דבר אחד לא נפתר: הסיפור עם המאויים. כל השאר הסתדר איכשהו, ועם המאויים נתקענו. כל פעם ששמו עלה בשיעור ×›×–×” או אחר, הנוהג המקובל ×”×™×” שהאיש או האישה על הפודיום מזכירים בטון מתנצל שזה תרגום גרוע, ואם כבר בעברית אז מתאים יותר "המאיים". המהדרין היו מוותרים על הניסיון לחדש את השפה העברית ושבים אל המקור, אוּנְהָיימְליך היו אומרים. כמובן, גם שם, כמו במחשכי החצרות החרדיות, תמיד היו המהדרין מן המהדרין. אלה היו מעווים את פניהם נוכח ×”×”×’×™×™×” החיכּית הפרובינציאלית, ומרפרפים את המילה הארוכה בשריקה גרמנית, אונהיימליש, אונהיימלישששש…

ידוע שהמילים מחזיקות את הבניין. ניחוחות ההדר של המילים הארוכות משכו אותי אליו, ספרים בכריכות עבות ותרגומים סבוכים מצרפתית היו ההבטחה שנישאה בפי כל. לא בגדי משי לבנים עטורי זהב של ארץ קודש, חלילה. יותר כמו כניסה בסודו של דבר. כמו ספר חתום בגוגל בוקס, הכותרות היו נגישות גם קודם, אבל התוכן נעלם מעיני ההדיוטות. למרות הכל, משנכנסתי לעניינים תמיד היה משהו מוכר בכל דבר. מסדרונות החוכמה של סוראסקי, הייתי ממלמל לעצמי תוך שאני משוטט בספריה בין 933.1 ל-872.23 (בקירוב).

בסך הכל, אי אפשר להתלונן, כן? אהבתי את הבניין המזדקן, הרגשתי בו בבית. המילים הארוכות המושאלות משפות אחרות היו לי ככורסאות עור נוחות בטרקלין הקפיטריה. בניין כבד ועגמומי למראה, לבירינת בטון שאת יסודותיו נטעו אי שם בשנות השישים בהבדל בין מסמנים ומסומנים. שריד ברוטליסטי, אפשר להנהן בהנאה מעושה נוכח ריבועי הבטון, תוך המתנה דרוכה לחתול שיציץ מאחד מהם. שריקת השין קוראת אל המרחב, מבעד לחלונות ולשוברי השמש האפורים: אונהיימליש! ביתי וזר, חי ומת. אונהיימליששש.

זה השבוע האחרון של התואר הזה. ההוד וההדר של תכנית מצטיינים התעמעמו, וגם לשבת עם מרקר מעל ספר של רסלינג זה כבר לא מה שהיה פעם. יותר חשובים מכל זה היו הגילויים שהתיאוריה של אחד היא מדרך הרגליים של אחר, שהקאנון ייקרא שוב ושוב ולעולם לא יהיה ממש אצלי בידיים, ושתמיד יהיה את ההוגה ההוא שלא אצליח לקרוא, לא משנה כמה אנסה. חשבתי שככל שאצלול עמוק יותר לתוך האריג-הטקסט, כך אנסוק גבוה יותר. אבל מה לעשות שלנסוק אפשר רק עד קומה ארבע, וגם היא כבר לא מאיימת כפי שהייתה. אי שם התחבאה הבטחה, אמרתי לעצמי. המהפכה הרי הייתה אמורה להתחיל עם הזליגה של התרבות לטבע, בבניין שבליבו התרבותי שוכן הטבע הפראי, גינות כלואות שחתולים מושלים בהן.

רק שעתיים לתוך כתיבת הפוסט הזה (שנכתב באופן פרגמנטרי כמובן, כדי לשמור נאמנות ליחסים המסוכסכים בין פאבולה לסוז'ט) טרחתי לשוב לצמד הפוסטים שמהם הוא נולד. זכרתי את קיומם במעומעם, בעיקר את הטון הכללי ואת המסר שבסופם. המילים שם נתערבבו בראשי ונטמעו אי שם על המדף המנטלי, בין בורדייה לבינימין, שומרות על הילה קודרת. פרט מסויים בדף מטלטל אותי פתאום. התאריך, מפתיע כמו שהוא מזעזע, 28 באוקטובר 2008. שלוש שנים פחות תקופת מבחנים אחת, בחישוב מהיר: השבוע הראשון של הסמסטר הראשון שלי בבניין הזה.

