ארכיון הקטגוריה: שחר אבן-דר מאנדל

"אז שיהיה בתנועה" – מבואות דימיוניים לרומן פיקטיבי בכתובים

היה ותעלו פעם בפני אי מי ממכריכם את הטענה לפיה לכל הסיפורים שנכתבו אי פעם יש נושא משותף סביר להניח שתיתקלו במשיכת כתף אדישה. במקרה הגרוע יותר תתקבל הטענה בלא מעט בוז, אחרי הכל ישאלו אתכם אותם מכרים דימיוניים, איך אפשר לטעון שיש נושא משותף ל"איה פלוטו" לטרילוגיית "רומח הדרקון" ול"החטא ועונשו"? אחרים, מעטים יותר, יואילו לשתף פעולה, "כן" הם יהנהנו בהסכמה מבולבלת מעט, ולאחר מחשבה קצרה יוסיפו "ודאי, כל הסיפורים הם בעצם על אהבה", או אולי דווקא על "המצב האנושי". אבל הנושא האמיתי של כל הסיפורים הוא אחר, פשוט יותר, בעצם מובן מאליו, הנושא האמיתי, זה שבלעדיו סיפור אינו סיפור הוא התנועה. נסו רגע לדמיין סיפור שאין בו תנועה, ותגלו שגם אין בו סיפור.

ואם תנועה היא מה שעומד בבסיסו של כל סיפור הרי שיש לתת לה את הכבוד הראוי. אין טעם להסתיר אותה מאחורי הקלעים, כחלק מהמנגנון שמאפשר למכניזם הסיפורי לפרוש בפנינו את העלילה, יש להביא אותה אל קדמת הבמה, לדון בה בגלוי, להזכיר לכולם שיחד עם אודיסאוס השב אל ביתו יש גיבורים נוספים לסיפור – הים והספינות, שיחד עם פלוטו ועם גדי יש גם מקום של כבוד לשבילי הקיבוץ שמובילים מהרפת אל המלונה. ×–×”, פחות או יותר, הרעיון שעליו מושתת הספר שאתם אוחזים בידיכם עכשיו, ×–×” שכדי להגיע אליו אולי נסעתם באוטובוס אל חנות הספרים, שפסעתם בין ארונותיה כדי למצוא אותו דחוק בפינתו הימנית של מדף ספרות המקור העליון, המדף שמבטכם נדד על פניו, סוקר בחופזה את שמות הספרים.

בדפים הבאים ייפרש בפניכם סיפור ארוך שנים של משפחה ישראלית אחת, דרך תנועותיהם של בניה ברחבי העולם והארץ, ולא פחות מכך, דרך האופנים השונים שבהם בחרו לממש את התנועה הזו. "אז שיהיה בתנועה" הוא סיפור של ארבעה דורות, סיפור שמתחיל, כרונולוגית לפחות, בתחנת רכבת כפרית בגליציה, ונקטע על גרם מדרגות נעות בנמל התעופה בן גוריון. אבל הסיפור הזה יסופר מעט אחרת, דרך עיניה של הגיבורה הסמויה על פי רוב. לפיכך חולק הספר לחטיבות, שכל אחת מהן מוקדשת לדרך תנועה אחרת, ומקבצת בתוכה את מסעותיהם של הגיבורים האחרים באותה דרך תנועה. תוכלו, אם תרצו, לקרוא את הספר כקובץ פרגמנטים, תוכלו גם להיעזר בתאריכים שיוצמדו לכל פרק כדי לסדר אותו מחדש כרונולוגית, ותוכלו, אם תסכימו, לקרוא אותו באופן שבו נכתב, לתת לתנועה את הכבוד הראוי לה.

