זה נשלח לשני מתרגלים שבשיעור שלהם לא התקיימו הצורות הלא אסתטיות שהתופעה יוצרת. ולהלן:

אני מרגישה שיש משהו מאוד מעושה, בדינמיקה בין חומר הלימוד לסטודנט חדש במדעי הרוח, ובעיקר בפילוסופיה.
כולם מצפים מאיתנו לדבר,
שואלים אותנו שאלות בתקוה שהתשובות ישתלבו בהמשך הדיון- וכך תווצר זיקה שתקל עלינו להרגיש קרובים לחומר.
כשבעצם ההתנסחויות של הסטודנטים (ואני ראשונה מבינהם בכך) עילגות ביותר, חסרות את מערכת הכללים לבנות הערה או שאלה משמעותית, חסרות את מערכת הכללים להעריך מהי שאלה/הערה משמעותית.
את העילגות הזו המרצה מנסה לפרש לתוך משהו שנשמע לו מוכר ו/או קשור לדברים שהוא רוצה לומר בהמשך, וזה רק בערך, ולא העיקר (כי זה תיאור עילג של דינמיקה של דיון)
אבל העיקר הוא שהמרצה *מטשטש* את העילגות.

ואני רציתי להגיד שהעילגות הזו נורא חשובה!!!!!!!!!!!
שזה תהליך של רכישת מערכת כללים.
לימוד של שימוש בשפה חדשה.
ושאפשר ללמוד מזה המון על הפער בין התנסחות נאיבית לאקדמית.
על הפער בין מבט נאיבי לאקדמי-

ואם המורים מטשטשים את העילגות שלנו כדי לגרום לנו להאמין שאנחנו קרובים לחומר- תארו לכם שנדבר על התהליך שבו העילגות הזו לומדת מהי רהיטות אקדמית! שזה מה שקורה לי עכשיו! זה הכי קרוב אלי. הכי פנימי לי.
ואני עוד אדבר על זה רבות כל כך באקדמיה, על רכישת מערכות כללים ושפות.
למה לא להתחיל את הדיון על זה מתוך התהליך שקורה לי כאן עכשיו?

בקיצור,
רציתי להאיר כאן מטבע שנפל על הרצפה, ואולי אפשר להרים אותו ולהוסיף לארנק…
יתכן שזו פניה די טפשית. וזהב של פיות.
ושעצם ההצעה הזו נובעת מהמעמד הלא מעוגן בשום מערכת מוגדרת של צורת הרעיונות שלי כרגע,
ובכל זאת, הרגשתי
שלא יודעת…
מה אתה חושב?
תודה רבה בכל מקרה.

פורסם גם כאן.

ברמות ארגון נמוכות של האישיות אין הפרדה טובה בין הקונקרטי לסמבולי. אפשר לראות את ×–×” כתופעה נורמטיבית אצל ילדים צעירים שנוטים לפרש מטאפורות שלא כהלכה. ואפשר לראות את ×–×” אצל הסכיזופרן שמרגיש שהאישיות שלו "פריכה" ו"נוטה להתפורר" ולכן חושש לגעת בעצמים קשיחים. אפשר לדבר על ×–×” דרך כל מני פריזמות פסיכולוגיות, אבל אני לא אלאה אתכם, רק אציין שאנשים ששייכים לספקטרום הסכיזופרני (החל מחולי סכיזופרניה  כרוניים ועד לבעלי הפרעת אישיות סכיזוטיפלית) מוגדרים כבעלי רמת ארגון נמוכה עד בינונית של האישיות, ומשתתפים בבריאת מימד של המציאות שבו אובייקטים ממשיים מקיימים שכבות על גבי שכבות של משמעויות סימבוליות שהופכות להיות (בגלל הפרדה לקויה) חלק מהמאפיינים של האוביקט עצמו.

העולם שלי לפני 6 שנים היה עולם שבו חייתי את הסיפורים הסימבולים שמסתתרים מאחורי הממשות הקונקרטית. בעיני, אלו היו החוקים האמיתיים של העולם. וכדי לפעול בעולם באופן הכי פחות מעורר חרדה, (כלומר האופן הבטוח ביותר, כלומר זה שדוחה את האסונות העומדים על סף דלתי עד המעידה הראשונה, כלומר כדי לא להתפורר, לקום בבוקר אילמת-חרשת, לקום בבוקר מפגרת, לקום בבוקר ולגלות שהעולם הפנימי שלי נטש אותי והלך לגור אצל ילדה אחרת, או וגם נגנב ממני,)

כדי להמנע מכל זאת ועוד, יש לשחק את המשחק של העולם.

המשחק של העולם הוא רשת סיפורים שהם הפרשנות האמיתית של המציאות. יש למקם כל אובייקט ברשת לפי הסימבול שהוא, וכך ניתן לדעת איך להמשיך לפעול.

הרשת הזו נשמרת באופן אדוק, מהפעילות הכי פשוטה- איך לסדר חפצים על שידת הלילה, ועד לרמה רגשית סבוכה- איזה תפקיד יש לשחק מול אנשים שונים במערכות היחסים בחיי.
והיא יכולה להידמות בעינכם כסוג של משחק, אך בשבילי היתה רשת בטחון שמונעת מהאישיות שלי להתפצל ולהתפזר אחרי נשף לילי – כל החלקים שלה עם בנות זוגם ממשפחת החרדות הפסיכוטיות.

נניח למשל- מזלג
טוב, מותר לאכול עם מזלג רק בבתים של אנשים שאת מעריכה את האופן בו הם מבצעים החלטות בחייהם.
 ×•×œ×”לן הסיבה: מזלג הוא סוג של צומת, סוג של בחירה בדרך. (מזלג דרכים)
וכן הוא סכו"ם- ובכך משמש כדי להזין אותך- ואוכל הוא משהו שנטמע בגופך ועוזר לך לגדול.
לפיכך מותר לך להטמיע בגופך דברים שמעצבים אותכם (אותך ואותו) רק באמצעות תבניות הבחירה של אנשים שאת מעריכה. ולכן אסור לאכול בעזרת מזלג בהקשרים שאינם כאלו.

זהו, זו דוגמה ממש פשוטה לאיך שזה עובד.
בדרך כלל היו ערמות בלתי ניתנות להתרה של סמלים ומשמעויות ודרכים לפעול בסיפור בהתאם להם, ואני באיזשהו שלב הייתי מרימה ידיים ונכנעת לחרדה.

אבל היום יש לי בחירה. אני לא חייבת לראות את העולם כך. ואם אני בוחרת להסתכל עליו בצורה הזו, אז אני דואגת שהסמלים יקושרו לתמות שוות. אחרת זה לא מגניב לי.
וזה הדבר שהכי חשוב לי בעולם- שהעולם שלי יהיה לי מגניב.