מוכר וזר, קפוא ונע. ספרים ישנים שקראנו בגיל צעיר משנים את משמעותם לחלוטין בקריאה חוזרת. הנה, חזרתו של המודחק. את תלמי החוכמה של ספריית סוראסקי מישהו חרש לפני: אולי אני? כל זה קרה כבר פעם, ושכחתי אחרי כמה צעידות מעגליות במסדרונות האחוריים? לנשום עמוק. זה לא אמור היה להיות טקסט נוגה. רוב הזמן היה טוב, וכשלא היה טוב היה דשא (וכך יצא שהדשא בשבילי הוא גבעה מלנכולית שמשאירה כתמים ירקרקים על המכנסיים). על כל פנים היה ברור שכל סיכום שייכתב, אם בכלל נחוץ סיכום כזה, יופיע מעל הבמה הזו.

אני נפרד ממדעי הרוח לעת עתה. נותרו עוד כמה עשרות אלפי מילים לכתוב בחודשים הקרובים, ואז זהו. הולך לתעות במסדרונות אחרים, לחפש הבטחות אחרות בבנייני בטון אחרים. אל דאגה, גם הן כבר נגועות בזרע ספק – הוא תמיד שם, אין לי טענות לאיש. כמו פרויד הנבהל נוכח בבואתו הזקנה, גם לי ממתינה כבר בבואתי הזקנה בכמה שנים, זורעת בעדינות כל הבטחה באלפי כוכביות קטנות, בוראת עוד טקסט מכוכב. רק דבר אחד נשאר פתוח כמו פצע מדמם: המאויים.

אי אפשר לעשות משהו בנידון? הרי בטוח אפשר להגיע בתפוצת מיילים אחת או שתיים לכל דוברי העברית שמכירים את המילה הזו. "גברות ואדונים!" יהיה כתוב במייל, "הגיע הזמן להיפרד לשלום מהמאויים. השאירו את התרגומים הישנים בבית, מיחקו את הסריקות משרתי האוניברסיטאות, המשיכו הלאה למען השם! כמו שהשארתם מאחור את הפורמליזמוס והציוניזמוס, תנו דרור למאוים." ואז יבוא מי שיבוא ויציע מילה חדשה, כל כך הולמת שאיש מאיתנו לא מסוגל אפילו להגות אותה בדימיונו. זר ומוכר יביטו זה בזה לפתע, נינוחים בשפה העברית כאילו שכנו באותה מילה מאז ומתמיד.

לא, ×–×” לא יקרה. הרי אני הולך מכאן, ודי בעובדה זו כדי להבטיח שלנצח תישמע השריקה מבין שוברי השמש: אונהיימליש! אונהיימליששש…

להתראות, גילמן. אני כבר מתגעגע.

1.

אנחנו נוגעים בזרים כל הזמן, באופן שאפשר להגדיר אותו אינטימי: כל יד מורמת באוטובוס קיצי צפוף היא מפגש עם בית-שחי, במסיבה או פאב יתחככו בנו אגנים ושדיים שלא פגשנו מעולם, תפיסת מקום בקולנוע מקיימת את דילמת התחת-או-מפשעה של סיינפלד. יש מעין מנגנון נפשי שמאפשר לנו להתגבר על הסלידה, או לעשות סובלימציה למיניות, במגע רגיש המתרחש במרחב משותף. סטריליזציה מלאה הרי לא אפשרית, ואנחנו חיים בתרבות לבנטינית, ייטען, אין משמעות למרחב האישי, אז את קווי ההגנה אנחנו מציבים בין אמצעי החישה לתודעה. כך אנחנו לומדים לנתק את האזורים הארוגניים של גופנו ממשמעותם היצרית בהתאם לסיטואציה ומיקום. אין ברירה אחרת, צריך שיהיה סדר, אנחנו צריכים אותו בשביל לא להשתגע.

