זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן בפסקאות הרלוונטיות מספרו של ז'יז'ק, לפני שאעבור לדון בהשלכות של הכתוב עבור האסטרטגיה של השמאל בארץ בכל הנוגע להגירה.

… למהגר העבודה "חסר-המסמכים" אין מעמד חוקי, כך שאם מתייחסים אליו בכלל, הרי ×–×” כאיום אפל וחיצוני על דרך חיינו; אך מרגע שהוא משיג מסמכים ומעמד חוקי, הוא שוב חדל מלהתקיים, כיוון שהוא הופך לבלתי-נראה במצבו הספציפי. במובן מסוים, הוא הופך בלתי-נראה עוד יותר מרגע שהוא מקבל מעמד: הוא איננו עוד איום אפל, הוא עובר נורמליזציה, טובע בקהל האזרחים העמום. אך … השגתם של "ניירות" פותחת מרחב של התארגנות עצמית ופעילות פוליטית נוספת. מרגע שיש לו את "הניירות", נפתח בפניו שדה רחב של התגייסות ולחץ פוליטיים, וכיוון שזה מורכב עתה מאזרחים לגיטימיים במדינה "שלנו", לא ניתן עוד לדחותו כאיום מסוכן מבחוץ.

יתר על כן, כאשר אנו מדברים על צעדים נגד מהגרים, על הדרכים השונות שבהן מהגרים מודרים, וכן הלאה, עלינו לזכור תמיד שפוליטיקה המתנגדת למהגרים איננה קשורה ישירות לקפיטליזם או לאינטרסים של ההון. אדרבא, תנועתו החופשית של כוח העבודה משרתת את האינטרסים של ההון הגדול, כיוון שעבודת מהגרים זולה-יותר תכריח את הפועלים "שלנו" להסכים לקבל שכר נמוך יותר. והאם אין ה-outsourcing גם הוא אופן מהופך של העסקת מהגרים? ההתנגדות למהגרים היא בעיקר תגובתם הספונטנית-מתגוננת של מעמדות הפועלים המקומיים שתופסים (ולא בכדי) את מהגר העבודה כסוג חדש של שובר-שביתה וככזה כבעל בריתו של ההון. בקיצור, ההון הגלובלי הוא זה שבמהותו הוא רב-תרבותי וסובלני.

העמדה הסטנדרטית שבה נוקטים אלה המגנים ללא סייג על זכויות המהגרים הבלתי-חוקיים היא הודאה בכך שברמת המדינה, טיעוני-הנגד עשויים בהחלט להיות "נכונים" (למשל, המדינה איננה יכולה לקבל זרם בלתי-פוסק של מהגרים; מובן שהם מתחרים בדרכים שמאיימות על מקומות העבודה המקומיים, וגם עלולים להציב סיכונים ביטחוניים מסוימים), אך ×”×”×’× ×” מתמקמת ברמה אחרת לחלוטין, רמה שיש לה קשר ישיר עם דרישות המציאות, רמת הפוליטיקה העקרונית שבה אנחנו יכולים להתעקש ללא התניות ש-qui est ici est d'ici ("מי שכאן הוא מכאן"). אבל האם אין העמדה העקרונית הזאת פשוטה מדי, מאפשרת מדי את נינוחותה של הנפש היפה? אני מתעקש על עקרונותיי, ושהמדינה תתמודד עם המגבלות הפרגמטיות של המציאות… האם איננו מתחמקים כאן מהיבט קריטי של הקרב הפוליטי על זכויות המהגרים: כיצד לשכנע את הפועלים המתנגדים לאותם מהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון; וכיצד להציע פוליטיקה חלופית מזן מעשי? ×”"בלתי-אפשרי" (פתיחות כלפי מהגרים) חייב להתרחש במציאות – ×–×” יהווה מאורע פוליטי אמיתי.

אך מדוע שהמהגר לא יסתפק בנורמליזציה? משום שבמקום להתעקש על זהותו, הוא נאלץ להתאים את עצמו לסטנדרטים של המדכא: הוא מתקבל, אך למעשה רק בתפקיד משני. השיח של המדכא מגדיר את התנאים לזהותו. כאן יש להזכיר את דברים הפרוגרמטיים של סטוקלי קרמייקל (מייסד תנועת ×”-Black Power): "עלינו להילחם על הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה, ועלינו להילחם על כך שתנאים אלה יתקבלו. זהו הצורך הראשון של כל עם חופשי, וזוהי גם הזכות הראשונה שלה מסרב כל מדכא." הבעיה היא כיצד בדיוק לעשות זאת. … (Slavoj Žižek, First as tragedy, then as farce (Verso, 2009), 118-120.)