חטיבה 1: אוטובוסים – מבוא

בין כל הדרכים שהצליח האדם להמציא כדי לנוע ממקום למקום סביר להניח שאין אחת שהיא נטולת הוד ועלובה יותר מהנסיעה באוטובוס, אותו ארגז מתכת גדל ממדים שאנשים נדחקים לתוכו. לנסיעה ברכבת תמיד יתלווה חלום ישן על אינטלקטואל אירופאי היוצא ממנה אל תחנה סואנת בעיבורה של בירה תרבותית, נחוש להמציא מחדש את הממשל, את הספרות, או לכל הפחות את עצמו. לרכבת התחתית יש את הקסם האורבני שלה ואת המסתורין הנצחי של המאורות החשוכות לתוכן היא נבלעת. לנסיעה במכונית יש את סרטי המסע ואת הכבישים המהירים של ארצות הברית כדי לשורר את הפואטיקה שלה. אפילו להליכה ברגל מתלווים רעיון השוטטות העירונית או דווקא הרומנטיקה של התחברות לאיתני הטבע בעודך עוצר להסדיר נשימה על צלע הר. ועוד לא דיברנו על אופנועים ומטוסים, על ספינות חוצות ימים או על טנקים השועטים אל חזית הקרב. מול כל אלה עומד האוטובוס באומללותו העלובה והזועקת, שהצעירים ממהרים לזנוח אותו מרגע שנפתחת בפניהם אפשרות אחרת. האוטובוס עם תחנות שהן לא יותר ממוט מתכת שלוח מחליד תלוי עליו, חורק עם כל משב רוח, עם תחנות מרכזיות שנדחקות לשכונה הרעה יותר של העיר, שמזרקים משומשים ובקבוקי אלכוהול שבורים פזורים בהן.

אל דאגה, בין הדפים הבאים עוד נצטרף לטיסות מרובות, במחלקת תיירים אל אירופה הקלאסית בשבוע, במדי קב"ט ודיילת הלוך ושוב על הקו תל אביב-ניו יורק, ואפילו במחלקת עסקים אל הסיטי של לונדון. גם מסעות רגליים לא ייפקדו מהספר, בין אם יש כומתה אדומה וסיכת מסלול שממתינות בסיומם ובין אם הם מוקדשים לשוטטות בטלה לאורך חוף יווני או בין בתי תל אביב. רכבות תישאנה אותנו אל קריות אוניברסיטאיות מוריקות , מוניות תעצורנה בפתחן של מסעדות אופנתיות, מכוניות משפחתיות תחצינה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

דווקא בגלל כל אלה ראוי לו לספר הזה שיתחיל בדרך העלובה ביותר שאפשר לו להיפתח בה, עם צעיר בג'ינס עם תק גב עמוס המתגנב בחשאי, בלי להיפרד לשלום, דרך השער האחורי בגדר הקיבוץ אל תחנת אוטובוס המופקרת לשמש הקופחת של עמק הירדן, מחכה לקו המאסף שיישא אותו מהמקום שבו גדל שלא על מנת לחזור.

מדריך מפוכח לתלמידי מחקר – מעין מבוא

יותר מידי זמן אני סטודנט, הרבה יותר מידי. איכשהו, בלי לשים לב מצאתי את עצמי הופך מהבטחה מדעית צנועה, בעיני עצמי לפחות, לאחד מהדינוזאורים המשונים האלה, דוקטורנטים נצחיים שנדמה כאילו ימשיכו לרחף בין מסדרונות האוניברסיטה לנצח, כאילו היו שם מאז ומעולם. ראיתי את כל הטעויות האפשריות שיכול תלמיד מחקר לבצע בדרכו לקו הגמר, מה זה ראיתי? את רובן הספקתי לעשות בעצמי.

עכשיו, כשהשבבים נאספים, והקצוות נסגרים, והפינות מתעגלות, והמאמרים נכתבים, כשכבר אפשר להרגיש את הרגע שבו אוכל להדביק את ראשי התיבות המיוחלים ההם לכרטיס הביקור הוירטואלי שלי הגיע הזמן לחלוק מעט מנסיוני העגום, לעצור אולי את הטעויות הפוטנציאליות של אנשים אחרים.

אם להודות על האמת, מתוך כל השנים הארוכות שעשיתי באוניברסיטת תל אביב רק סמסטר אחד חרג מגבולות הפקולטה למדעים מדוייקים, כך שיש להניח שחלקים ניכרים ממה שאכתוב כאן רלוונטיים יותר לתלמידי חלקו המזרחי של הקמפוס (הנדסה-מדעים מדוייקים-מדעי החיים) ועדיין, אולי גם אחרים יכולו להפיק ממנו דבר או שניים. המדריך הזה גם אינו מיועד למי שכבר בשנה א' ידע את נושא עבודת הדוקטורט שלו ובילה קייצים ארוכים בפרוייקטים אקדמיים עם המנחה לעתיד, הוא מיועד למי שמוצא את עצמו מבולבל בסוף התואר הראשון, מתלבט בין לימודי המשך, עבודה בתעשייה, פנייה לחינוך או טיול ארוך בקצה העולם.