2.

המופע "טטריס" של קבוצת מחול × ×¢×” דר מציב את הקהל באזור הארוגני של היצירה. מתוך פתחים בבמה מוגבהת, מציצים ראשי הצופים והמופע מתנהל בין ומעל ראשיהם. כל מה שחוצץ בין הראש המבצבץ והרקדנים הוא כלוב ברזל אישי (שגם הוא נוסף לפי דרישת מהנדס בטיחות). הרקדנים צצים מהרצפה, זוחלים בין הצופים, מדלגים מעליהם, מרעידים את קרשי ×”×¢×¥, מישירים מבט אל הפרצופים שמביטים בהם בתימהון מלמטה. ×–×” נשמע קצת כמו גימיק, ואולי ×–×” גם קצת ×›×–×”, אבל גם הרבה מעבר. שבירת ×”×—×™×¥ המקובל בין חלל המופע לחלל הצופה מקבלת את עוצמתה משבירת ×”×—×™×¥ האישי, הפנימי, אצל הקהל – וגם אצל הרקדנים.

במופע נעשה שימוש בשני חושים שבדרך כלל אינם באים לידי ביטוי בחווית צפיה באמנות מיצג, הריח והמישוש. פתאום אפשר להריח את ×”×–×™×¢×” של הרקדנים, או יותר נכון, אין ברירה אלא להריח, הם הרי זוחלים סביבך וגוהרים עליך, משאירים כתמים לחים על הרצפה. כשהם רצים מתחת לבמה כדי לצאת מצידה השני, הם מתחככים בצופים (מישהי בקהל פרצה בצחוק נבוך וטענה אחר כך שקיבלה צביטה בתחת). לא במקרה, לדעתי, אלו שני חושים שהורחקו מחווית הצפיה הנורמטיבית – יש להם קשר הדוק עם תפישת הסטריליות בחברה המערבית, ×”×—×™×¥ המדובר אינו מורגל בניתוקם.

נקודת המבט של הצופים מביאה אותם להסתכלות קרובה על הרקדנים והרקדניות. הצופה פוגש ממרחק של כמה סנטימטרים כפות רגליים, מפשעות, פטמות זקורות, שערות על גב הבנים, זקיקי גילוח בלתי נראים-כמעט אצל הבנות. גם כשהרקדנים לבושים לגמרי החוויה היא חוויה של עירום, כי המבט על הגופים הנעים הוא כל כך שונה וישיר, שהם נדמים חשופים לגמרי.

האיסטניס יחוש גועל, הפוריטן יחוש פריצות, מי שאינה בטוחה בגופה תחוש שמץ חילול, זה שאינו מורגל באינטימיות יסבול מפרצי צמרמורת וחדוות גילוי, והחרמן יתחרמן. כולנו נופלים לאחת הקטגוריות לפחות. המחסום נשבר, אפשר להתחיל לדבר אמנות.

3.

שבירת המרחב, המשחק עם המטא-מופע, משפיע ומזין גם את המופע עצמו. אלמנטים של מגע ומרחב אישי, אלימות, עירום, רטיבות, מבט חודר, סקס, משחק – כולם מקבלים ביטוי במחול של "טטריס". עולם האמנות עסק מאז ומתמיד בשאלה, איך עובר רגש בין היוצר לקהל. נדמה שכאן נענתה השאלה הזו באופן יוצא דופן ומוצלח, לא רק בחווית הקהל, אלא גם בחווית היוצר, וזה מעניין אותי במיוחד.

הקהל שנשלף מהחושך, שנשתל כחלק מבמת המופע (שהיא אזור ארוגני בפני עצמה בשביל הרקדן), משנה באורח קיצוני את חווית האמן ושוברת גבולות נורמטיביים בתפקיד האמן. אותה שבירת חיץ נדרשת מהרקדנים באופן אקטיבי: הם משתמשים בגופם, כלי אומנותם, בכדי להגעיל, לחרמן, לאיים ולרגש את הקהל. אבל יותר מכך, הם משתמשים בקהל בכדי להגדיר מחדש את אומנותם ומחויבותם אליה, מכיוון שנדרש מהם להפעיל אותם יצרים שאינם בהכרח חלק מהחוזה הלא-כתוב בינם לבין קהל הצופים.

