ארכיון הקטגוריה: מיכל

ציפור מה את מזמרת (חלק שני)

כשכותבת פאנפיקים בוחרת לספר את היצירה שלה, את חוויית העצמי שלה – את הטראומה שלה אפילו – באמצעות קול גברי, היא בעצם עושה שני דברים:

קודם כל, היא מרחיקה בינה לבין התכנים שמתוארים בטקסט. היא יוצרת חיִץ נוסף (לבד מזה שכבר קיים כתוצאה מהבחירה לכתוב פאנפיק ולא סיפור מקורי) בינה לבין הסיפור שהיא מספרת.

שנית, באופן פרדוקסלי, היא מקרבת אליה את התכנים שמתוארים בטקסט. היא יוצרת גשר מעל הכלא-ללא-קירות של החוויה הנשית, ומשתמשת בקול הגברי כשופר.

אישה שכותבת סלאש בעצם עושה לחוויות שלה אוניברסליזציה. מה שהיא אומרת בעקיפין ×–×”: האירועים הם לא "אירועים" נשיים או "התרחשויות" נשיות שיכולות לקרות רק לאישה או רק בקונטקסט מגדרי. אלה לא תכנים של אישה מול העולם או ××™×©×” מול גבר. אלה חוויות אוניברסאליות. הסובייקט הנשי/ החוויות של הסובייקט הנשי/ תפיסת העולם הנשית – הם הם שעומדים במרכז ההוויה ובמרכז הסיפור.

נשמע לכם כמו פרדוקס? אתם לא טועים, ואגיע לזה בהמשך. בינתיים, כמה מילים על האופן שבו סלאש מתייחס לחוויה הנשית ומפרק אותה לגורמים.

כמו בכל סוגה ספרותית שמהווה אמירה עקיפה על מציאות קיימת – למשל: מדע בדיוני, למשל: ×¤× ×˜×–×™×” – גם בסלאש ישנן רמות שונות של מפורשות. ברשת וגם בפאנזינים תוכלו למצוא סלאשים שמתעסקים בחוויה הנשית החל בצורה הסובטילית ביותר וכלה באופן המפורש ביותר. דרגת המפורשות של הסיפורים האלה, כמו גם הניסיון שלהם להתייחס אל המקור או אל החוויה הנשית האותנטית, ×ž×©×ª× ×” בהתאם ליחס בין הפרוטגוניסט הגברי לחוויה הנשית. ×›×œ×•×ž×¨, עולם הפאנפיקים מקיים במקביל מספר זירות ספרותיות שבאמצעותן יכולים הגיבורים הגברים להתנסות בחוויה נשית מבלי "לסכן" מבחינת הכותבת או הקוראת את גבריותם. הזירות כדלקמן, ×¢"פ רמת המפורשות שלהן:

1. ×—וויות נשיות שעוברות אך ורק על נשים. לדוגמה: MPRG (קיצור של male pregnancy). ×¤×× ×¤×™×§ שבו גיבור הסיפור נכנס להיריון.

2. פאנפיקשן כעולם בועה. פאנפיק וסצנת הפאנפיקים כמקום שבו ניתן להחיל את החוויה המגדרית הנשית ואת האינטרקציה הבין-מגדרית על גיבור גברי. לדוגמה: פאנפיק שבו יש גיבור אחד מקבל את תפקיד האקטיבי בקשר (הדואג, המגונן, המפרנס, החודר, וכולי), והגיבור השני מקבל את תפקיד הפאסיבי (הצד החלש, הנתמך, הרגיש, שמתפקד על תקן העלמה-במצוקה, הנחדר).

3. פאנפיק ששואל אך ורק סיטואציות תלויות-מגדר. למשל: אבדן הבתולים הרקטאליים של הגיבור, שכמעט תמיד יהיה פחות "מנוסה" מהצד השני.

אם תרשו לי, כמה מקרי מבחן.

I

A Life More Ordinary, מאת Lexin ×”וא מקרה קלאסי של MPRG. ההגדרה לMPRG בקיצור מקוצר: סיפור שבו בו דמות גברית נכנסת להיריון. ×”MPRG יכול להיות מרומז (לדוג`: הגיבור הוא בנם הביולוגי של שני גברים) או מפורט (לדוג`: הגיבור הוא הרמפרודיט ונכנס להיריון לאחר ששכב עם אהובו).

A Life More Ordinary תחילתו בנבואה: יורשו של מרלין עתיד להיוולד מחדש ועל הוריו להתאחד על מנת להביא אותו לעולם. מי יהיו הוריו? זאת קובע כדור בדולח מסתורי בשם The Orb of Light.

סנייפ, באופן טבעי, מגיב לבשורה בחוסר-התלהבות בולט. "אל תצפה ממני לשתף פעולה אם ××©×ª×™ העתידית היא גריינג'ר או באלסטרוד."

"אלו לא גריינג'ר או באלסטרוד."

"גם לא מקגונגל," מוסיף סנייפ בקור. "היא זקנה מכדי להביא ילדים."

"זו גם לא מקגונגל," אומר דמבלדור.

סנייפ מאיץ בו.

"בן הזוג שלך," אומר דמבלדור בזהירות, "הוא פוטר."

A Life More Ordinary הוא שילוב בין MPRG (תמה ייחודית למדיום) לבין 3arranged marriage (תמה שאולה מז'אנר הרומן הרומנטי). כלומר, הוא מתחלק בין שני מוקדים עיקריים שיוצרים את עיקר הדרמה העלילתית והבינאישית. ×›×—לק מהדרמה הזו, אנו מגלים עוד בתחילת העלילה שסנייפ, הודות לניסוייו האכזריים של וולדמורט, נושא בגופו מערכת רבייה נשית. ברִחמו (שהוצא מגופה של נערה מוגלגית) יגדל העובר ויתפתח.

הארי וסנייפ נכפים האחד לחברת השני. איש מהם לא רוצה בקשר, איש מהם לא מחבב את רעהו. שניהם, לצורך העניין, ×ž×¢×“יפים את בנות המין היפה. עבור סנייפ, הארי איננו יותר מנער חצוף, בנו של האדם ששלח אותו למותו. עבור הארי, סנייפ הוא המורה שהתנכל לו משך כל שנות לימודיו בהוגוורטס, ללא תירוץ מספק להוציא איבה נושנה לאביו. עכשיו הם צריכים להנשא ולהביא ילד לעולם. WTF?!

A Life More Ordinary נכתב, לענייננו, לאחר יציאת הספר הרביעי ("הארי פוטר וגביע האש"). הוא נכתב לפני סצנת ההגיגית4, לפני רציחתו של דמבלדור או האלוזיות לרומן בין סנייפ ולילי אוונס. הקשר בין סנייפ להארי נדמה באותם ימים (01-02) קלוש מתמיד. Lexin, עבור אלה מכם המתעניינים בהיסטוריית הסלאש הפוטריסטי, הייתה בין הראשונות שהסלישו בין סנייפ להארי ובין הראשונות לכתוב MPRG בכלל. על Lexin הוטלה, אם כך, משימה כלל לא פשוטה: לשכנע קהל קוראות ספקניות שסנייפ והארי נועדו זה לזה, ובמקביל, לשכנע את אותן קוראות שהיריון גברי הוא קונספט מעניין, עם פוטנציאל דרמטי ורומנטי, שלא לומר: אפשר לכתוב MPRG שגם יהיה אמין!

