מחשבה א'
"הסיפור האמיתי והמזעזע של" הוא אחד הבלוגים האהובים עליי בעולם כולו.
אני יכולה לכתוב בו הכל. לא תמיד זה היה כך. פעם הוא היה יותר נוקשה, אבל במשך השנים הוא התגמש באופן פלאי.
אני יכולה לקרוא בו על הכל. זה לא מפסיק להפתיע אותי עד כמה מגוונים הנושאים שאנשים כותבים עליהם.
תמיד יש פה אנשים אחרים. בחורה כותבת רעיון שהיה לה. אנשים אחרים מקשיבים לה. משיבים לה. מעלים רעיונות משלהם. שיחה. כמעט מציאותית.
רק מה? צריכים לכתוב את הפוסטים. ולא כולם אוהבים את זה. ולא סתם שלא כולם אוהבים את זה. דיבור/הקשבה הוא צורה לגמרי אחרת של צבירת אינפורמציה וצורה לגמרי אחרת לפעמים יוצרת דיבור/הקשבה לגמרי אחרים.

מחשבה ב'
TED, הארגון שמכנס מומחים לתחומי ה-Technology, Entertainment and Design, הוא אחד האתרים האהובים עליי בעולם כולו.
בכל פעם שאתה נכנס ל-TED, אתה יכול למצוא הרצאה מהוקצעת ומרתקת, שגורמת לך להגיד "וואלה!" על נושא שמעולם לא חשבת שאפילו תגיד לעברו "אה".

מחשבת סיכום
אז למה שלא נעשה הרצאות גם אנחנו? לא נעתיק מ-TED  וגם לא ניקח פורמט מוכר ואהוב כמו פצ'×” קוצ'×”. נעשה משהו שלנו, דומה אבל שונה, משהו שיהיה "הסיפור האמיתי והמזעזע בעל פה".
נזמין שישה דוברים מתחומים שונים בערב, ניתן לכל אחד מהם שתים עשרה דקות כדי לדבר על מה שבא להם. ממש כמו פוסט – טיעון, מחשבה, הפניית זרקור לדבר שהיה חשוך עד ×›×”, קשר סמוי בין דברים – רק בעל פה. במלים אחרות, אנחנו נארגן מחדש את התשוקות של הדוברים לכדי קפסולות מדוייקות של זמן. ×–×” יכול לפוצץ לנו ולכם את המוח.
בניגוד לבלוג, אנחנו נארגן את הדברים מראש. נבחר את הדוברים, נדע על מה הולכים לדבר, ונעשה עבודת עריכה, כדי שנוכל לדעת מראש שהולך להיות מעניין. חוץ מזה, נדאג למקום ולהגברה ולצילום.
אז נכון שתמיד רציתם לכתוב פוסט לסיפור האמיתי, אבל לא הצלחתם לארגן אותו כמו שצריך? זה הזמן שלכם! תשלחו לנו מייל ל-meitalsha בג'ימייל ותעזרו גם אתם לייצר את הקפסולות המדוייקות של רעיון בזמן.

"ונראה לי שזה בדיוק המקום המעניין יותר שהפרוייקט ×”×–×” יכול להגיע אליו אבל קצת מפחד (לפחות אני מפחדת) – לא רק לחלוק אנקדוטות נוסטלגיות כתובות יפה ומעוררות הזדהות על ספרים שהשפיעו עלינו (למרות שכיף לכתוב ולקרוא אותן), אלא לבדוק, אבל לבדוק באמת, איזה חלק מהחיים שלנו מתבצע בתוך הספרות ולמה אנחנו בוחרים לבצע אותו שם; למשל, בניסוח שלכם, למה לכל הרוחות אנחנו בוחרים להתעסק בספרות בהתחשב במה שיש לעולם להציע, ולמה לכל הרוחות אם אנחנו כל כך מוכשרים אנחנו לא משנים את העולם שלנו." (קרן שפי)