במילים אחרות: אם במופע האמנותי הרגיל, המופיעים הם אינסטרומנט של הצופה המשתמש בהם לשם הנאתו, הרי שב"טטריס" הקהל הוא אינסטרומנט של המופיעים, המשתמשים בו בכדי להרחיב את גבולות יצירתם.

4.

למה הדבר דומה? או, איך אפשר לשחזר את חווית האמן הזו? בדמיוני עלו סופרים המקריאים את ספריהם לקורא במיטתו, שחקנים המציגים ריב משפחתי בסלון הבית של הצופה. אבל אלו רק העתקים דהויים. שיחזור נאמן יותר יהיה, אולי, סקס באוטובוס צפוף. בסופו של דבר אנחנו שבים לגבולות, שבדרך כלל איננו רוצים לפרוץ אותם. זו חוויה מתישה מדי מכדי שנרצה לחוות אותה בתדירות גבוהה, ומרגשת מדי מכדי שנרצה לשחוק אותה. מה גם שהיא יכולה להיות די מגעילה. מי שבכל זאת מחפש, "טטריס" עולה אחת לכמה זמן בסטודיו של נעה דר. מומלץ מומלץ מומלץ.

"המטרה של 'תיאוריית החורבות' היתה לעצב את גוויתו העתידית של הבניין על ידי חיזוקם של אלמנטים קונסטרוקטיביים מסוימים והחלשתם של אחרים, כך שגם לאחר מאות שנים של הרס, מלחמה ועזובה היא תתפקד כמונומנט בפני עצמו."

"… בתכננו בניין הוא ×”×™×” מתכנן גם את החורבה של אותו בניין, כשבזכרונו ערוכה איקונוגרפיה שלמה של דימויי חורבות. מהבחינה המעשית, המשמעות של חיזוקם של חלקי בניין מסויימים, הרבה מעבר לכל פרופורציה (קירות אבן בעובי שלושה מטרים…) היא גם החלשת החלקים האחרים, אלה שלא רק שאפשר לוותר עליהם, אלא שיש לוותר עליהם כדי להשיג את הדימוי הרצוי של החורבה"
(שרון רוטברד, "עיר לבנה עיר שחורה", בבל 2005, עמ' 237-8)

בחושך, במיטה, אנחנו מפנים את במת החושים למגע. ידיים, שפתיים, עור חשוף וזיעה שמתייבשת לאט. אני מודד את המילימטרים שבין שני הגופים השרועים חבוקים במיטה, עד לא מזמן זרים זה לזה, ועכשיו במרווח נגיעה, מחפשים להתכדרר למצב שבו תישכח הבדידות שהייתה נחלתנו עד לא מזמן. בעיניים חצי עצומות, בשלווה מיוחדת של אחרי, מזדחלות לי לקצות השפתיים חרדות שלא אני זימנתי.

הזיכרון יש לו דרכים להזדחל מתחת לעורות, והשפתיים זוכרות גם זוכרות. הן נישקו צוואר אחר, שקיומו נשאר כעת רק בעצביהן העדינים. והן גם נצרבו בחסך מצווארים ושדיים ושפתיים אחיות. מילות אהבה שנלחשו דרכן לפני זמן קצר לא הותירו את רישומן – לשפתיים אין אמון לא בבעליהן ולא בשותפתן. ובהנהגתן מתמרד הגוף מפנים העור לחוצו, והוא המון הנמלט מעיר צרובת קרבות במיטות, בלילות.