איך היא עושה את זה?

Lexin, במהלך מבריק, משתמשת בMPRG כדי לקרב בין הארי לסנייפ ×•×‘סלאש כדי לתמוך בMPRG. ככלות הכל – מה לסנייפ ולהארי? מה לרומן רומנטי וגברים בהיריון? (ארנולד שוורצנגר עשה את ×–×” ב"×’'וניור", וזה ×”×™×” רחוק מלהיות סקסי).

נישואיהם של סנייפ והארי מתחילים על רגל שמאל. השניים לא מחבבים יותר מדי זה את זה, על סנייפ עובר היריון קשה, והארי, שעדיין מעכל את העובדה שהיה עליו להינשא לסנייפ לטובת עולם הקסמים, לא יודע איך לתמוך בו. זה לא נגמר כאן. הזוגיות הבעייתית של הזוג פוטר-סנייפ ממשיכה לקרטע עם לידתו של בנם; ג'יימס. הארי מסיים את חוק לימודיו וממשיך לקריירת קווידיץ' כשבמקביל, מתקפה של אוכלי המוות על הוגוורטס, מאלצת את צוות בית הספר להעתיק את המוסד ממקום מושבו שבסקוטלנד, למבנה שכור במנצ'סטר.

הקשיים ממשיכים. הארי וסנייפ לא יודעים איך לתפקד במערכת יחסים זוגית. סנייפ – שכל השנים הקדיש את עצמו למסדר – מוצא את עצמו מטופל בפעוט, בנוסף לתפקידו כמורה בהוגוורטס. הארי, שבקושי הספיק לצאת עם בנות-גילו לפני שמצא את עצמו נשוי, מתקשה לתקשר עם בן-זוג המבוגר ממנו בשני עשורים. זאת ועוד: הם לא מוצאים דרך לגשר על הפערים ביניהם. כשהארי מנסה לגשת לסנייפ, הגבר השני נמנע ממנו. סנייפ לא מסתדר עם החברים של הארי, שונא הפגנות חיבה פומביות ומתרגז כשהארי מתייחס אליו כאל "האישה הקטנה" שלו. להוציא את בנם המשותף, נדמה שאין לשניים על מה לדבר.

ואז, לקראת יום הולדתו הארבעים של סנייפ, השניים מגיעים להבנה. מגע ותקשורת אינטימית ביניהם יתרחשו בבית, בין ארבע קירות. סנייפ יתן להם הזדמנות כזוג, והארי, מצידו, יוריד את הלחץ.

למי ×–×” מצלצל כמו טיפול זוגי?  

ברשותכם, אני גולשת לרגע לעניין קצת שונה. אחת התמות הסמויות (אך הבולטות) ברומן הרומנטי, הוא סיפור המשנה על הגיבור, שבסבלנותו ורגישותו/גבריותו המתפרצת ×•×›×•', כובש גיבורה בתולית (או כמעט חסרת ניסיון מיני), מכניס אותה למיטה ומגלה לה היכן נמצא הדגדגן שלה ומה לעזאזל עושים איתו. האינטרקציה בין סנייפ להארי בחלקו האמצעי של A Life More Ordinary קולעת בדיוק לתמה הזו. ותנו לי פשוט לצטט:

The present Harry Potter gave him for his 40th birthday turned out to be a raging libidounintentionally, because he'd never told Potter when his birthday was.

במילים אחרות, יש לנו כאן סיפור על אישה שבגיל ארבעים מגלה מחדש את עצמה ואת מיניותה בעזרת ילד בן עשרים וקצת. חלום רומנטי שהתגשם.

אמרה כבר painless_j ש-A Life More Ordinary הוא חיבור על התא המשפחתי המודרני. זה נכון, אבל זו לא האמת כולה. A Life More Ordinary הוא חיבור על האישה המודרנית, הקרייריסטית, שמחוברת לקריירה שלה יותר מאשר לצרכיה הפיזיים והרגשיים, ומגלה, אמנם באיחור, שהיא יכולה להנות מכל העולמות.

נכון- יש כאן פרדוקס. למה כותבת אישה יוצאת מגדרה כדי להראות סיטואציה שאמורה להיות נורמלית ולגיטימית? כאן, במידה רבה, אני נאלצת לחזור לעצם הפרובלמטיות שבבחירה להסליש במקום לכתוב אודות דמויות נשיות חזקות ×ž×œ×›×ª×—ילה. Lexin כמו כל אחיותיה הסלאשריות, כותבת על המצוי- ומתוכו: על הרצוי. היא לא כותבת על הפנטסטי, היא כותבת על האידיאלי. על הפנטזיה הרומנטית ששורשיה נעוצים במציאות שלנו כנשים בתוך חברה פטריארכלית שפעמים רבות כופה עלינו פשרות כואבות. זו פנטזיה שבמידה מסוימת משמרת מצב קיים (כתיבה ××•×“ות גברים על חברה פטריארכלית), אבל היא ×¢×“יין מערערת על עצם העמדת הסובייקט הגברי והחוויה הגברית במרכז.

A Life More Ordinary, כמו כל ×¨×•×ž×Ÿ רומנטי, מסתיים בכך שבני הזוג נופלים ×–×” לזרועותיו של ×–×” (לאחר מפלתו הסופית של וולדמורט), ומשאיר אותנו עם תמונה של אושר דומסטי: אבא, אמא אבא, ×•2.5 ילדים. 

נרצה או לא, סלאש הוא גם אמירה מובהקת על הומוסקסואליות. כשז'אנר ספרותי שלם נותן לגיטימציה מובהקת כל כך (שלא לומר: צווח ומצווח בהתלהבות למחשבה על זוגות הומוסקסואלים) לקונספציה מסוימת שנמצאת מחוץ לקונוונציה החברתית, הוא בהכרח מטמיע אותה, צעד אחר צעד, בתוך המיינסטרים. כשטקסט מתאר זוגיות בין שני גברים משל הייתה זוגיות הטרוסקסואלית "רגילה" לכל דבר ועניין, הוא בהכרח קובע שמדובר במשהו נורמלי, נורמטיבי, שאין בכלל סיבה להרהר אחריו.

האחר בסלאש אינו מוקצה מהעשייה החברתית. האחר בסלאש הוא חבר קהילה לכל דבר ועניין. במובן ×”×–×”, סלאש הוא סוג של פנטזיה: גיבורי הסלאש כמעט תמיד פועלים בתוך עולם מיוצג שמתעלם מהשונות שלהם, מעלים ממנה עין, מקבל אותה כמובנת מאליה או מתייחס אליה בסלחנות יחסית. הפנטזיה הזו קיימת בשתי רמות, מעשית וערכית: באופן מעשי, היא נועדה לשרת את עצם הבחירה לכתוב באמצעות קול גברי. מדובר, ככלות הכל, בבחירה מורכבת כשלעצמה. התמודדות עם ההשלכות המעשיות שלה (תגובת החברה) תציב קשיים מעשיים מאוד בפני הכותבת שבסך הכל ×ž×¢×•× ×™×™× ×ª לכתוב את הפנטזיה הרומנטית שלה. מבחינה ערכית, יש כאן אמירה חזקה על מקום האחר בחברה. סלאש לא מבדיל (או מבדיל ברמה הרבה פחות מהותית מהמקובל בחברה) ×‘ין נשים להומוסקסואלים, לשחורים, לשמנים וכיו"ב.

next.

