"דומני שיש לא מעט אנשים מעל גיל מסויים (× × ×™×—, 30) שכמוני מזדהים עם התאור ×”×–×” של קריאה שוקקת של כל שם בתודות, של ניסיון לנחש מי ×–×” מי כשמופיעים רק רמזים או שמות פרטיים, חיטוט בכל קרדיט למי שהביא את המים וסחב את המצילות – פעם זו היתה הדרך ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב."

(הארגו)

ת'אמת, אני לא ממש מזדהה. כלומר, עם הקריאה השוקקת והניסיון לנחש אני כן מזדהה. אבל לא מובן לי הצורך "ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב". בשבילי כל העניין הוא הרבה יותר אישי. כשאני מוצאת מישהו שמהדהד לי בנפש, אני אבדוק (לפעמים באובססיביות) את מי הוא אוהב וממי הוא מושפע, ×›×™ יש סיכוי לא רע שמה שמעורר אותו יעורר גם אותי. מה שלא מובן לי הוא הרצון להתעדכן ללא הרף במה שחשוב, נחשב וכו'. כאילו יש איזה סמן של רלוונטיות תרבותית שמתקדם בקצב רצחני וצריך כל הזמן לרוץ בעקבותיו באפס נשימה כדי להישאר באותו מקום – המקום המעודכן. חשבתי שהתפתחות (אינטלקטואלית, אמנותית, אישית, רגשית) היא משהו שקורה לפי קצב אישי. חשבתי שלא כולם מושפעים בהכרח מאותם דברים באותו זמן. טעיתי?

(בלי קשר, אם כבר נכנסתם לאפונים בחלל, תורידו את פודקאסט #8. כדאי. ואני יודעת שההמלצה על הפודקאסט הכה-מעודכן הזה סותרת את מה שאמרתי בפוסט. כן, אני בחורה מורכבת.)

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

2. מלחמה וזיכרון

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

בכלל, מה שכיף בקומיקס ×–×” שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט ×”×–×”. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם ×–×” כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.

אני יודעת שזה בלוג ספרותי אליטיסטי וכל הבולשיט הזה, אבל אני מקווה שיורשה לי לחרוג קמעה מהסטנדרט הנוהג כאן לכיוונה של התרבות הפופולרית. ובמילים פחות אקדמיות: כדורגל.

בחודש-חודשיים האחרונים קצת קשה להסתובב באינטרנט העברית בלי להיתקל בכל חור במלחמת החורמה שהכריזו כמה עסקני אינטרנט על חבילת השידורים של המונדיאל. והרי הצעתם: לאות מחאה על העוול הנורא שבגביית כסף בעבור צפייה במשחקי המונדיאל, אנחנו נחרים את חבילת השידורים ונלך לצפות במשחקים בפאבים שרכשו את החבילה. נא באוזן!

אלא מאי, מתברר שהמוני העם לא ממש ששים להיענות לקריאתם של גיבורי מעמד הפועלים ודווקא כן רוכשים את חבילת השידורים, טבין וגם תקילין. הכיצד?

הרשו לי להסביר לכם, גיבוריי החביבים, בחישוב פשוט.

נגיד שאתם גיבורי מעמד פועלים אמיתיים. זתומרת, לא כאלה שכותבים טורים באינטרנט ובמקביל מנהלים חיי בוהמה סוערים, אלא דווקא כאלה שמגדלים ילדים, כלב וכרס. ונגיד שאתם אוהבים כדורגל. ונגיד שיש לכם גם ילד אחד או שניים שאוהבים כדורגל. ונגיד שאתם רוצים להיענות לקריאת הקרב של גיבורי מעמד הפועלים מהאינטרנט. כמה תעלה לכם המחאה הזו?

בואו נחשוב. אבא וילד או שניים הולכים לפאב לצפות במשחק כדורגל. נגיד האבא שותה בירה וילד או שניים שותים קולה. מינימום 25 שקל? נגיד אפילו שאתם ממש ממש חסכנים ומגבילים את עצמכם למשקה אחד בכל יציאה. עדיין, אחרי 12 ערבים תגיעו ל-300 שקל. כלומר למחיר חבילת הצפייה.

אופס, אחרי 12 ערבים לא מגיעים אפילו לשמינית הגמר.

מסקנה – חרם צרכנים על שידורי המונדיאל הוא עסק לרווקים הוללים שיכולים להרשות לעצמם להוציא על בירה בפאב את מה שהם לא מוציאים על חבילת שידורים. אז בבקשה, מצדי תראו את המשחקים שלכם איפה שאתם רוצים ותחרימו את מי שאתם רוצים, אבל אל תנזפו במי שלא יכול להרשות לעצמו להצטרף למחאת הלוקסוס שלכם.