1. אפולוגטיקה

×–×” קורה לי תמיד. אני נזכר מיד אחרי שמשהו מסתיים שיש לי מה להגיד. ×›×›×” ×–×” ×”×™×” עם פרויקט מרחבים שהשאיר אותי עם יותר מדי מלל לא ממומש. וככה גם עכשיו: אחרי שהפרויקט הנוכחי כבר נגמר ×–×” התחיל לגרד לי בבפנוכו. אולי ×–×” ×”×™×” הפוסט הנועל של קרן שפי. אבל אני חושב שיותר מזה, מה שטרד את המנוחה שלי הייתה אותה הערה שקרן כתבה כתגובה ל"ציפור מה את מזמרת (חלק שני)" ומצוטטת למעלה. ×›×™ מאז שההערה הזו נכתבה אני מסתובב איתה בבטן. ולא שיש לי תשובה מלאה לשאלה של קרן. אבל אני חושב שהיא מטרידה ומעוררת מחשבה יותר מדי מכדי שאניח לה. ויותר מזה, משהו בה זרק אותי למשהו אחר שהפריע לי לאורך כל הפרויקט. ×›×™ לא רציתי לכתוב באמת על איך הספרות הרסה את ×—×™×™. מפני שהיא לא הרסה אותם באמת. דיברו על ×–×” קודם – לאורכו של כל הפרויקט – הרבה לפני, וגם הרבה יותר יפה ממני. אני גם לא יכול להגיד שהיא ממש הצילה אותם. כלומר אני יכול לעשות את ×–×”, אבל ×–×” ×™×”×™×” שקר פיוטי מאוד גדול, שאני בוחר לצבוע בעזרתו את המציאות. אני יכול להגיד רק שהספרות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כל כך בלתי נפרד שאיני יודע להגיד היכן הספרות מסתיימת והיכן אני מתחיל. אם לעשות פרפראזה על משפט על קלריס ליספקטור – מקור ההסתבכות שלי הוא בכך שסיפור יחסי עם הספרות שזור מהמון חוטים, ולא את כולם אני יכול לספר – "מלה אחת אמיתית יותר עלולה לדרדר למעמקים, מהד להד, את הקרחונים ×”×›×™ נישאים שלי"(קלריס ליספקטור, "תלאותיה של סופי"). אני חושב שזה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים, ולי ביניהם, לכתוב את אותן אנקדוטות כתובות יפה על ספרים.

ואולי אסור לי להכליל יותר מידי. ×›×™ כמו שאמרה רחל, "רק על עצמי לדבר ידעתי".(רחל, מתוך הקובץ "נבו") ×œ×›×Ÿ, מכאן ואילך, אדבר רק על עצמי.

2.

הספרות התחילה אצלי מאוחר באופן יחסי. לא גדלתי עם ספרים. הספרייה היחידה שהייתה בבית שלי הייתה ספריית ילדים לא נגישה שהסתכמה באנציקלופדיות ועוד שורה של ספרי ילדים. הבית שלי לא ×”×™×” בית של אנשי ספר, אלא בית של אנשים קשי יום: של עיתון וטלביזיה ורדיו פתוח וסיר של אורז על השולחן בכל ערב. וקערת מים, ופינצטה בכדי שאבי יוכל לשלוף את הסיבים של ×”×¢×¥ שנתקעו בידיו. ספרים נראו לי כמו משהו שחשתי אליו יראת כבוד. אבל ×–×” בדיוק מה שהרחיק אותי מהם – הם היו הקדושה שבחול. ולכן, כמו בכל מערכת דתית – נשגבים ממני.

3.

רק בגיל 18 גיליתי את העולם ×”×–×”. וכמו אדם דתי שמוריד את הכיפה שעל ראשו בבליל רגשות של בושה, פחד וענישה עצמית בכדי לפגוש את היומיום החילוני ברגעיו הראשונים – גיליתי אט-אט את המילים שכתובות בהם. ולמדתי לחוש את היומיום שבקע מהם. הספר הראשון שלי ×”×™×” הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שיש יותר משתי דרכים ללכת בהן. שיש אינסוף שבילים מתפצלים בגן. ובפעם הראשונה בחיי לא רציתי להיות, להגיע, להיות מוצר מוגמר של דימויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפרסה בפני דרך שיכולתי לראות ולשמוע. וידעתי, בסופו של הספר השני שקראתי, שזאת היא הדרך שלי. ובדרך הזאת, שהיום אני יודע שיכול להיות שהיא לא תתגשם, אני עדיין הולך. או ×›×›×” לפחות אני זוכר ומספר לעצמי. וזה מה שחשוב.