II

בDrowning של Felisblanco אנחנו פוגשים סיטואציה שונה. כמה מילים על "באפי קוטלת הערפדים" למאותגרים-תרבותית ביניכם: העולם שורץ יצורים אפלים. שדים, ערפדים, דרקונים ומפלצות. על מנת להיאבק בכל הרוע ×”×–×”, חישלו הכוחות שהנם את הקוטלת: אחת בדורה, היא זו שתגן על בני האדם מפני האפלה שסביב. במקרה, הקוטלת הזו היא באפי סאמרס. בת-עשרה טיפוסית שמתעניינת בבנים, בגדים ומסיבות, וגורשה מבית הספר הקודם שלה בלוס-אנג'לס אחרי ששרפה – בטעות! – את אולם ההתעמלות.

life suck.

בין הדמויות בחייה של באפי מככבים באופן די מהותי שני ערפדים: אנג'ל וספייק. אנג'ל; הערפד שקולל בנשמה לפני כמאה שנים ומתפקד על תקן ××”בת-×—×™×™×” ×©×œ באפי, וספייק; הרשע התורן של העונה השנייה שחוזר לאיטו למוטב, מתאהב בבאפי ומשיג לעצמו נשמה אחרי שכמעט אנס אותה.

יש הרבה מה להגיד על באפי ×‘הקשר של ספרות מעריצים. scratch that- באפי היא האמא של הפאנפיקשן כפי שאנחנו מכירים אותו.

אני רוצה להתמקד, בהקשר הזה, בעניין הגדול שמפגינות כותבות ספרות המעריצים במערכות יחסים אינססטואליות. חִזרו רגע לסוף שנות התשעים: משפחת הערפדים הקטנה של ווידון היא המשפחה האותנטית שכותבות הwincest, הtwincest5, הג'יימס/הארי ודומיהם מדברות עליה.

אמא דרלה, שיצרה את אנג'ל, אבא אנג'ל שיצר את דרוזילה, שיצרה, בתורה, ××ª ספייק (והייתה משוגעת מכדי לטפל בו, ולכן העבירה אותו לחזקתו של אנג'ל). משפחה קטנה, אלימה ודיספונקציונאלית.

סלאש בין אנג'ל לספייק (או בעקרון: כל מערכת יחסים בין חברי שבט הערפדים הזעיר ×”×–×”) הוא תמיד, באופן עקיף, סוג של גילוי-עריות. כשכותבת כמו Felisblanco זורקת אותנו לתוך עולם המערכה של באפי, היא בהכרח יוצאת מתוך נקודת ×”× ×—×” שאנחנו, הקוראים, מודעים לכך שמערכת היחסים בין אנג'ל לספייק מושתתת על ×™×—סי חונך-חניך (דיספונקציונאליים ככל שיהיו) המחקים יחסי הורה-ילד.

אבל בחזרה לDrowning, לסלאש ולחוויה הנשית: בתחילת העונה הרביעית אנחנו פוגשים את ספייק עם שבב שמונע ממנו לפגוע בבני אדם. מי שהיה עד ×›×” טורף קטלני הפך לנטרף. במקום להמשיך עם הקאנון, שבו ספייק חובר באי-רצון לבאפי וחבריה, Felisblanco בוחרת לקחת את המציאות הקאנונית כמה מעלות הצידה, ולתאר סיטואציה שבה החבירה לסקוביז לא עלתה יפה, ההתעללות שעבר ספייק בידי ×”Initiative הייתה חמורה מכפי שהשתמע מהקאנון, ומפלצות… ובכן, מפלצות לא אורבות רק בחשיכה.

אחרי חודשיים של התמודדות עם המציאות החדשה שבה מצא את עצמו, ספייק – חבול, שתוי וגווע-ברעב – מועד לביתו של ×’'יילס ופורץ למלאי הוויסקי שלו. הוא יודע שהישארות במקום ×–×” רעיון רע מאוד, אבל תשוש וחסר-כוחות הוא נרדם סמוך לארון המשקאות. שם מוצא אותו אנג'ל, שקפץ לבקר בסאנידייל כדי לפקוח-עין על העניינים.

אנג'ל – שלא שמע על השבב קודם לכן – מעיף מבט אחד בספייק, וכמעט מאבד את עשתונותיו. ספייק הוא ×”childe6 שלו, בן חסותו, his beatiful boy. אנג'ל אמור להגן על ספייק. לשון אחרת: ראשית כל הכותבת ממצבת את ספייק כעלמה במצוקה וברגע שעשתה זאת, שולחת את אנג'ל, האביר האפל במכונית הקלאסית, להציל אותו.

כמה חבל שספייק לא בדיוק רוצה או מוכן להיות ניצל. לפחות: לא על ידי אנג'ל.

כמו ב-A Life More Ordinary, גם Drowning משחק לתמה מוכרת ברומן הרומנטי. נאהבים שנפרדו בעל כורחם, נאלצים להתאחד בנסיבות פחות-מאידיאליות. רק שאם ביצירתה של Lexin חלוקת התפקידים המגדרית השתמעה מעצם האקט הנשי שנכפה על דמותו של סנייפ, כאן משתמעת חלוקת התפקידים המגדרית מהאינטרקציה בין ספייק לאנג'ל.

אנג'ל של Felisblanco הוא גיבור רומנטי קלאסי: ×›×‘יר-מימדים, גברי, ×ž×’ונן, תקיף. ×”וא גם, לצורך העניין, הגיבור הרומנטי הקלאסי והמיוסר של ווידון. גבוה, אפל ומסתורי, כמה לכפרה כפי שהוא כמה לאור היום.

ספייק הוא דמות הרבה יותר דואלית – בתוך ומחוץ לקאנון. רק תשאלו את עצמכם כמה גיבורים רומנטיים בגובה 175 משוטטים בספרות הגנרית שלנו ותבינו על מה אני מדברת. לצד ×”184 של דייויד בורניאז (אנג'ל) ×–×” כמעט כלום. יותר מזה: ספייק הוא ערפד רגשן שמתואר באופן קונסיסטנטי ×›people's person. בעוד שבעברו של אנג'ל מסתתר פרחח אירי שיכור, ספייק בן-האנוש ×”×™×” משורר כושל שנדחה על ידי ××”ובתו האנושית. ×‘סדרה הוא חווה דחייה על רקע רומנטי פעם אחר פעם. ראשית על ידי דרוזילה – אחותו/אהובתו מזה כמאה שנה – שנוטשת אותו לאחר שהיא מחלימה ומתחזקת, ולאחר מכן על ידי באפי, שמשתמשת בו ברגעיה הקשים ואז מפנה לו את גבה. בקיצור: ממש לא הגיבור הרומנטי הקלאסי שלכם. ובדיוק מה שהפך את ספייק לאחת מאיקונות התרבות החשובות של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים.