 ×œ× מעט הפכתי בשאלה איפה להתחיל את המדריך ×”×–×”, ופעם אחר פעם חזרתי לרגע אחד, שלושה ימים לפני תחילת לימודי התואר הראשון שלי. רשמית עוד הייתי חייל, מעשית נמצאתי בסוף השבוע הראשון לחופשת השחרור שלי, וביום חמישי התייצבתי לפגישת ×”×›× ×” ללימודים עם יושב ראש ועדת ההוראה שלנו. האיש ×”×–×” שמאוחר יותר יעביר בטון אחיד ויובשני, אבל בחדות ובהירות מדהימות את הקורס העמוס ביותר של הסמסטר הראשון לתואר, עמד מולנו וניסה להכין אותנו לחוויה שעמדנו להיכנס אליה.

העובדה שכל כך הרבה שנים אחר כך אני עוד זוכר את היום ההוא בבהירות חייבת להיזקף לזכותו. אולי זה האופי שלו, והדבקות בעקרונות פדגוגיים ישנים, אולי היכולת הנדירה בקרב אנשי סגל להבין את המצב שלנו באותו רגע, צעירים אחרי צבא, משהו באופן שבו הוא בחר להכניס אותנו ללימודי התואר הראשון נשאר איתי עד היום.

שנה א' בלימודי פיזיקה היא בין השנים העמוסות ביותר שיודעת האוניברסיטה להציע, ודאי למי שמשלב את הלימודים עם חוג נוסף, ×§×•×¨×¡×™ בחירה הם הבטחה עמומה ומרוחקת שתידחה ×œ×©× ×” השלישית. כך קרה שחלק מרכזי במפגש ×”×–×”, ×–×” שבו היינו אמורים למלא את טופס הרישום לקורסים הפך לטקס מרתק בו אלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-א'-ל' מתבקשים לסמן את קבוצת התרגול 02 ואלה ששמות המשפחה שלהם מתחילים ב-מ'-ת' לסמן את קבוצת התרגול 03.

אחרי שהוסר המכשול הזה זכינו לקבל את נאום ההכנה המדובר. במרכזו עמדה הבטחה לשלוש שנים אינטנסיביות של דם יזע ודמעות (הבטחה שקויימה במלואה חייבים לציין). אבל רגע לפני הפאתוס הייתה פתיחה מינורית בהרבה.

"ברוכים הבאים לאוניברסיטת תל אביב, הלימודים כאן הם שונים מהלימודים שהכרתם בבית הספר, ההבדל הראשון הוא שאצלנו כל שיעור מתחיל עשר דקות אחרי שעה עגולה ונמשך חמישים דקות." זה היה המשפט הראשון, ציון של עובדה טריוויאלית, כזו שהיתה מתבהרת לכל אחד מאיתנו אחרי שעתיים לכל היותר ביום הראשון ללימודים. במבט לאחור אני חייב להכיר בגדולה של הפתיחה הזו, אפשר הרי היה לפתוח בהסבר על הפער בין המשחקים שכונו לימודי מתמטיקה ופיזיקה לבגרות לבין מה שייפול עלינו עכשיו, אפשר היה להציג את המבנה של קבוצות הרצאה וקבוצות תרגול נפרדות, אבל דווקא הבחירה בזוטות היתה דרך מדוייקת בהרבה להבהיר שהכל, אבל באמת הכל, השתנה.

 ×ž×™×™×“ אחר כך ×”×’×™×¢ הסבר חד ובהיר של מצבנו "כל מי שנמצא כאן בחר ללמוד פיזיקה, כולכם הייתם התלמידים המצטייניים בבית הספר, התרגלתם להיות מספר אחת בכיתה, רובכם לא תהיו מצטיינים כאן. התרגלתם להיות אלה שמצליחים לפתור את השאלות עם הכוכבים בספר, אלה שהכל הולך להם בקלות. אבל כאן כולם כאלה, כל מי שיושב בחדר ×”×–×”, אז אל תצפו שכך ייראו שלוש השנים הבאות שלכם." את ההסבר ×”×–×” אני נושא איתי מאז לכל מקום, את ההכרה בקיומו של איזה עקרון פיטרי של הלימוד, הידיעה שמתישהו לאורך הדרך תגיע לאיזו קבוצה שדרישות הסף שלה הופכות אותך לתלמיד ממוצע ומטה, גם אם רגע לפני כן עוד היית המצטיין.