אבל הייתה בי עדיין תחושה דתית. כי תמיד הייתי כזה. תמיד הייתי איש דתי בלי אלוהים. את האמונה הבסיסית באלוהים החליפה אצלי האמונה באנשים. וחיפשתי בהם, בכל דף ודף של הספרים האלה, פיסות קטנות של אנושיות. ומצאתי. ניסיתי ללמוד דרך הספרים להיות אדם יותר טוב. להכיר איך אנשים אחרים ממני חושבים, ומרגישים, מה מניע אותם, בניגוד אלי. ומצאתי. אפשר לומר שחיפשתי בספרים ובחלק ממחקר הספרות את תפילת שמונה עשרה הפרטית שלי; את האפשרות היומיומית לחדול לרגעים קצובים מהחיים בכדי לחשוב עליהם ועלי בתוך העולם. אם לתמצת חיפשתי בספרים את המסלול הבלתי ברור אל עבר המנטצ'יות. קראתי גם מסיבות אחרות: חוסר ביטחון, מערך דימויים חברתי, פחדים, והרצון של ידע מתוך רצון לכוח. אבל על אלה אני מתבייש יותר מדי לדבר. למרות שראוי לדבר גם עליהם. ואסור לשקר, כי גם אותם חיפשתי, ואני עדיין מחפש.

4.

"כולם הגעילו אותי. לא היה לי דם להגיד להם את זה ביום, כשעמדתי מולם פנים-אל-פנים, אבל במקום שעמדתי עכשיו לא הסתכנתי, וצרחתי להם: "הצילו! הצילו!" רק בשביל לראות אם זה עושה להם משהו. כלום, זה לא עשה להם כלום. הם דחפו לפניהם את החיים ואת הלילה ואת היום, האנשים. את הכל הם מסתירים להם החיים, לאנשים. ברעש שלהם עצמם הם לא שמעו כלום. זה לא אכפת להם. וכמה שהעיר יותר גדולה, וכמה שהיא יותר גבוהה, ככה פחות אכפת להם. תאמינו לי, ניסיתי. לא כדאי." (מסע אל קצה הלילה. לואי פרידננד סלין)

אח"×› באה האוניברסיטה, והתיאוריה, והאנשים האחרים שקוראים ספרים, וירושלים ושברון הלב. ×›×™ למדתי מבוא לנצרות רק כדי לגלות שרוב האנשים לא רוצים לחפש בעצמם, ולימדו אותי לוותר על חלום הנאורות, וראיתי אנשים שקוראים ספרים, והם לא בהכרח היו אנשים טובים יותר. וישבתי בשנה האחרונה באוניברסיטה עם המרצה האהובה עלי. הינו מדברים על האקדמיה. הייתי מספר לה על האכזבה הגדולה שלי מכך שלא פגשתי כמעט מנטצ'ים בכל האקדמיה, חוץ משתי נשים. והיא צעקה עלי שאין לי מה לחפש, ×›×™ אין כמעט מנטצ'ים באוניברסיטאות, זאת טבעה של המערכת. ושאם בטעות פוגשים אחד ×–×” פשוט מקרה. והרבה יותר מדי פעמים הרגשתי כאילו הגעתי למקום שבו הכול ×”×™×” אמור להיות הרבה יותר טוב, ואנשים היו אמורים להיות הרבה יותר טובים, ×›×™ הם לומדים במדעי הרוח, ובמקום ×–×” הם ממירים את השפה שהם רכשו לכוח חדש, ומכאיבים עכשיו למי שהכאיב להם בתור ילדים. והרגשתי כמו בתוך תיאוריה יונגיאנית – כאילו אני לא יכול לברוח לשום מקום מתוך האנושיות הבינונית של כולם ושלי. וראיתי את עצמי, וזה לא ×”×™×” טוב יותר.