למעשה, לשמאל האנטי-קפיטליסטי בישראל יש כבר קונצפציה, שלפחות לכאורה לוקחת אחריות על "המגבלות הפרגמטיות של המציאות" ומבקשת "לשכנע את הפועלים המתנגדים למהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון": זהו הסיפור הידוע בשם "הדלת המסתובבת". כך הולך הסיפור, פחות או יותר: מהגרי העבודה מובאים לישראל על מנת לשמש כוח עבודה חלש ומנוצל, והחלפתם התקופתית, מלבד העשרתם של קבלני כוח האדם בפרט, משרתת את ההון בכללותו בכך שהיא דואגת לכך שהמהגרים לא יוכלו להתאגד, ליצור קשרים עם עובדים ישראלים ולהילחם על זכויותיהם. גם עובדים ישראלים נפגעים מה"דלת המסתובבת" בגלל התחרות הבלתי-הוגנת עם מהגרים חלשים, ולכן לכולם יש אינטרס בעצירתה.

לקונצפציית הדלת המסתובבת יש כמה יתרונות ברורים: היא פשוטה, היא מדגישה את צביעותה ואיוולתה של המדיניות הנוכחית, ומניסיוני אני יכול להעיד שיש בה גם פוטנציאל לשכנע את הבלתי-משוכנעים, קרי בני מעמד הפועלים הישראלי-יהודי. אחד ההישגים החשובים של המעורבות השמאלית במאבק נגד הגירוש היא הבלטתה של קונצפציית הדלת המסתובבת ברטוריקה של הקמפיין. אולם, בעקבות ז'יז'ק ניתן להצביע על כמה חולשות של הקונצפציה הזאת, כולן סימפטומים לחולשה של פוליטיקת ההגירה השמאלית בישראל בכלל.

ראשית, החלופה המדינית המשתמעת מקונצפציית "הדלת המסתובבת" היא "שמיים סגורים": (חלק מ)מי שנמצא פה יקבל מעמד, אבל לא נסכים לקבל עוד אף אחד אחר. למעשה אני בטוח שחלק גדול מתומכי הגירוש היו מסכימים להימנע ממנו אילו היינו יכולים להבטיח להם שמהיום והלאה לא יגיעו עוד מהגרים לישראל; אבל לא ניתן להבטיח דבר כזה. ניתן כמובן להפסיק את הייבוא החוקי של מהגרים, אך לא את הגעתם של עובדים ללא אשרה, וודאי שלא ניתן לעצור את זרם מבקשי המקלט מאפריקה ללא צעדים דרקוניים להגנת הגבול, שאליהם איננו יכולים להסכים.

אני מכליל כאן את מבקשי המקלט תחת רובריקת ההגירה מכיוון שפליטים הם מהגרים. נכון שמסיבות ספציפיות, למשל ההבדלים הדמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות בתל אביב, נוח לפעמים להפריד ביניהם. אולם ההבחנה היא מעיקרה נורמטיבית, והמסגרת הנורמטיבית שממנה היא נובעת היא כזאת שהשמאל האנטי-קפיטליסטי לא יכול לקבל. זוהי המסגרת של החוק הבין-לאומי, לפיה הזכות לפרנסה איננה אחת מהזכויות האוניברסאליות שבהן חייבת המדינה להכיר גם כשלא מדובר באזרחיה שלה. מי שמגיע לכאן מכיוון שבמולדתו הוא עלול להירצח בשל דעתו הפוליטית זכאי להגנה; מי שעלול סתם לגווע ברעב, לא. המעשיות של כצל'ה על מאות אלפי מבקשי מקלט שמסתתרים בין גבעות סיני כנראה מופרכות, אבל כל הסימנים, בין היתר ההתחממות הגלובאלית, מצביעים על כך שגודלה היחסי של הקבוצה השנייה בקרב המהגרים למדינות המפותחות עומד לצמוח בתלילות, ועמו הקושי להבחין בין שתי הקבוצות.

