השמרנות, כתב האריס את ספרו.

***

האריס מקדיש מקום נרחב לתקרית שולית יחסית: בסוף שנת 68, פשטו פיראטים על נמלה של רומא באוסטיה. הם בזזו את המקום, גרמו נזק נרחב, וחטפו שני פרייטורים – פקידים בכירים נבחרים. רומא נכנסה לפאניקה, סיפורי זוועה רווחו בציבור, וזמן קצר לאחר מכן הסכים העם – למרות התנגדות נחרצת של הסנאט – להעניק לפומפיוס מאגנוס פיקוד חסר תקדים על… כל העולם, בעצם. הפיקוד המיוחד של פומפיוס השתרע על כל הים התיכון והים האגאי, וכן 50 מילין בתוך היבשה. ×–×” ×”×™×” צעד חסר תקדים של ריכוז סמכויות – ופומפיוס ניצל אותו עד הסוף. על עיקרון הפיקוד המיוחד של פומפיוס, יבנה יוליוס קיסר בתוך עשור את הפיקוד המיוחד שלו, ×–×” שבגאליה.

אבל, כפי שכתב האריס במאמר בניו יורק טיימס, אין להניח שסכנת הפיראטים היתה איומה כל כך, כי בפועל פומפיוס חיסל אותם בתוך חודשיים. כלומר, אילו נהגו הרומאים בשיקול דעת כנגד סיכון זה, שאף הוא לא היה מוגבל למדינה אחת או לעם אחד, בהחלט יתכן שיכלו למחוץ אותו בלי לחסל את שיטת המשטר שלהם. ההקבלות ברורות, ובמאמרו האריס לא מהסס לציין אותן.

קיקרו תמך בפיקוד המיוחד של פומפיוס, בין השאר לצרכי הישרדותו הפוליטית שלו. הוא עושה פשרה איומה נוספת כדי להבחר לקונסול – הוא מבטיח את סיועו לאריסטוקרטים, שהיו עד לאחרונה אויביו בנפש. והאירוניה המרה מכל: בתחילת הספר, נשבע קיקרו לידידו שהוא, כאשר ×™×”×™×” הכוח – ×”-imperium – בידו, לעולם לא יוציא להורג אזרח ללא משפט.
אבל כשיהיה קיקרו לקונסול, הוא ייאבק בקשר של קטילינה, שפרטיו לא ברורים עד עצם היום ×”×–×”. הוא יגרש את האריסטוקרט המושחת מן העיר. וכאשר ייתפסו חמישה קושרים מתומכי קטילינה, הוא יטען שיש לו סמכות להרוג אותם ללא משפט, למען בטחון הציבור, מכוחו של חוק החירום – “יראו נא הקונסולים שכל רע לא יאונה לרפובליקה!”. ברגע האחרון הוא יהסס; הוא יביא את הנושא בפני הסנאט. שני נאומים גדולים, של קיסר ושל קאטו, יינשאו במקום; נאומו של קיקרו ×™×”×™×” חיוור מאד. קיסר יצביע על כך שהסכנה אינה ×” חמורה עד שאי אפשר להחזיק את החמישה במעצר במקום מוגן עד שתתברר אשמתם, שהחוק הוא חוק דווקא בימי סכנה. אבל לאחר נאומו הפראי של קאטו, הסנאט יצביע, ויאשר את בקשתו של קיקרו.

ובפעם הראשונה מאז ימי סולא, יוצאו אזרחים רומאים להורג ללא משפט ומבלי יכולת להגן על עצמם. ואת גזר הדין יבצע קיקרו, שכעורך דין הביא להרשעתו של וורס בדיוק בשל עבירה זו. ההשחתה, בת לווייתם של הכוח והפחד, תהיה מושלמת.

אבל זה, ככל הנראה, יהיה רק בכרך הבא. עד אז, Imperium בהחלט שווה קריאה.