אני יודע שזה ייגמר מתישהו. שום דבר לא נמשך לנצח. גם את, שאני אוהב כל כך, תהיי בסוף זיכרון. אני אגלה גם ממך במוקדם או במאוחר, רפלקס הרסני שגם אם אתכחש לו, יבואו השפתיים והידיים ויפרצו לחדר הזה. שלא אתרפק על האינטימיות. אם גם את זה תהרוס, אומרות, לפחות פזר את נשיקותיך בתבונה.
בת זוג ×–×” יציבות. ×–×” מקום אנושי. שושנת אסוציאציות שאתה נושא איתך תמיד, ובמרכזה מיטה משותפת. השינה המשותפת היא גראונד-זירו של המרחב המשותף, של האינטימיות, ובה המדד סובלימינלי לקשר. יש בה אלמנט בועתי – ניתוק שאינו רק תוצאה של דלת סגורה או תריסים מוגפים, אלא של הבנה אילמת בין שני בני אדם ×›×™ כאן החוקים אחרים. ×–×” לא רק סקס – על ×–×” נכתב יותר מדי גם ×›×›×” – השיחות כאן הן אחרות בתוכנן כמו במשמעות המיוחסת להן. כאן תאמר לבחורה שאתה אוהב אותה, כאן תספר לה כמה היא יפה, כאן תרשה לעצמך להשיל דימויים, להרפות.

אבל לב-ליבו של העניין הוא בכל זאת פיזי. במקום שבו אין מגבלות חברתיות על המגע, ניתן סוף סוף להכיר את האדם שמולך בקימורים, בנקודות הרגישות, יש אישור לידיים לנוח היכן שהן (שאתה) רוצה. אך עיצוב הרגע ×”×–×” הוא גם החולשה העיקרית שלו – ×›×™ הוא מתרחש קודם כל בדמיונך. והוא התעצב כסינתזה של רגעים כאלו עם שותפים אחרים ושל לילות בודדים שבהם ידיך שיוועו לנוח במקומות המוכרים. האינטימיות מתקיימת במרחב שבין קיומה ברגע ×–×”, קיומה כדימוי/זיכרון, ואי-קיומה, כחסך. ובתוך כל ×–×”, הולכת ומצטמצמת האישה הנפלאה שאיתך לניצבת בדרמה שאתה כותב לבדך.

"אין ספק שכל מבנה הוא גם תבנית החורבן שיום אחד עלול לפקוד אותו (…) החידוש ב'תיאוריה' של שפר הוא הנסיון לאלף את כל אלה (כוחות ההרס, ×™.), לרתום אותם לאסתטיקה ולרטוריקה של החורבן ושל ההרס, להפוך אותם לארכיטקטורה. (…) הטמנתו של הזמן ההטרוכרוני, האל-זמני ×”×–×”, של ×¢×™×™ החורבות, כמעין 'פצצת זמן' בתוך המעטפת העכשווית (והזמנית) של הבניין, הופכת בסופו של דבר את ההווה למסע לוויה ×—×’×™×’×™ אל עבר עתיד אינסופי ובלתי-נמנע."
(שם)

לכל נשיקה מוצמד תאריך תפוגה. הספק מאכל. האם אפשר לעמוד בתנאיו של חוזה שנשיקה חותמת? אם החורבן מקנן בזרעו של כל קשר שאני בונה, האם לנצל כל רגע בנווה המדבר של החום האנושי, או להתרחק כמו מאש ממי שאתה רוצה בקירבתו, מחשש לנפגעים נוספים בבוא הסוף המדמם?
פעם חשבתי שאם קשר רומנטי נבנה באחריות, בשיקול דעת, הוא יעמוד על תילו לנצח. כשזה קרס ברעש גדול, מותיר ×¢×™×™ חורבות, שיניתי את דעתי. מוטב להכיר בחולשות, ואם ממילא ייפול אז לבנות מחומרים קלים ככל שאפשר – שאפילו לא ×™×”×™×” צורך לבוא לאסוף את השברים. אבל האמון שלי ביכולות ההנדסה שלי אבד, ואני קהה, ובמיטה, בחושך, הידיים והשפתיים מסרטטות על גוף אוהב את שברי הזיכרון, ספק מתחמקות מהם, ספק טובלות בהם בהפגנתיות.

אני מונומנט להרס-עצמי.