סיבה נוספת לכלול את מבקשי המקלט תחת קטגוריית המהגרים היא העובדה הפשוטה שבכל מה שנוגע ליחסים עם מעמד הפועלים המקומי, השפעתם זהה. אחת ההשלכות הזדוניות ביותר של ההפרדה בין מבקשי מקלט למהגרים היא ההתכחשות המובלעת (והסימטרית) לזכותם של הראשונים לפרנסה: אנו רואים זאת בשטיקים הבירוקרטיים שבאמצעותם מקשה המדינה על מבקשי המקלט לעבוד ובתוכניות לרכז אותם במחנות "פתוחים", שם יוזנו אך לא יורשו לעבוד. אך שום מהמורה שתועמד בדרכם לא תגרום למבקשי המקלט להפסיק לחפש עבודה; היא רק תקל על ניצולם, ועל דיכויו של מעמד הפועלים בארץ בכללותו, באמצעות דחיקתם לשוק העבודה השחור.

החולשה השנייה של שילוב ביקורת "הדלת המסתובבת" במאבק נגד הגירוש היא באשליה שהיא מעניקה של מאבק שהוא אנטי-קפיטליסטי כשלעצמו. כפי שז'יז'ק כותב, אין רב-תרבותי וסובלני יותר מההון הגלובאלי, וזאת בפשטות משום שאין חלש יותר ממעמד פועלים מפולג ומסוכסך. נכון שיש סקטור של ההון הישראלי שעליו הדרישה לעצירת הדלת המסתובבת מאיימת ישירות: חברות כוח האדם, שככל הנראה באמת מקיימות קשרים הדוקים עם אבירי הגירוש הגדולים. אבל בפירוש לא ניתן להגיד אותו דבר על ההון הישראלי בכללותו. אם היה לנו ספק בכך שהדיבורים שלנו על הקשר בין מעמד חוקי לזכויות עובדים אינם מפחידים (בינתיים) את ההון הישראלי, התגייסותם הנלהבת של בכירי המשק למאבק נגד גירוש הילדים יכולה להסיר אותו מלבנו. נכון, עובד עם מעמד הוא חזק יותר מעובד בלי מעמד. אבל כל עוד ישנם עוד עובדים בתחתית שימשכו את כל השאר מטה (וכאלה, כאמור, לא ייעלמו בקרוב), התהוותה של קטגוריה נוספת – מהגרים שזכו למעמד וילדיהם – רק יוצרת עוד שסע בתוך מעמד הפועלים הישראלי שאותו ודאי ייטיב ההון לנצל.

חולשה שלישית של הדרישה לעצירתה של "הדלת המסתובבת" היא בציפייה המשתמעת ממנה שהמהגרים שיישארו ייטמעו בחברה הישראלית, "ולא נודע כי באו אל קרבה". כאן לא הצליח השמאל להשפיע מספיק על המערכה נגד הגירוש. הביקורת העצמית בקמפיין על הגילויים הקיצוניים יותר של המגמה הזו, קרי הלבשתם של ילדים רכים במדי צה"ל, היא חשובה אבל לא מספיקה. בעצם שמו של הארגון המוביל, "ילדים ישראלים", ובאסטרטגיה התקשורתית הרחבה שלו, מובלעת העִסקה: בתמורה למעמד חוקי, המהגרים יוותרו על זהויותיהם, על "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כפי שמראה ז'יזק יפה, ויתור זה מצדם של המהגרים עשוי להביא לכך שעם קבלת המעמד, "התפקיד המשני", הם יהפכו שוב לבלתי-נראים, למי שצריכים להגיד יפה תודה ולהיעלם בחזרה אל תוך "קהל האזרחים העמום".

אם כל זה נראה מעט היפותטי ומופשט, הרי שהמקרה של האסקואליטה (שבה, גילוי נאות, אני מתנדב) יכול להדגים יפה את התהליך. האסקואליטה (La Escuelita, "בית-ספר קטן" בספרדית) נולדה כיוזמה של מהגרי עבודה מדרום אמריקה, שבתחילת שנות האלפיים חרב הגירוש ריחפה מעל ראשם. רבים מילדי הקהילה גדלו כאן, והמטרה הראשונית היתה לספק להם כלים בסיסיים להתמודד עם החזרה למולדת: שפה והיכרות עם התרבות. עם הזמן הצטרפו לארגון פעילים שאינם מהגרי עבודה, בעלי אוריינטציה שמאלית רדיקאלית, ועם חלוף סכנת הגירוש המיידית, הוחלפה כמטרת הארגון ההכנה לשיבה ב"השתלבות ביקורתית" בחברה הישראלית. העשייה היומיומית (לימודי ספרדית ותרבות לטינית) לא השתנתה, אך המטרה מאחוריה הלכה ודמתה יותר לפרוגראמה של קרמייקל – לנכס מחדש את הזהות הלטינית כדי למצוא מקום בחברה הישראלית מתוך עמדה של ביטחון עצמי ועוצמה.

