1. כי הוא מצחיק. הכותרת של הפוסט הזה היא משפט מתוך הספר, והספר כולו מלא במשפטים ופסקאות כאלה, שחילצו ממני צחוק חסר שליטה בכל המקומות הציבוריים והפרטיים שבהם קראתי אותו.

2. כי הוא כייפי. תסלח לי הספרות העברית והכללית לדורותיה על ההכללה, אבל בדרך כלל אני לא קליינטית טובה לפרוזה ריאליסטית ובמיוחד לא לפרוזה ריאליסטית ישראלית, וזאת מהסיבה השטחית והילדותית שפרוזה ריאליסטית ישראלית היא בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים נדמה לי שרוב הכותבים הישראלים עומדים בתחילת דרכם בהצטלבות דמיונית שבה יש שלט שמצביע בכיוון אחד ועליו כתוב "עלילה" ושלט שמצביע בכיוון אחר ועליו כתוב "סגנון", ואז הם בוחרים באפשרות אחת ומוותרים לגמרי על השנייה. התוצאה היא מצד אחד ספרים שיש בהם עלילה אבל הם כתובים בצורה שמעוררת בי פיהוק, ומצד אחר ספרים שכתובים למופת אבל אין בהם כמעט שום דבר שידחוף אותי ממשפט למשפט. כלומר, כל אחד מהמשפטים נורא יפה כשלעצמו, אבל לרוב אפשר לקרוא אותו, לחייך בעונג ואז לסגור את הספר ולא לפתוח אותו למשך שבוע או חודש או לנצח. הספר של מיטל הוא לא כזה. הוא גם כתוב נהדר, במשפטים מלאי קצב והומור כמו זה שמצוטט למעלה, והוא גם מעורר בי את תחושת הדחיפות הזאת שיש בדרך כלל בספרי ילדים או מותחנים או ספרי פנטזיה ומד"ב: התחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר לפני שאדע איך הספר הזה ממשיך ואיך הוא נגמר. ומכיוון שהספר הזה הוא לא מותחן ולא ספר ילדים ולא ספר פנטזיה או מד"ב, אלא סתם פרוזה ישראלית ריאליסטית ונטולת יומרות או השתמעויות סימבוליות או הגותיות, במקרה שלי מדובר בהישג רציני ביותר.

3. כי אין לו אג'נדה. את גודל ההישג יש להעריך לאור שתי עובדות-הנפץ הבאות: א. מדובר בספר ישראלי. ב. מדובר בספר על לסביות. כאן נמחקה פסקה ארוכה שהסבירה למה ספר ישראלי על לסביות שאין בו אג'נדה זה דבר כל כך יוצא דופן ומרענן. היא נמחקה כי הצרה שכשמסבירים למה זה טוב שאין בספר אג'נדה, מיד זה נשמע בעצמו כמו אג'נדה. אז אסתפק בכך שאומר שזה סיפור על קשר אהבה בין שתי בחורות ישראליות (במידה זו או אחרת), ולספר נכנס כל מה שקשור לסיפור הזה (כולל הכל), ולא נכנס בכוח שום דבר שלא קשור אליו. יש בו מה שיש בו, והוא לא מרגיש אשם ולא מתנצל על מה שאין בו. כל מי שקרא מדגם מייצג של ספרים ישראליים ריאליסטיים, יודע כמה זה נדיר.

וזהו. לא מספיק?

הנה הפרק הראשון

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

כולם שמחים אבל אני משועמם

סגרתי את השמש כי היה לי חם

חתכתי את הורידים שלי על חוף הים

אשכרה מתים, "מעצבן את הקיץ"

כשמקשיבים רק למוזיקה של אשכרה מתים בלי להתעמק יותר מדי במילים, זה נשמע כמו עוד להקת גאראז' מלאה זעם ולהט נעורים, בייחוד עם כל הדיבורים על חיתוך ורידים ואורנג אוטאנגים וגורילות שברחו מהספארי והסולן שסגרו אותו בכלוב ובחורות קרחוניות או חונקות או סתם מפגרות. עוד להקה שמשתוללת בזעם על ביות היצר החייתי הגברי, מה חדש. גם כשצופים בהופעות של אשכרה מתים, בהתחלה זה נראה כמו עוד להקת נעורים מפוצצת מאנרגיות, עם הרבה מניירות של טירוף, יצרים גועשים וכו'. הסולן צורח, קופץ לקהל, פוצח במונולוגים הזויים, לפעמים מוריד חולצה, המתופף מרכיב משקפי דיסטאנס, גרופים וגרופיות רוקדים באקסטזה, כאלה. כבר היינו בסרט הזה.

אבל כשמקשיבים למילים, ואסף עדן הסולן שר אותן בקול חזק וברור ודואג שהסאונד לא יכסה עליהן כמו שקורה הרבה פעמים אצל להקות גאראז', זה נהיה קצת פחות פשוט לתיוג. זה נהיה מסובך יותר גם כששמים לב לכל מיני פרטים בהופעה, כמו החיוך העקום של הסולן, או הניגוד בין הפוזה הקוּלית-עד-צוננת של הגיטריסטית לבין השימוש המודע והמופגן שלה בקלישאות הז'אנר: להישכב על הרצפה, לקפוץ על הבס, לנגן עם הגב לקהל. משהו שם לא ממש מסתדר, וכנראה זה לא מקרי. כנראה זה לגמרי מכוון.