בתוך הקשר הרומנטי בין ספייק לאנג'ל, לא לכותבת ולא לקוראות יש ספק בכלל מי מתפקד על תקן הבחורה. אנג'ל מציל את ספייק, אנג'ל סועד את ספייק החולה, אנג'ל רודף אחרי ספייק כשלספייק נשבר הזין מהעובדה שאנג'ל הולך סביבו על ביצים וספייק מחליט לצאת החוצה ולהשתכר שוב, אנג'ל סופג את הקפריזות של ספייק ומנסה להבין אותו- באמצעות המשאבים הרגשיים המוגבלים העומדים לרשותו.

יש כאן כמה אלמנטים ששווה בעיני לדבר עליהם:

ספייק של Drowning הוא קורבן (לשבב, להתעללות שעבר בידי חיילי ×”Initiative, לבני האדם שניצלו אותו), וזו הקורבניות שלו – ×‘ין השאר – ×©×ž×¢×ž×™×“×” אותו בצד הנשי של המשוואה- מבחינת הכותבת ומבחינת הקוראות. ספייק הוא פאסיבי, דברים קורים לו. הוא צריך להמתין לישועה ולגאולה שמגיעים בדמות הגבר; אנג'ל.

בזמן שאנג'ל אקטיבי מאוד כשהוא צריך ללכת ולשלוף את ספייק מהבור הליטרלי שאליו הכניס את עצמו, הרבה יותר קשה לאנג'ל לשלוף את ספייק והזוגיות הספק-קיימת שלהם מהבור המטאפורי שבו היא תקועה מאז נפגשו שוב, בעונה השנייה. ספייק צריך לצאת מגדרו, לצעוק, לפגוע בעצמו ואף לאיים בעזיבה, על מנת לגרום לאנג'ל להתעשת.

מה שעדיין משאיר את זכות ההתעשתות לאנג'ל.

אפילו בתוך סלאש: כשהגבר הוא גבר והאישה היא גבר, הגבר הוא היוזם, המחליט והקובע.

ספייק מתפקד אמנם על תקן מצפן רגשי, הוא זה שנותן את הפוש למערכת היחסים הרומנטית, אבל הברירה האם לקפוץ למים או להשאר לעמוד על שפת הבריכה היא של אנג'ל.

סלאש, ספרות מעריצים, או בגדול: הרומן הרומנטי, הוא איזושהי הפשטה של תכנים אמיתיים, דברים אמיתיים שקורים במערכות יחסים, לכדי תבניות ברורות שקל לשבץ בתוך מסגרת עלילתית גדולה יותר. כשאישה כותבת רומן רומנטי שמערכת היחסים המתוארת בו מתנהלת כך שהאישה נאלצת למשוך ולפתות ולאלץ את הגבר על כל צעד ושעל; כשזה היופמיזם שלה למערכת יחסים נורמטיבית, משהו בעיני מאוד בעייתי. במיוחד כשהתבנית הזו מקובלת כל כך בין כותבות רומנים רומנטיים ומאפשרת לאבחן אינטרקציה ×”ומוסקסואלית כאינטרקציה שמשמרת חוקיות מגדרית הטרוסקסואלית.

אבל סטיתי מהנושא.

הגבול החד-משמעי בין אקטיביות ופאסיביות בDrowning נשמר גם בכל מה שנוגע ליחסי-מין. לכל אורך ההיסטוריה המשותפת שלהם, ספייק תמיד ×”×™×” הפאסיבי, הנחדר, ואנג'ל תמיד האקטיבי, החודר. הגבול ×”×–×” נשמר גם כאשר – לאחר שהם מתוודים על רגשותיהם ×–×” לזה בפרק 6 – הם מחדשים את הקשר הרומנטי והמיני ביניהם. גם כשיש אהבה, כך נדמית המחברת לרמוז לנו, אין שוויון. הגבר הוא גבר, האישה היא אישה, וזהו.

כאן, אולי, הסלאש הופך את המשוואה הזו על פניה. לא אכנס לפרטים (זו לא המלצה וגם לא סינופסיס של הסיפור), רק אומר בקיצור שספייק ואנג'ל חוזרים לסאנידייל, מתעמתים עם שוביהם ועם הטראומה שעברה על ספייק, ושבים ללוס-אנג'לס כשהם למודי-ניסיון.

אחד הקשיים הגדולים בכתיבת סצנות מין הטרוסקסואליות הוא יצירת מצב שבו אי השוויון הבסיסי בין המינים לא יאפיל באופן אוטומטי על הסיטואציה. כלומר: יצירת מצב שבו העובדה שהגבר חודר והאישה נחדרת לא יאיר את הסצנה – גם מבלי שאכוון לכך ככותבת – כאקט של כיבוש. אם לחזור רגע לתחילת המאמר, רוב המיתוסים התרבותיים, רוב התבניות הספרותיות – רוב האמצעים הקיימים לכתוב בהם ולהתייחס באמצעותם לאינטרקציה בין-מגדרית – ×ž×©×ž×¨×™× את היחס הלא-שוויוני בין גברים לנשים.

סלאש לא מחויב למשוואה הזו, אלא אם כן הוא כובל את עצמו אליה. Drowning, כמו המון סלאשים אחרים, מבצע שבירה מכוונת של הסטאטוס-קוו הבין-מגדרי. השבירה הזו, אם תרצו, היא אחת התמות המכוננות בספרות הסלאש.

כאשר הם חוזרים לLA ולאחר שהם מיישבים את הדילמות ביניהם, ספייק ואנג'ל נכנסים למיטה. אזי, לאחר שלבנו את כל הנושאים וכל הסוגיות שעל סדר היום, אנג'ל מבקש מספייק לחדור אליו.

אין ספק שהאקט הזה מתרחש מחוץ לקונטקסט עלילתי. הוא קורה בסוף, אחרי שמערכת היחסים על ההבנייה המגדרית שלה כבר נתונה לנו. אבל הוא מתרחש והוא צובע מחדש את האינטרקציה בין אנג'ל לספייק. מי שהיו עד לאותה נקודה sire וchilde, חודר ונחדר, גבר ואישה, מחליפים תפקידים ומתמזגים ביניהם. העתיד, אומרת Felisblanco, יהיה שונה מהעבר. העתיד טומן בחובו שוויון.

III

Outside by the Blue, Blue Moon הפיק השלישי והאחרון ברשימה, הוא מה שנקרא rape-fic. כלומר: פאנפיק שעוסק, ישירות או בעקיפין, בחווית אונס שעברה על אחד הגיבורים. ×–×” פיק Supernatural או "על טבעי". למי שלא מכיר, מדובר בסדרה שמשלבת בין road-trip, אלמנטים על טבעיים ו-horror. ×‘מרכז הסדרה, דין וסאם ווינצ'סטר; שני אחים שנאבקים בתופעות על-טבעיות תוך ניסיון לאתר את השד שרצח את אמם כאשר היו ילדים.

הסיפור מתחיל כעשור לפני תחילת הסדרה, כשסאם בן ×”-14 נחטף על ידי אינקובוס אכזרי, שמתעלל בו ואונס אותו משך שבועות ארוכים. חודש לאחר ×”חטיפה, האינקובוס משחרר את סאם, אבל לא לפני שהוא מעניק לו את שלוש ×”"מתנות" הבאות:

1. ×›× ×™×¢×” (סאם ×ª×ž×™×“ יתאווה להיות נאנס ומושפל על ידי הפרטנרים ×”מיניים שלו).

2. אהבה ואמת, או: אהבת האמת. (כלומר: עד שימצא מישהו שיראה אותו ויאהב אותו כמות שהוא, סאם לעולם לא ישתחרר מהתשוקה הזו).

– בנקודה הזו, סאם חושב לעצמו שהוא פשוט יחלוק את כל הסיפור עם דין, שתמיד יקבל אותו ויאהב אותו לא-משנה-מה, ובזה יגמר הסיפור. כאן, השד מעניק לו את ×”"מתנה" השלישית והנוראה מכל:

3. ×©×ª×™×§×”. סאם לא יוכל לספר על כך לאיש. לעולם.

הכותבת, vaingirl, משתמשת במתנות שהאינקובוס מעניק לסאם וההתמודדות שלו עם המתנות האלה כאלגוריה לטראומה מינית והחלמה ממנה. ואסביר:

אחת התגובות הנפוצות של ניצולות אונס לחוויה הנוראה שעברה עליהן היא לנסות ולשחזר את הסיטואציה. כלומר: על ידי כך שישימו את עצמן במצב שמדמה את האונס, הן בעצם מנסות להחזיר לעצמן תחושה של שליטה. הן אומרות: אני בוחרת עם מי, אני בוחרת מתי, אני בוחרת איך, והבחירה הזו הופכת אותי לכאורה לאדונית על גופי ואדונית על הסיטואציה. זו סוג של אשליה, ואשליה טראגית. האינקובוס, במתנה הראשונה שהוא מעניק לסאם, מאלץ אותו לשחזר שוב ושוב את הטראומה הראשונית של האונס.

נוסף על כך סאם לא יכול לספר על מה שעבר עליו- ×”אינקובוס ×’וזר עליו שתיקה. הוא לא יכול להתחיל להתרפא מהטראומה כיוון שאין לו עם מי לחלוק את הסוד האפל שבעברו ×•×œ×”תחיל לבנות את עצמו מחדש. הודות להתערבותו של האינקובוס, סאם נידון להשאר לבד עם הכאב ועם הזיכרונות.

מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל. השנים חולפות, סאם, במעגל של הרס עצמי, בוחר תמיד את הפרטנרים שינמיכו אותו ויכאיבו ×œ×•. דין, מנגד, לא מבין מה לעזאזל עובר על אחיו הצעיר. הוא מרגיש שקרה משהו, הוא יודע שמשהו לא בסדר, אבל אפילו דין לא יכול להציל את סאם מהבחירות שלו.

כך ×¢×•×‘רות שמונה שנים.

יום אחד מגיעים ×©× ×™ האחים לעיירה קטנה בשם Islipe. לאוזניהם הגיעו שמועות מוזרות על רוח של נערה צעירה שרודפת את התושבים, ממררת בבכי ומבקשת שיאזינו לסיפור שלה. מכריה של הנערה מדווחים ×›×™ מספר חודשים לפני מותה, חל בהתנהגותה של המנוחה ×ž×¤× ×” מוזר. "×’'× ×™ הייתה ילדה טובה," הם מספרים. "הלכה לכנסייה כל יום ראשון. לא יצאה עם בנים. תמיד לבושה מסודר, מחונכת, תלמידה למופת." ואז, יום אחד, כל ×–×” השתנה. ×’'× ×™ התחילה להתראות עם הנערים ×”×›×™ אלימים בעיירה. נתפסה כשהיא מקיימת יחסי-מין במלתחות בית הספר. התחילה לשתות. להחסיר שיעורים. ×œ×”תנהג בצורה לא אפיינית.

חודש לאחר מכן – ×’'× ×™ התאבדה.

סאם ודין, ציידי רוחות מיומנים, יוצאים לבקר את קברה של ג'ני. שם, על סף הקבר, הם פוגשים את רוחה של ג'ני. "אני רוצה לדבר," היא ממררת בבכי. "אני רוצה לספר את הסיפור שלי. הוא לא נתן לי, אבל עכשיו אני יכולה."

סאם מחוויר, ודין, אוטומטית, מבין שיש דברים בגו.

למן הנקודה הזו, העימות עם האינקובוס הוא בלתי נמנע. אחרי שהם זורים מלח על גופתה של ג'ני ושורפים אותה על מנת שנשמתה תוכל לנוח, השניים יוצאים להתעמת עם האינקובוס. הם מוצאים את המערה שבה הוא מסתתר ושם, באמצעות קסם-גירוש שקיבל לפני שנים ארוכות, סאם משלח את המפלצת בחזרה לגיהינום.

לסיפור ×”×–×” יש סיקוול – The Season of the Witch – ×‘ו, באמצעות ראי קסום המאפשר לדין לראות אל נבכי נשמתו של סאם, vaingirl פותרת באופן מלא את הקונפליקט (הטראגי והרומנטי) שהיא טווה בסיפור הראשון.

הסיקוול בקצרה: דין, שיודע כי אחיו קולל בצורה כלשהי על ידי האינקובוס, שובר את הראש בניסיון לחשוב על דרך לפטור אותו מהקללה. בעצה אחת עם סאם, השניים עושים את דרכם למסדר נזירים, שם קיבל סם את קסם הגירוש שאפשר לו להפטר מהאינקובוס. הנזירים, כאות-תודה על עזרתו של סאם, מאפשרים לשניים הצצה נדירה בראי קסום. בזכות הראי, יכול דין להציץ לתוך נפשו ומחשבותיו של סאם, ולמעשה: להשקיף על אירועי האונס.

בנקודה הזו, ברשותכם, אני רוצה לחזור אל "מתנות" 2 ×•-3 של האינקובוס:

2. אהבה ואמת, או: אהבת האמת. (כלומר: עד שימצא מישהו שיראה אותו ויאהב אותו כמות שהוא, סאם לעולם לא ישתחרר מהתשוקה להכנע לאדם אחר). 

3. שתיקה. סאם לא יוכל לספר על כך לאיש. לעולם.

ההחלמה מן הטראומה, אומרת לנו vaingirl, כרוכה בהתמודדות עם העבר. בין אם זו התמודדות עם האינקובוס; בין אם זו התמודדות עם חווית ההתעללות עצמה; בין אם זו התמודדות עם האקט- כפי שהוא משתקף בעיניו של דין. עד שלא יפגוש בטראומה שלו, עד שלא יוכל להחשף לחלוטין, בפני עצמו ובפני דין, תהליך ההחלמה לא יוכל להתחיל. אור היום, אומרת vaingirl, הוא המחטא הטוב ביותר. סאם צריך לקבל את עצמו, וצריך לתת לדין לקבל אותו, לפני שיוכל להחלים.

×–×” מה שקורה בסופו של דבר ב-Season of The Witch. אחרי שדין קורע את הצורה לאחד ממחזרי העבר של סאם, אחרי שהם מגיעים לעמק השווה ונוכחים ששניהם רוצים את אותו הדבר, סאם ודין יכולים סוף כל סוף לממש את אהבתם. שמונה שנים לאחר שנצרבה בבשרו, ×”בטחתו של האינקובוס סוף כל סוף מתקיימת. סאם מוצא את האדם שרואה אותו ואוהב אותו כמות שהוא – ×¡×× נותן לעצמו להיות נראה ונאהב כמות שהוא – ×•×”קללה שנחה עליו מוּסרת.

התיקון, שעד ×›×” נידון להיכשל, יכול סוף כל סוף להצליח. סאם ×ž×ª×—יל להתאושש ×ž×”טראומה.

אונס, לענייננו, ×”וא לא חוויה תלוית-מגדר. גם גברים נאנסים. עם זאת, התגובה שמתארת vaingirl להתעללות שעבר סאם היא תגובה נשית במובהק. בזה, אולי, מדגים Under the Blue, Blue Moon את חדשנותו של הסלאש ×›×–'אנר: עד כמה הוא ייחודי ועד כמה הוא פורץ-גבולות. מפני שסלאש הוא לא רק סוגה ספרותית – הוא גם תפיסת עולם. הכותבת האישה אמנם ×ž× ×›×¡×ª לעצמה את החוויה הגברית כאמצעי לדברר בו את הקול הנשי, אך כשהיא עושה זאת, היא בעצם משליכה את החוויה הנשית על זו הגברית ומטשטשת את הגבול שעובר ביניהן.

כמו ב-A Life More Ordinary, כמו בDrowning – ×›×ž×• בעשרות ואלפי סלאשפיקים אחרים – ×”סלאש הוא רק קטליזטור. הוא מאפשר לכותבת הנשית לפשוט את גבולות הגוף הנשי, הארכיטיפ הנשי והחוויה הנשית, ולצעוד לתוך גוף של גבר. מתוך הזווית הזו, בתוך הנעליים האלה, היא איננה כבולה, טכנית או תרבותית, לאחרות שלה. מכאן היא ×™×›×•×œ×” להעמיד חוויות שברגיל נתפסות כנשיות, טריוויאליות וחסרות-משמעות בלב הנרטיב הספרותי.

יותר מזה: כאשר היא מעמידה את הסובייקט הנשי והסובייקט הגברי על אותו פודיום, באותו גובה, כותבת הסלאש מאזנת את חוסר אי-השוויון ביניהם. גבר שנאנס אינו שונה מאישה שנאנסת. שניהם בני-אדם. שניהם קורבנות. בפני שניהם משתרעת אותה ויה דולורוזה בדרך להחלמה.

ועדיין, עם כל אהבתי לסלאש כסוגה ולסלאש כקונספט, הבחירה להסליש לא חפה מבעיות.

נרצה או לא, אנחנו עדיין נשים ואנחנו עדיין חיות בחברה פטריארכלית. עצם הבחירה לספר את הסיפור שלנו באמצעות קול גברי (עצם הידיעה שהזדהות עם דמות גברית תקנה לנו נקודות זכות בקרב קהל הקוראות שלנו) מעידה בראש ובראשונה על הדילמה שאנחנו נתונות בה. מפני שחלק מהחוויה הנשית והזהות הנשית כוללים גדילה כאישה, חינוך כאישה- גוף של אישה. התהלכות בחברה כאישה וקבלת יחס כאישה.

וסקירה של החברה סביבנו מתוך עיניים נשיות.

כותבות סלאש מפשיטות את ההוויה הנשית מן הגוף ×”×–×”: הן נוטלות את הסוגיות המגדריות המעניינות, אלה שכיף להתעסק בהן, ומשאירות בצד את החוויות תלויות-הגוף. אלה שבין השאר מסובך יותר לכתוב אודותיהן. הרי איך תכתבי אודות אפליה על רקע מיני ×‘אמצעות קול של גבר?

סלאש הוא מדיום נשי שנכתב על ידי נשים, על אודות תכנים שמעניינים נשים ולמען נשים, אבל לא באמת מדבר על נשים באופן קונקרטי. סלאש יכול לשאול הרבה שאלות על האחר בחברה ×•××¤×™×œ×• על נשים בתוך מערכות יחסים, אבל קשה לדבר – ×œ× ישירות על כל פנים – ×¢×œ נשיוּת, מבלי לכתוב דמויות נשיוֹת.

חלק מזה קשור בעובדה שספרות נשים ובמיוחד סוגות ספרותיות של נשים (הרומן הרומנטי) נתפסים כטיפשיים, נחותים, קיטשיים או אמוציונאליים מכדי לזכות להתייחסות רצינית. חלק מזה קשור בעובדה ש-heck, מאה שנות פמיניזם אחרי 10,000 שנות שלטון פטריארכלי. לא כוחות.

סלאש, כמו הנשים שכותבות אותו, משקף את הדילמה שבכתיבה על נשים וחוויות נשיות. בתוך תרבות שמציעה אינספור ארכיטיפים גבריים לעומת דגימות ×™×—ידניות של רגישות, חכמה וכח נשי, סלאש הוא סוג של ברירת מחדל. "ציפור מה את מזמרת," שאלה יונה וולך, "מישהו אחר מזמר מגרונך, מישהו אחר חיבר את שירך."

גם הציפור הזו, ככל הציפורים, רוצה להישמע. גם אם לא תמיד יש בנמצא מי שיאזין לשיר האותנטי שלה.

הרשו לי, לסיום, לצטט חלק מדבריה של ×”מרקיזה דה מרטיי, מתוכם7 נולד המאמר ×”×–×”:

"הגל הנשי, של יוצרות בפאנדום שמפיקות המון חומרים אומנותיים ושמביאות לידי ביטוי את הקול הנשי מהווה עשייה פמיניסטית, או אם תרצי- סוג של ×¤×¢×™×œ×•×ª ×—תרנית (של קליטה ויצירה תרבותית) ×ž×˜×¢× ××œ×• שהיו ממודרות ממרכז העשייה והייצוג התרבותיים.

     ומצד שני- זו פעילות חתרנית חלקית בלבד, ×›×™ היא לא קוראת תיגר על ×—וקי המשחק. אנחנו לא מנסות לשנות את השפה האוניברסאלית (כך שהיא תכיל גם נשים) אלא בוחרות להשמיע את החוויה שלנו- דרך שופר גברי, כדי להתאים את עצמנו אליה, ולאפשר לעצמנו להתקיים בתוכה."

"ציפור ציפור

מה את שרה

מישהו אחר שר

דרך גרונך. "

1 אהובת הפיראט / ג'והנה לינדסי

2 All the Possibilities / נורה רוברטס

3 arranged marriage – נישואים מאורגנים או נישואים יזומים. שני הגיבורים/הגיבור והגיבורה נאלצים להתחתן בעל-כורחם (הודות לסט מסוים של נסיבות: כחלק משידוך בפאנפיק היסטורי, על מנת להשלים איחוד בין חברות, על מנת להשביע את רצון הוריהם וכן הלאה).  

4 Snape's Worst Memory

5 Wincest = שילוב של Winchester (כמו בסאם ודין ווינצ'סטר מSupernatural) וincest.

Twincest = שילוב של twins (מתייחס לתאומים פרד וג'ורג' וויזלי) וincest.