בד בבד נקלעה האסקואליטה למשבר. היו לו סיבות שונות, חלקן מקריות, אך אין ספק שאחת העיקריות מביניהן היתה העניין ההולך ופוחת בקרב המהגרים, ובעיקר בקרב ילדיהם, בלימודים שמציע הארגון. "השתלבות ביקורתית" לא נראתה כאופציה סבירה: האפשרויות הקיימות בפועל הן להיטמע ככל האפשר בחברה הישראלית-יהודית, או להיות מוקא מתוכה. לאחרונה החלה האסקואליטה בתהליך של שידוד מערכות, של מחשבה משותפת עם חברי הקהילה על צרכיהם, מתוך ההנחה המובלעת שאף אחת מהחלופות שמציעה להם החברה הישראלית כיום איננה מתקבלת על הדעת.

כפי שעולה מהדוגמא של האסקואליטה – וזה נכון גם עבור "ילדים ישראלים" – לעתים קרובות המהגרים עצמם מקבלים את העסקה השטנית הזו של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד; פעילים שמאליים רבים שלא מרגישים בנוח עם הבחירה הזאת מקבלים אותה מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים, ולא של מי שעומדים לצדם בסולידריות. אבל חשוב להכיר בכך שהבחירה היא לא חופשית, ושהברירה שהחברה הישראלית מציעה למהגרים היא אשלייתית ולא-הוגנת. את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להביא עמנו לצמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק.

תנועת הסולידריות עם מהגרי העבודה בישראל עודנה צעירה מאד, אבל כבר יש לה ניצחון גדול אחד באמתחתה: הצלחתו הציבורית העצומה של הקמפיין נגד גירוש הילדים. זה הזמן להתחיל ברפלקציה על המקום שהגענו אליו והכיוונים שאנחנו רוצים לקחת. תרשו לי לסיום עוד ציטוט אחד מז'יז'ק:

האמירה הישנה 'אל תדברו סתם, תעשו משהו!' היא אחד הדברים המטומטמים ביותר שאפשר לומר, אפילו על פי קנה המידה הירוד של ההיגיון הרווח. … אולי ×”×’×™×¢ הזמן לקחת צעד אחורה, לחשוב ולומר את הדבר הנכון. נכון, לעתים קרובות אנחנו מדברים על דברים במקום לעשות אותם; אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים כדי להתחמק מהדיבור והחשיבה עליהם. (Ibid., 11)

אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן. שנה טובה.

אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר. ככה טוקבקים יכולים לעזור לנו לפתור תעלומות כמו הפופולריות האדירה של תוכניות סאטירה שמעבירות ביקורת רדיקלית לכאורה, לצד הפופולריות האדירה לא פחות של מי שמבקשים להשתיק את קול הביקורת שמגיע מארגוני חברה אזרחית.

קחו לדוגמה את קליפ הראפ של צמד ההיפ הופ הפיקטיבי X-Plane ששודר ב"ארץ נהדרת" בזמן מלחמת עזה. אני, ורוב חבריי, קראנו את הקליפ כסאטירה נשכנית ביותר על הצדקנות הצבועה והנואלת של "ההסברה" הישראלית. קשה היה לא לעשות כן, לנוכח ליריקה כמו:

Look on us
Look on them
מי יותר דומה לכם?
We have McDonalds
תיכף H&M
אפילו סודוך לא הגיע אליהם!

שלא לדבר על הסימפול המתוזמן היטב של "שריפה אחים, שריפה".

אבל בחינה של יותר ממאתיים התגובות מראה שהקריאה הרווחת היתה רחוקה מאד מזו שלנו. ולא שלא אהבו את השיר; להפך, רוב רובן של התגובות חיוביות מאד. רבים מן הטוקבקיסטים אף ממליצים להפיץ את השיר לחברים בחו"ל כחלק ממאמץ ההסברה. כלומר, את מה שאנחנו קראנו כביקורת קשה על השיח הישראלי על המלחמה, הם קראו כחלק אינטגרלי מאותו שיח; ולא רק זאת, אלא שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין אופני קריאת השיר לבין דעות לגבי המלחמה. החשבון פשוט: + * + = + וגם – * – = +. ×›×›×” או ×›×›×” "ארץ נהדרת" מנצחת. אבל איך לעזאזל ×–×” קורה?