חפרתי בור גדול מאוד בחוף הים

כולם הלכו אבל אני עדיין שם

שכבתי עם אשה וזה היה מוגזם

חתכתי את הורידים ולא ירד לי דם

"מעצבן את הקיץ"

בשירים של אשכרה מתים, המילים הולכות נגד המנגינה ונגד עצמן. בהתחלה המילים מנסות לעשות מה שצריך – לחפור בור גדול על חוף הים, לחתוך את הורידים, לשכב עם אשה – אבל ×–×” כבר לא עובד: כולם הולכים והסולן נשאר לבד בבור. הוא שוכב עם אשה וזה לא מושלם, ×–×” מוגזם. הוא חותך את הורידים אבל לא יורד לו דם. כל המחוות היצריות האלה התיישנו כבר מזמן: "אתה משוגע / וזה לא באופנה" ("מעצבן את הקיץ"). אף אחד פה לא מקבל חינם כלום ("קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים"), ואפילו הגורילות שברחו מהספארי ברמת גן ישר צברו חובות במכולת ("סקס מניאק").

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

אולי כי הם מחפשים ריגושים

אולי כי הם מחפשים זיונים

למה אנשים באים להופעות של אשכרה מתים?

(אסף עדן מאלתר בהופעה)

שוב ושוב השירים והלהקה מנסים לפרוק כל עול, לשחרר את הגורילות מהכלוב, להשתולל על-אמת, להוציא קצת דם, ומגלים שזה כבר בלתי אפשרי, אם בכלל ×–×” ×”×™×” אפשרי אי פעם: "דברים קורים, משתנים, כל מיני משתנים במשוואה משתנים, אבל משתנה אחד נשאר קבוע: הסקס תמיד נשאר גרוע. לא משנה מה משתנה, הדבר ×”×–×” קבוע. הסקס תמיד, תמיד, תמיד, תמיד, נשאר גרוע" (אסף עדן בנאום ספונטני בהופעה). ×–×” מצחיק בצורה מדכאת, או מדכא בצורה מצחיקה. לכל מילה יש תחתית כפולה, לכל קלישאה יש הד אירוני, ולצד הסולן שמתפרע וצורח ומוריד את החולצה עומד הכפיל שמחייך בעקמומיות אליו ואל הקהל וכמו אומר "אולי נדמה לכם שאתם משחררים שליטה, אולי נדמה לכם שעכשיו אתם באמת חיים, שעכשיו אתם באמת מרגישים, אבל אני ואתם יודעים שזה לא באמת אפשרי ושמתחת לכל ×–×” גלגלי האינטרס הקר לא מפסיקים להסתובב לרגע: הבחורה עם הגוף מהסרטים שיודעת לעשות קסמים היא בעצם מפטמת אווזים שרוצה מלא ילדים, והחובות במכולת הולכים ונערמים. אתם מנסים לשכנע את עצמכם שעכשיו ×–×” הדבר האמיתי, אבל אתם ואני יודעים שאין דבר ×›×–×” 'הדבר האמיתי'. עם יד על הלב, הסקס תמיד נשאר גרוע". 

לאסף עדן הסולן יש גם פרסונה אחרת שבה הוא מוציא אלבומי סולו. בפרסונה הזאת הוא נקרא רייסקינדר, והמוזיקה שהוא עושה בה היא מוזיקה אלקטרונית שקטה יחסית, עם הרבה סמפולים ופה ושם ביטויי מנטרה קלישאיים שחוזרים על עצמם עד אובדן משמעות, בעיקר כשהוא מבצע אותם בהופעות: "כן כן, גם אני בקטע", "×”×’×™×¢ הזמן", "עלמה בלונדית יפהפיה". במובן מסוים המוזיקה של רייסקינדר והמוזיקה של אשכרה מתים נעות זו לעבר זו משני כיוונים הפוכים. אשכרה מתים מתחילים מהרגש והיצר הפראי, מהרצון לפרוק עול ולנתץ את הכלובים, ולאט לאט (או מהר מהר) מגלים שהם כבולים בשלשלאות האירוניה והמודעות העצמית. רייסקינדר מתחיל בדיוק מהקוטב השני: מהריסון האירוני והמודע לעצמו, מהידיעה שכבר אין מה לחדש, שהכל כבר נאמר וכל מה שנשאר לנו הוא לפרק את הקלישאות ולהרכיב אותן מחדש, שוב ושוב עד אובדן מוחלט של משמעות. אבל בהופעות, מתוך החזרות האינסופיות האלה על אותו משפט ("×–×” לא כל כך נעים אבל גם לא ממש כואב"), הוא מגיע לבסוף למצב שבו הוא צורח אותו שוב ושוב באקסטזה, כמו קוף שמגרד את עצמו בטירוף שוב ושוב באותו מקום, והצרחות שלו הופכות את האירוניה על פיה וחושפות מתחתיה רגש גולמי. בנקודת המפגש הזאת בין שתי הפרסונות של אסף עדן, במקום שבו הוא לא חותך לעצמו את הורידים אלא מגרד ומגרד ומגרד, נפער הייאוש וסוף סוף יורד לו דם. 

יש הופעות ביוטיוב, ויש גם אלבומים. קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים, האלבום השני של אשכרה מתים שיצא ממש עכשיו, הוא אלבום מצוין. השירים מעולים אחד אחד וההפקה מופתית. כך גם סתם פחדתי, האלבום הרביעי של רייסקינדר שיצא בקיץ האחרון, ובעצם גם שלושת האלבומים שקדמו לו. לכו על זה.