באותה שנה קראתי את "מסע אל קצה הלילה" של סלין ארבע פעמים. הוא ×”×™×” ההתפכחות הכואבת שלי מכל מה שאותו חייתי בספרות. הוא ×”×™×” ספר הכפירה שלי בעצמי ובכל מה שהאמנתי. צריך להבין משהו לגבי הספר ×”×–×”: הגיבור של סלין – פרדיננד בארדמי, הוא בחור שעומד ומתבונן על כל העולם המערבי כפי שהוא נגלה אליו באירופה, בקולוניות ובארה"ב החל ממלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת. והמבט שלו- מבט של מי שהתפקח מהאמונה הגדולה ביותר של להיות אדם אבל עדין שבוי בחלקו בסתירה הגדולה בין הרעיונות למציאות של העולם המערבי- משתק אותו מלעשות משהו בעולם. בארדאמי הוא מי שעומד על כל שטיח אמונה, דימוי, רעיון ואנושיות מערבית ומושך אותו מתחת לרגליו תוך כדי נפילה אינסופית. למעשה בארדאמי הוא אדם שנמצא במצב של הכרה דיוניסית, כמו שניטשה הגדיר אותה ב"הולדתה של הטרגדיה":

"יש דמיון בין האדם הדיוניסי לבין המלט: ×–×” וזה הציצו פעם הצצת-אמת לתוך מהותם האמיתית של הדברים, וֵיֵדָעוּ, מעתה בוחלים הם בכל עשייה; ×›×™ אין בעשותם כדי לשנות שמץ-דבר במהותם הנצחית של הדברים, והם רואים זאת כחוכא ואטלולא, כשמייחסים להם רצון לתקן את העולם ש"חרג מעל כנו". ההכרה היא סם-המוות לעשייה… ההכרה האמיתית, הבטה לתהום האימים של האמת, היא המכריעה כל טעם הדוחף לעשייה… הקיום עצמו, כולל בבואתנו המנצנצת בדמויות האלים או בעולם-הבא של האלמוות, נשלל מכל וכל. כשהוא מודע אמת זו אשר נתגלתה לעיניו עד תום, האדם רואה עוד בכל מקום רק את המזווע או את האבסורדי שבהווייה"

אז כפרתי בכל מה שהאמנתי. והחלפתי את כל החלומות על ספרות ואקדמיה וכתיבה בכלום. כלום שהוא חיים של אחרים. בלי שום רפלקסיה, בלי שום יכולת לחשוב. שנתיים של תנועת העולם לתוכי ופעולותיי כלפיו. בלי חוכמות גדולות. כמעט בלי ספרים גדולים. ספרים כן. אבל לאו דווקא איכות. יותר כמות. קפיטליזם, אתם יודעים… .

זה ממית: אבדן אמונה, אבדן חלומות. איך אמר סנשו: "מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות".

5.

"מה פתאום, דנלה, כמו שקרה? בחיים שום דבר אינו לפי הסדר, הכל מעורב, מבולבל, תמיד. ואל תגיד לי שזו פילוסופיה בגרוש. זו בכלל איננה פילוסופיה, ×–×” פשוט כך. כל מה שתנסה לשמוע לפי הסדר, להרגיש לפי הסדר, הוא זיוף. ואתה הרי רצית את האמת – אם ×›×™ אינני מבין לשם מה." (אבא [הילד שלך באמת], דן פגיס)

לחזור. לחזור וללמוד לחלום. לחלום אחרי שהלכת נגד כיוון הזיפים שלך. לקרוא. לכתוב. לכתוב ולקרוא אחרי ששכחת. אחרי שרצית לשכוח. ללמוד שוב להיות אדם. ללמוד שבעצם לא הפסקת לרצות להיות אדם. אדם שאף פעם לא שתהיה אבל תמיד תרצה להיות הוא. ואתה קורא. חוזר לקרוא שוב. כי גילית שאתה מאמין בכוח של הספרות עליך. לא. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין שהיא לא הופכת אנשים לטובים יותר. יותר מזה היא עושה לרוב את מה שאתה מפחד ממנו. את מה שהיא עושה גם לך. אתה פותח שוב במה שקראת לפני שבוע:

"סרטים…×–×” הדבר היחיד שעניין אתכם, נכון? זלזלתם במי שלא מכיר אותם, דיברתם עליהם ועל הספרים שלכם ועל השירים שלכם אבל אני ידעתי שאתם מדברים על עצמכם, לא ×”×™×” אכפת לכם מאף אחד ומשום דבר, המציאות היתה עלובה מדי בשבילכם, נכון…" (החורף בליסבון, אנטוניו מוניוס מולינה)

אבל אתה מבוגר יותר עכשיו. מפוכח יותר. אתה מנסה כל הזמן לזכור את זה. את איך אתה עושה את זה. לברוח מזה. לנטרל את זה. אתה לומד מחדש את הספרות ככלי. אתה לומד מחדש לפקפק בספרות ככלי, אבל עמוק עמוק אתה יודע שאתה צריך אותו. שהוא חלק ממך. אתה כבר לא שואל למה. אין כל טעם בשאלה הזאת. הוא אתה, הוא נרקם בך כאותו שטיח שאותו אתה לא יכול לפרום ולעקוב אחר כל אחד מחוטיו. הוא מה שאתה.

1.

"בארטלבי" ×”×’×™×¢ אלי בטעות. האיתמר ×”×™×” אשם בזה. ×–×” הוא שהכיר לי אותו. אני כמעט בטוח שהסיבה האמיתית להיכרותי עם הסיפור של מלוויל נבעה בעקבות קורס מתסכל במיוחד בשבילו. במהלך אחד מהתקפי התסכול שלו הוא החליט להראות לי מאמר של אחד מרשימת ההוגים הבלתי נגמרת של הקורס. השם ×”×™×” דלז. ×–'יל דלז. לאותו מאמר קראו “בארטלבי או מטבע הלשון”. הסיפור, שאותו חיבב האיתמר עוד יותר, ×”×™×” רק נספח לעסק. אז קראתי. היינו בשנה הראשונה שלנו, ומלוויל הוא קלאסיקה שיש לאשר. אז אישרתי. אפילו בהנאה. הוא ×”×™×” מצחיק באופן שהוא צייר את דמויות המשנה שלו. ובארטלבי עצמו – שתמיד חזר בווריאציה כזאת או אחרת על המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא",

(I would prefer not to.)- היה משהו עמוק שלא ממש יכולתי להבין אז. אבל רציתי להראות חכם, אז ניסיתי להתעמק יותר בדלז, ולנסות להבין ממנו מה הוא רוצה ממני. אהבתי את הפתיחה:

"בארטלבי איננו מטאפורה על הסופר ואף לא סמל לדבר זה או אחר. זהו טקסט מבדח להפליא, והמבדח הוא תמיד כפשטו. כמוהו כנובלה של קלייסט, של דוסטויבסקי, של קפקא או של בקט, נובלות שאליהן הוא מחובר בשושלת יוחסין תת-קרקעית מכובדת. הוא אינו מבקש אלא לומר את דברו, פשוטו כמשמעו. וכל שהוא חוזר ואומר שוב ושוב הוא: הייתי מעדיף שלא, זהו סוד גדולתו, וכל קורא מתאהב, בתורו, בחזרה זו."

אבל משם, כמו כל פילוסוף מצוי, דלז ברח למקום אחר. ובסוף אותו מאמר הוא קשר את הטקסט לכל העולם הספרותי של מלוויל ודיבר על האנטי אדיפוס שטמון אצלו ב-D.N.A, כמו בכל תרבות הנגד האמריקאית. זה נשמע חכם אז. וזה מה שרציתי להיות. וככה נשאר אצלי הסיפור הזה כקרקע פורה לפלטפורמה פילוסופית מסובכת שאותה אינני מבין עדיין; כאישור על טקסט שמעצם קריאתו גבהתי בעוד שני סנטימטרים של אוויר לחות אקדמאי.