בורדייה ופאסרון כותבים כדלהלן אודות ההבדלים המעמדיים ביחס לשפה:

כמובן, אם ההבחנה היא בין "מלים יפות ורגשות אציליים" לבין "פטפוט, גסות רוח וחספוס" אז X-Plane נופלים בלי שום ספק בקטגוריה השנייה. אבל ההבחנה איננה בין סגנונות שונים, אלא בין יחסים שונים לשפה: הבורגנות (במקרה זה הכוונה היא לבעלי ההון התרבותי, או המעמדות המשכילים) רואה בשפה עצמה אובייקט נוח לתמרון ויפה למשחק, בעוד שעבור הפרולטריון המרכז הוא תמיד הרפרנט של השפה. מכאן שמחתה של הטוקבקיסטית "אשקלונית" על האפקטים הישירים של הקליפ:

זה המצב ובאמת השיר הזה ממש מצחיק באותו זמן היה לנו צפירה ובימקום לבכות כמו שאני תמיד רגילה ישבתי וצחקתי והינה ניכנסתי לאתר ואני ממשיכה לשמוע אותו זה שיר אחד היפים אני מקווה שהמילחמה הזאות תיגמר כל מה שישאר לנו זה רק לצחוק

אז מה בעצם מצחיק בשיר, אם הוא לא נתפס כאירוני? הצחוק, על אף התיאורטיזציות הבורגניות שלו, איננו בהכרח אפקט של התנגדות לכוח. לעתים מה שמצחיק הוא דווקא שחרורו הסופי של הכוח ממגבלות שהושתו עליו, כענק הפורץ מכבליו ומתמתח. אני חושב שמה שמצחיק את הטוקבקיסטים בשיר הוא הגושפנקא שהוא נותן להם להתנער מה"מלים היפות והרגשות האציליים" שמאפיינים את קמפיין ההסברה הרשמי. זה גם המניע שמביא מגיבים רבים להמליץ לחבריהם לשלוח את הקליפ לחברים בחו"ל במסגרת קמפיין "הסברה מלמטה".

אבל כאן נכנסים לתמונה טוקבקיסטים אחרים, שמזהירים את חבריהם מהעברה פזיזה של הדברים הלאה:

****רק אותנו זה מצחיק- אל תפיצו בעולם!!!!*****

עד כמה שאני מאוד אוהבת את הקליפ ולא מפסיקה לצחוק, ואני עוד גרה בדרום בלב המהומה, ×–×” לא קליפ הסברתי לחו"ל. יש כאן ביקורת קלה נגד השלטון ("if you asks us what we want, we say -…"), אנשים יגידו שאפילו הישראלים עצמם לא מבינים מה מטרות הפעולה- מה שמוציא אותה כמיותרת ו"רצח עם נוראי" עוד יותר, במקום לדחוף את ההסברה הישראלית הסובבת סביב עניין הטילים על שדרות אתם עלולים להחזיר את המצב אחורה. הבידור ×”×–×” לא מצחיק את האנשים שמתעניינים באקטואליה במזה"ת, לצד ילד פצוע בעזה להראות את הקליפ שאנחנו צוחקים על המצב שלנו, כשאנחנו ×›"×› מנסים להסביר לעולם שהמצב אצלינו קשה כבר 8 שנים, ×–×” פשוט תדמית רעה והפצה של הקליפ ביו טיוב רק תזיק לנו. שוב, אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי, אבל ×–×” מתאים רק לנו הישראלים- לא לבריטים או הצרפתים שחושבים שאנחנו עושים שואה בעזה. אנחנו ניצא גזענים יותר ממה שחושבים עלינו עכשיו.

כאן כבר אפשר לראות שהניגוד בין שני היחסים לשפה יוצר דיאלקטיקה שתוצאותיה מרובות. אצל הכותבת יש אופנוּת ביניים של היחס לשפה: לצד ההנאה העממית מהקליפ ("אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי") יש גם דאגה בורגנית (או שמא זעיר-בורגנית) ל"איך זה יישמע באוזני אחרים". אופנות ביניים נוספת מביע טוקבקיסט אחר, שטוען שהשיר דווקא ישרת את מטרות ההסברה הישראלית, כי הוא יראה שישראל היא דמוקרטיה שבה הסאטירה מותרת ואף זוכה לעידוד.