6 childe שם תואר לערפד הבן. ברבים: childer

7 מדובר בחלק מהודעה ארוכה יותר שמהווה חלק מדיון שהתקיים בפורום נעול.

התמונה: מכאן

ציפור, מה את מזמרת? סלאש בספרות מעריצים

המאמר מבוסס על רעיון של המרקיזה דה מרטיי, לפיו נשים מנכסות לעצמן את הקול הגברי כדי לעשות אוניברסליזציה לתימות נשיות. ×ª×•×“×” ענקית לקרן שפי, ליעל אברבוך (!) ×œ× ×•×£ ולעליסה מפורום ×”"פ לבוגרים שעזרה (הגם שלא מדעת) לחדד את ×¡×•×’יית מרי-סו.  

fanfiction – בעברית ספרות מעריצים – הוא מדיום נשי שנכתב על ידי נשים, על אודות תכנים שמעניינים נשים, למען נשים. מרבית ×”פאנפיקים כתובים במתכונת של רומן רומנטי או משלבים אלמנטים מתוך הרומן הרומנטי, ומכילים כמויות גדולות של אירוטיקה.

במדיום הייחודי, הנשי-במובהק ×”×–×” ×”×–×” קיים נעלם מהותי אחד: סלאש. סלאש, למי שאיננו יודע, הוא פאנפיק העוסק במערכת יחסים חד-מינית בין שני גברים. מקור השם בסימול "/", שתכליתו להפריד בין פאנפיק שבו הפרוטגוניסטים הם ידידים בלבד (לדוג': קירק&ספוק) לבין ×¤×× ×¤×™×§ שבו הפרוטגוניסטים × ×ž×¦××™× במערכת יחסים רומנטית (לדוג': קירק/ספוק). ××—וז מאוד גבוה של פאנפיקים הם בעצם סלאשפיקים – יצירות שמדברות על ואודות גברים, בתוך ×–'אנר שלכאורה בכלל לא מעוניין בגברים. לכאורה- פרדוקס: כתיבה נשית, ×¢"×™ נשים ולמען נשים, שמדברת על גברים במערכות יחסים רומנטיות הומוסקסואליות.

אבל רק לכאורה. האמת היא כזו:

סלאשפיקשן לא מדבר על גברים או על הומוסקסואליות- סלאשפיקשן או ספרות סלאש לוקחת את הגבר ואת מערכת היחסים ההומוסקסואלית (היינו: הסלאש) ומחילה עליה פרמטרים נשיים. כלומר: כשאנחנו קוראות סלאשפיק, אנחנו לא באמת קוראות פאנפיק שעוסק בקונפליקטים של שני גברים הומוסקסואלים במערכת יחסים הומוסקסואלית, יהיו אשר יהיו. אנחנו קוראות על קונפליקטים של אישה, במערכת יחסים הטרוסקסואלית. באמצעות קול גברי.

למה כותבות פאנפיקים – בסביבה שהיא בעצם מאוד תומכת ומקבלת (הרי בפאנפיקשן יש קבלה כמעט מוחלטת להמון סוגים של מערכות יחסים ביזאריות ופרקטיקות מיניות שלא תקראו עליהן בספרות יפה) – בוחרות להביע את עצמן באמצעות קול גברי? ליתר דיוק: מה מביא אותי לומר שסלאש הוא בחירה נשית להתבטא באמצעות קול גברי?

פאנפיקשן הוא בעצם סצנת הכתיבה הראשונה שבה קיים מיזוג מוחלט בין כותבים לקוראים. כלומר (אם להעזר בדבריה של עליסה מפורום ה"פ ליוצרים): הכותבות הן גם קוראות והקוראות הן גם כותבות. מהטעם הזה, תופעות שבספרות הן צל של עצמן מתגלות כאן בצורה מאוד בולטת (למשל: מרי סו, כדוגמה לself-insertion של הכותבת). יותר מזה: הפאנדום פיתח שפה מיוחדת לנתח ולהתמודד עם התופעות האלה.

בואו נדבר, לדוגמה, על מרי-סו. מרי סו, בפאנפיקשן, היא דמות נטולת מגרעות מהותיות שהרבה פעמים מהווה ניסיון של הכותבת לשבץ את עצמה בתוך הטקסט. אפשר לראות המון מרי-סואיות בז'אנר הרומן הרומנטי, אבל יש להן שם אחר שלא משקף אינטרקציית קריאה-כתיבה שבה הכותבת היא קוראת בעצמה ונמצאת במעמד שווה ערך לכותבות אחרות.

דבר שחשוב מאוד ×œ×”בין בהקשר ×”×–×” הוא שמרבית הפאנפיקים הם רומנים רומנטיים. מבחינה תוכנית וכרונולוגית ×–×” ×”×–'אנר שעליו הם מבוססים וממנו הם נגזרים. רומנים רומנטיים מופיעים ברשימת הקריאה של חלק גדול מהכותבות- אתגרים בפאנדומים שונים מבוססים על קונספציית הרומן הרומנטי (במשך השנה וחצי האחרונות רץ בין הפאנדומים השונים harlquin challenge, שנקרא על שם הוצאת הרומנים הרומנטיים המפורסמת), הם בנויים כמו רומן רומנטי ועוסקים באותם קונפליקטים שמככבים בז'אנר הרומן הרומנטי.

מי שרוצה להבין פאנפיקשן צריך להבין איך עובד רומן רומנטי ואיזו מטרה הוא משרת. זוהי כתיבה נשית מובהקת: הרומן הרומנטי שואל מה נשים רוצות ומה מעניין אותן בתוך קשר, הוא עוסק במערכות יחסים סטריאוטיפיות (למן הפיראט הפרימאט ואהובתו הנאנסת לאורגזמה1 ועד האמנית המצליחה והפוליטיקאי2 שמתאהב בה). וביחסי גברים-נשים. הרומן הרומנטי מדבר על תפקיד האישה בבית ובחברה, ×•×ž×©×§×£, בין השאר, נורמות חברתיות לגבי מה מוסרי ומה לא מוסרי (ראו: מקור השם bodice ripper). ×›×–'אנר ספרותי הוא משתנה ומתעצב (וגם, אני מעזה לומר) מעצב בתורו, את הנורמות האלה.

זאת ועוד: ×™×© לו קריטריית איכות משל עצמו. למשל:

1. האם הגיבור הגברי נשמע אמין?

2. האם יש מתח מיני בין הגיבורים? האם יש ביניהם כימיה טובה?

3. האם סצינות המין מושקעות וכתובות היטב?

4. האם הקונפליקט הגיוני ומרתק, ולא טיפשי ומצוץ מהאצבע?

5. האם הגיבור מסוגל לגרום לי להתאהב בו?

ואולי הכי חשוב:

6. האם אני, הקוראת, יכולה להזדהות עם הגיבורה? האם זו מישהי שאני רוצה ונהנית לקרוא עליה? האם היא אינטליגנטית ומעניינת, ולא – כפי שקורה בהרבה מקרים – סמרטוט-רצפה שלא נוח לי להזדהות איתו?

וכן: מדובר בכ-55% משוק הספרים בכריכה רכה בארה"ב.

סלאש הוא במידה מסוימת המקום שבו כל המיש-מש הזה מתערבב לכדי מפץ גדול. אסביר:

להיות אישה בעולם גברי ×–×” מסובך. העולם המערבי, איך שלא נסובב את ×–×”, הוא עולם גברי שהתעצב כתוצאה מאלפי שנות פטריארכיה גברית. הקונספציות שלו הן קונספציות גבריות, הגיבורים שלו הם גיבורים גברים והאדם הממוצע, אותו ××“ם מן הישוב ×©×—ולם להגשים את החלום האמריקאי, להתחתן עם אהובתו מהתיכון ולהתיישב בבית בפרברים עם 2.5 ילדים הוא – איך לא? – גבר.

גיבור החלום האמריקאי ואלוהים, טום ×’'ונס והווארד רורק, בחורינו יפי הבלורית וצ'×” גווארה, האופנוען הבודד והרוקר היפיפה, המסומם והמת – כולם גברים (ובבקשה ×‘לי ×’'ניס ×’'ופלין וקרן קרפנטר. חתיכים קרועי-עיניים ×œ× השתלשלו מזרועה של ×’'ופלין ועדיין לא ראיתי את פניה של קרפנטר מרוחים על טי-שירטס.)

האישה היא לא יותר מפסיק בשולי שיר ההלל המתמשך הזה לגבר ולגבריות. במילים אחרות: מי שרוצה להיות נוכח, צריך להיות גבר. מי שרוצה להשמע, צריך להיות גבר. מי שרוצה מקום בעולם, צריך להיות גבר. כי אלה הסיפורים שהעולם שלנו מספר: את סיפוריהם של הגברים.

אמת, ×‘תרבות שלנו (בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה) יש גם נשים חזקות. כאלה שהן גיבורות הסיפור של עצמן. ישנן לא מעט יצירות שעוסקות בהגשמה עצמית של נשים כבני-אדם בעולם פטריארכלי, ומציגות נשים שמצליחות לעשות את ×–×”. אלה, לרוב, אינן היצירות שנשים בוחרות לכתוב עליהן פאנפיקים. מדוע? התשובה פשוטה למדי.

למרות שישנם ייצוגים תרבותיים של נשים שאינן 'האחר', נשים לא רוצות לקנות אותם. ×›×™ בפועל, במציאות, אי-השוויון הוא עמוק מדי והאחרות של נשים נוכחת מדי. ×™×™×¦×•×’ים כאלה נתפסים מראש כפנטזיה, ואני, כאישה, ×œ× רוצה לפנטז על פנטזיה. אני רוצה לפנטז על משהו אמיתי, אפשרי.

לאישה אין קול. מיתרי הקול שלה מרוסקים. אין לה ארכיטיפים להתבטא בהם. נכון, לאט לאט המצב הזה הולך ומשתנה, אבל כשכותבת אישה מסתכלת סביב ומחפשת מושאי הזדהות שייצגו מצד אחד את האדם שהיא רואה במראה אבל מצד שני ירפררו אל התרבות שהיא חיה ונושמת, אין לה על מי ועם מי לדבר.

בהערה מוסגרת: בהקשר ×”×–×” מן הראוי לציין לשבח את "באפי קוטלת הערפדים". ×ž×” שמיוחד בבאפי הוא שווידון מציע, לראשונה בתרבות הפופולארית, סט חדש של ארכיטיפים ברי-יישום לכתוב/לתאר/להסריט באמצעותם אינטרקציות בין-מגדריות. כמעט כל הארכיטיפים האלה, ללא יוצא מן הכלל, משחזרים את עצמם מאז בפאנפיקשן, מפאנדום לפאנדום. עד לבאפי, נשים חזקות בתרבות הפופולארית היו מקרים ספציפיים בתוך חוויה מגדרית מחלישה. ×•×•×™×“ון ב"באפי" יצר מציאות שבה נשים חזקות הן חלק ×”ארכיטיפים של התרבות הפופולארית. ××‘ל באפי היא רק מקרה אחד.

יש הרבה יצירות (סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה, אנימות או מנגות) שמקובל לכתוב עליהן פאנפיקים, ומבחינה סטטיסטית רוב כותבות הפאנפיקים נחשפות לכמה פאנדומים או לפחות לפאנדום או שניים שיש בהם יותר ממערכת יחסים הטרוסקסואלית ממומשת/פוטנציאלית אחת. ועדיין, הרבה נשים מוצאות את עצמן אומרות: בכל היצירות שאני כותבת עליהן פאנפיקים אין דמויות נשיות שאני יכולה להזדהות איתן. בכל היצירות שאני כותבת עליהן פאנפיקים אין סט אחד של גבר ואישה שנמצא במערכת יחסים שיש בה איזשהו קונפליקט שמעניין אותי: שיש בה מתח מיני, שיש בה פוטנציאל לקשר רומנטי שיגרום לי לרצות לכתוב עליה.

במילים אחרות: זה לא שאין הט ואין אפשרויות לכתוב הט. בסצנת הפאנפיקשן יש לא מעט פאנפיקים מצוינים שעוסקים במערכות יחסים הטרוסקסואליות ולא מעט שיפים הטרוסקסואליים מרתקים לכתוב עליהם. הסטטיסטיקה פשוט מראה שרוב הפאנפיקים, רוב השיפים ורוב הכותבות פשוט בוחרות לכתוב סלאש.

למה הן עושות את זה?

אני מקווה שהתשובה, מהפרספקטיבה הנוכחית, קצת יותר ברורה. חברה שהתפתחה והתעצבה כך שנשים לא ישחקו בה תפקיד מהותי – לא בה ולא במיתוסים המכוננים שלה – היא חברה שבה לאישה אין דרך להביע את עצמה, וכחלק מזה, אופני הביטוי שכן עומדים לרשותה תמיד משאירים אותה באותה נקודה:

היא תמיד תהיה אישה. היא תמיד תתפס ביחס לגבר. היא תמיד תהיה ייצוג אחר, מִשני ×©×œ אנושיות, שדרכי ההבעה שלו כפופות לאחרוּת שלו ומותנות בתקשורת שלו או עם אחיותיו הנשים, או עם הגבר שבחייו.

ככותבת וגם ככקוראת, זה אומר שאני במלכוד כפול.

מצד אחד- למרות שאני חיה בחברה פטריארכלית שלא מגישה לי כלים לבטא את עצמי כפי שהיא מגישה לעמית גברי, אני עדיין חלק מהחברה הזו. גדלתי על התרבות שלה, אני ניזונה מהמיתוסים שלה, אני שומעת את המוסיקה שלה, קוראת את הספרות שלה ומאזינה לחדשות שלה.

מצד שני- אני אישה. ולמרות שאני אישה אני לא חווה את עצמי כנקודת-ציון רנדומלית על מפת הקיום הגברי. אני נושמת ופועלת ואוהבת ומתפקדת בדיוק כמו גבר. וכשאני כותבת – על מערכות יחסים או  ×“ברים אחרים– אני רוצה לבטא את ×–×” במילים שלי, שהן בין השאר תוצר התרבות שספגתי והחינוך שקבלתי והחוויות שאני חווה.

סלאש הוא נקודת היתוך. וסוג של ברירת מחדל.

[חלק ראשון מתוך שניים]

התמונה: מכאן