קראתי את הסיפור עוד פעמיים במהלך האוניברסיטה. פעם בגלל קורס על דלז (הפעם עם גואטרי), ופעם, מסיבה לא ממש ברורה, בקורס שעסק בסיפורי מסע (גם זה היה יכול להיות פוסט שלם על איך הספרות הרסה לי את החיים. אבל לא בזה עסקינן). אבל הוא נשאר סתום ומגניב בעת ובעונה אחת. וזהו. רק פעם אחת נזכרתי בו שוב. בין אוניברסיטה לאוניברסיטה קראתי את "W או זכרון הילדות" של פֶּרק. שם, בפרק המבוא, הוא מתפלל תפילת סופר חילוני:

"לא זעמו הקוצף של אחאב מקנן בי, אלא חלמנות הסרק של ישמעאל ואורך- רוחו של בארטלבי. מהם אני מבקש גם הפעם, כפי שעשו רבים לפני, להנחות את עטי".

חייכתי כיודע דבר.

2.

אח"כ נגמרה האוניברסיטה. יותר נכון אני גמרתי אותה. הייתי צריך להחליט בין עבודה לסיום התואר וכתיבת הסמינרים האחרונים. האוניברסיטה הייתה אז משהו מעייף וחסר כל קשר למה שחלמתי ודמיינתי. היה לי כואב ורציתי לברוח. גם החיים בעיר זרה עשו את שלהם. וככה יצא שבחרתי בעבודה. וקברתי את עצמי. לא קבורה אורתודוקסית, אלא קבורה חילונית. בתוך חנות ספרים. הייתי קם מוקדם בבוקר, עולה אל האוטובוס של 6 בבוקר וחוזר אחרי משהו שנע בין שתיים עשרה לשש עשרה שעות עבודה אל בת זוג שלאט לאט התחילה להילחם על מה שאולי לא יישאר ממני. אבל זה קשה להלחם עם אדם אובססיבי. ואני הייתי כזה. אי אפשר היה לדבר איתי. לא הקשבתי, ובכל פעם שחשבתי שניסיתי הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. וככה יצא שפרשתי לאט לאט מהחיים. התרחקתי מכולם. זה לא היה קשה במיוחד, לא הכרתי כמעט אף אחד באותה עיר. ומכל השאר יכולתי לברוח בגלל המרחק.

אחרי חודשיים של סחרור אובססיבי, עבודה וריבים, הייתה לי מומולדת. “אשתי” קנתה לי את "איש ישן". שם, כבר בעמוד 15, הייתה מונחת איזו ודאות כואבת. כך, בדקדוק פשוט, מינימלי וכמעט מונוטוני (שמופיע לכל אורך הספר), בבריחה מטורפת ממטפורות ומשפה מנופחת הונחה האכזבה הגדולה שלי מעצמי. מנוסחת בתקיפות. "אתה לא תסיים את התואר הראשון… אתה לא תלמד יותר" אומר המספר (על עצמו?) בגוף שני. והמשפט ×”×–×”, כמו רבים בספר ×”×–×”, נושא את ההכרה של אדם בהתפרקות של חייו שלו ממשמעות. בהתערטלות המעציבה שלו מכל חלום שיכל לחלום עליו בתור מתבגר. ×›×›×” חושב אדם בדיכאון. וכמוהו כמוני. ×›×™ הייתי זר בעיר זרה ונוראית שבה לא יכולתי לעולם להרגיש נוח באמת. מנושל מכל הצלחה אקדמאית כלשהי. ואולי מה שכאב יותר מכל ×”×™×” העובדה הפשוטה והמעציבה לא כתבתי כלום בחיי למרות שכל מה שרציתי מאז שהייתי בן 18 ×”×™×” להיות סופר. וגם לא האמנתי שאוכל לכתוב עוד. כך מצאתי את עצמי אחרי כל אותם שנים בתוך נובלה מדכאת אחת. לא רציתי לומר זאת לעצמי, אז ברחתי לשעות מלאות של עשייה ריקה: עבודה שלא מעט ממנה יכולתי להשאיר לאחרים, אבל לא ×”×™×” נעים לי. לאי הנעימות הזאת, המלווה בחוסר התאמה לחוקי השוק קוראים להתבזבז על השולי. הבוסים שלך שמחים מזה. אתה מת בעבודה והורג את כל מה שסובב אותך ומרגיש. ובין חוסר ההבנה שחשבתי שקיים מסביבי, הוויתור על החלומות הגדולים שלי בלי להמיר אף אחד מהם למשהו אחר; לאיזה חלום חדש והצורך שלי להזדהות עם ספר – הפכתי גם אני לאיש ישן.

3.

"איש ישן" נפתח בתיאור של תהליך הירדמות פיזי. תהליך שחל – החל מהפרק השני ועד הלפני אחרון – על העולם הנפשי של גיבור הספר. כשהשימוש בגוף שני כטכניקת סיפור משליך על הקוראים את העולם הרגשי של אותו סטודנט פריזאי נכשל, השוקע בדיכאון ושיתוק נפשי המחריב אותו כמעט לחלוטין (ואולי ×–×” מה שגרם לי להיענות לו ולחיות בו כל כך הרבה זמן). זאת כמובן, עד לפרק האחרון והאופטימי של הספרון (פרק שאותו לא זכרתי לאחר חודש).

את הפרק הלפני אחרון, מסיימת הפסקה הזו:

"פעם, בניו יורק, כמה מאות מטרים אחרי שובר הגלים שעליהם מתנפצים הגלים האחרונים של האוקיינוס האטלנטי, איש אחד התאבד. הוא עבד ככתבן אצל משפטן. הוא ×”×™×” יושב אל מכתבתו, מוסתר מאחורי פרגוד, ומעולם לא ×–×– משם. הוא ניזון מעוגיות זנגביל. הוא ×”×™×” מביט דרך החלון בקיר של לבנים משחירות, שהיה כמעט יכול לגעת בו בידו. לא ×”×™×” טעם לבקש ממנו מה שלא ×™×”×™×”… לאיומים ולתחנונים לא הייתה השפעה עליו, בסוף הוא כמעט × ×”×™×” עיוור. היו צריכים לגרש אותו. הוא השתכן בגרם המדרגות של הבניין. אסרו אותו, אבל הוא ישב בחצר בית הסוהר וסרב לאכול."

צריך להבין, הפסקה הזו, מלבד השורה הראשונה שהיא תוספת של פֶּרק, היא קיצור דמותו של בארטלבי. ובארטלבי, (שפֶּרק אובססיבי לגביו בעוד רומאנים שונים שלו. למשל הפסקה המוזכרת מ- W, וברטלבוטת' ב"החיים: הוראות שימוש") הוא מי שהגיבור של "איש ישן" נהפך להיות: איש נעלם ועדין, שהחיים, בעצם היותם מה שהם, שברו אותו. בלי שום רעש גדול, כמו שכולנו רוצים שיקרה לנו ובלי שום תסריט ידוע מראש – הם שברו אותו בחוסר היכולת העדין שלו להסתגל למציאות. במילים אחרות – הגיבור של "איש ישן" הופך אט-אט להיות מה שהיה בארטלבי של מלוויל. אבל בניגוד לגיבורו של פרק, הגיבור של מלוויל מאבד באמת כל טעם בחיים האלו.

ואז זה היכה בי. אז הבנתי סוף סוף מה רצה מלוויל; מהי אותה אנחת סיום של המספר בנובלה שלו. ולמה חשובה כל כך העובדה הפעוטה היחידה שידע המספר על בארטלבי; שמועה שהוא מכנה פעם כ"שמועה מעורפלת" ופעם כ"בדל שמועה קטן". בארטלבי היה איש שהחיים שברו אותו בעבודתו. שכן, כמו שהמספר ממשיך ומתאר:

"בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות?"

התמונה: מכאן