ניתן לזהות את היחס הבורגני לשפה מבלי להיות שותף לו. למשל, אחד הטוקבקיסטים כותב תחת הכותרת "ארץ נהדרת היא התוכנית הכי שמאלנית שיש" כי "כל הרעיון של הקליפ הזה מלא ציניות ובא להראות כמה אנחנו מפונקים לעומת אזרחי עזה אתם סתם מתלהבים." מגיב אחר כותב ל"לכל הטיפשים שלא הבינו" ש:

יש כאן ביקורת על ישראל והצבא. כותבי ארץ נהדרת צריכים להתחיל לכתוב סדרות על ישראל לערוצים האיראנים והסורים סטייל 'הפרוטוקלים של זקני ציון.'

הטיפשים, כמובן, הם מי ששרויים ביחס נחות מזה של הכותב כלפי השפה של הקליפ.

אלו הן רק דוגמאות ספורות. מעיון בהמשך הדיון אפשר לגלות וריאציות הולכות ומתרבות על הדיאלקטיקה הזאת בין יחסים אל השפה, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשאלה שעמה התחלתי. לסאטירה הפופולרית בסגנון ארץ נהדרת יש פני יאנוס: הייצוג הבוטה והישיר שהיא מעניקה לדיבור העממי, הלא-מלוטש, שמתנער מהתעסקות באופני שידורו וקליטתו, יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. מי שניחן ביחס בורגני ואירוני כלפי השפה יבין אותו כביקורת קטלנית על השיח שהוא מייצג; מי שמתייחס אל השפה כאל מדיום שקוף יראה בו אישוש וחיזוק לדרך שבה הוא עצמו תופס את המציאות. מאידך, אי-נחת כלפי השפה של הקליפ תהיה מנת חלקם של מי שנקלעים לעמדת ביניים: יחס חיובי כלפי השפה המיוצגת (שפת המיליטריזם העממי במקרה שלנו) יחד עם מודעות בורגנית (קרי שוללנית) לאפקט של השפה הזאת כאשר היא מוצאת מהקשרה.

×™×”×™×” מעניין לבחון בהקשר ×”×–×” את סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" בכיכובה של ליטל מעתוק (לדוגמא), שמייצגת בבוטות יתרה את מלחמת הדורות המשתוללת במערכת החינוך הישראלית. כיוון שהמחלוקת הזו חולקת את המעמדות העממיים לשניים על פי הבדלי גיל, פה ניתן להעריך שהדברים ייראו קצת אחרת. אני משער שמי שייהנו יותר מכול מהמערכונים הם הילדים, שתופסים את הייצוג כחיזוק לצד שלהם במלחמה ואינם נזקקים לפרשנות ביקורתית כלשהי (+ * + = +). מבוגרים בורגנים, המודאגים ממצבה של מערכת החינוך ויודעים להעריך את הייצוג כביקורתי, גם הם עשויים ליהנות מהמערכונים (– * – = +). מי שייחרדו יותר מכול הם מבוגרים בעלי יחס פרולטרי לשפה שיראו (בצדק) את המערכונים ככתב הרשאה לפורענות בבתי הספר.

לא דיברתי כאן, ובכוונה, על מניעיהם של מפיקי הסאטירה, שלמען האמת מעניינים אותי הרבה פחות מאופנויות התגובה לתוצרים שלהם. עם זאת, מן הסתם הדברים יכולים להישמע כהאשמה בצביעות, ואפשר לחזות מראש אסטרטגיית הגנה של "אמת דיברתי". הסאטירה, כך ייאמר, מציבה מראה ריאליסטית אל מול פניה של החברה. אני לא מתכחש לכך. למעשה, אילו החיקוי של השיח העממי לא היה כה מדויק, אף אחד משני פרצופיו של יאנוס לא היה מצליח במשימתו. במובן הזה יוצרי "ארץ נהדרת" עושים את מלאכתם נאמנה. אולם ההשקפה שלפיה לריאליזם הזה יש תפקיד חברתי מתקדם שאינו תלוי באופן קליטתו היא ארטפאקט של אותו יחס בורגני לשפה שאותו שמתי כאן על השולחן. אמנם הביקורת הריאליסטית של הביקורת הריאליסטית מותירה אותנו מבודדים יותר משהיינו קודם, אך ממילא היינו מבודדים מלכתחילה.

Reproduction in Education, Society and Culture, p. 116-7, הדגשה שלי.