שלוש שנים כמעט מאוחר יותר עמדנו לפני סיומו של התואר הראשון, והמודעות במסדרון הבטיחו לנו "יום פתוח" לקראת לימודי התואר השני. איזו תהום פעורה בין שני הימים האלה בקצותיו של התואר. ביום הפתוח לא טרח אף אחד להזהיר אותנו בדבר השינוי העצום שיחול עכשיו, אף אחד לא ניסה לעורר בנו תהיות על הסיבות והשיקולים שגרמו לנו להגיע לשם. בזה אחר זה חלפו מולנו פרופסורים ושטחו את מרכולתם מנסים לפתות אותנו לבחור בחוג שלהם ללימודי התואר השני. היום אני מבין עד כמה היתה חסרה שם גישה מעט מפוכחת יותר, את החוסר הזה ינסה המדריך המפוכח לתלמידי מחקר להשלים.

(פורסם במקור כאן)

נשברתי, או רחמיי על נרי לבנה

זהו, נשברתי.
גם אני התאכזבתי לא אחת, הופך בארבעת עמודי המוסף, מחפש לשווא משהו שיהיה רלוונטי וקריא, גם אני נמלאתי חימה לנוכח הבמה שניתנה להגיגיו של אורי הולנדר, או לנוכח הבריונות הלאורית. ואף על פי כן עד היום נטיתי סוג של חסד לציפר, מצאתי את עצמי נהנה לא אחת מהפרובוקציות בגרוש שלו, קראתי בחיוך חלקים נרחבים מספרו האחרון, זקפתי לזכותו כמה פנינים שגיליתי עם השנים דרך 'תרבות וספרות'. לא עוד. נשברתי.
כבר כתבתי במקום אחר על ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם שאני פותח את 'תרבות וספרות' של ערב פסח, על ההמתנה הדרוכה לפרצופיהם של הזוכים, הבטחתי להתייחס לסיפורים הזוכים של השנה.
השלמתי עכשיו את קריאת הסיפורים, ורע לי, אני כועס, ציפר ובני מינו כבר לא מצחיקים אותי. לא שהסיפורים רעים, חלקם טובים, אפילו טובים מאוד, אבל לא זה העניין. לא, לא מדובר ביצירות נלעגות כמו שטען הפרויקט החגיגי שנערך כאן בשנה שעברה, אבל הנזק של התחרות הזו לספרות העברית הוא גדול בהרבה מאשר אילו אפשר היה לבטל את הזוכים כנלעגים. 'תחרות הסיפור הקצר של הארץ' היא הבמה היוקרתית ביותר שקיימת כאן לכותבים חדשים, אבל היא הופכת לנגד עינינו לבדיחה חסרת טעם. כמעט בכל אחד מהסיפורים, הזוכים והמומלצים, אפשר להרגיש את הציפר הדמיוני מציץ מעבר לכתפו של הכותב אל המסך, גוער בו כשהוא סוטה מהקו, מעודד אותו כשהוא ממשיך בכיוון הנכון. כן, הכותבים הצעירים והמוכשרים שלנו לומדים לנסות ולכוון לטעם ולחוסר הטעם של ציפר, הזוכים עושים את זה בכשרון לא מבוטל, אבל אני משוכנע שגם האחרים מנסים לכוון אל אותה מטרה.
רחמיי נכמרים על נרי לבנה, מגיעה בצעד נמרץ לפגישה עם נערי הפלא הציפריים, אלמוג בהר ואורי הולנדר, שולפת רשימה שהכינה אחרי קריאה של מאות סיפורים. "תראו, היא אומרת, היה הסיפור ההוא, עלילה מקורית, טיפול מעניין בדמויות., "נו באמת, " נוחרים לעברה השניים בבוז "תראי מה יש לנו פה, איזה לעג מעודן לתעשיית הספרות הישראלית, איזו רב תרבותיות משעשעת, ואיזה שם חתרני, אודיסעה בעי"ן, את קולטת?! ותראי את זה, נוסטלגיה למעברה, למרוקו, והשיא, יש לנו אפילו יחסי מין של צעיר יהודי עם קצין נאצי ועם סמל בריטי, כל הגיחוך הציוני בסדרת זיונים פראיים על רקע השואה, זה גדול."
"כן" ממלמלת לבנה במבוכה, אתם בטח צודקים.
בשנה הבאה, אם לא יקרה שום דבר דרמטי עד אז, אפשר כבר לדמיין את אורן קקון, "הילד הרע" החדש של ציפר, זוכה לכהן כשופט, אפשר כבר לקרוא את קיתונות הבוז שיישפכו בדבר השופטים על ריבוי של קולות בורגניים ושבעים, ואת הבחירה המתבקשת להמשיך ולרומם כאן דור של תואמי ציפר, כאלה שיוכלו לשפוט בתחרויות של השנים הבאות.
נשברתי, כאמור. גם אני מצטרף-
יודח בני ציפר לאלתר.
 
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדרפור.