ארכיון הקטגוריה: רמירז

ברגמן

ברגמן הוא בדיוק מסוג הטיפוסים שאני ×”×›×™ מעריץ, אמן שהוא גם בעל מלאכה. אך לא מדובר כאן בבעל מלאכה בסגנון ההוליוודי כמו ×’`ון פורד או הווארד הוקס, שבמשך אינספור סרטים שיכללו את השפה הקולנועית שלהם והביאו אותה לסטנדרטיזציה ובסופו של דבר גם לסטגנציה, אלא יותר בסגנון של שייקספיר, ויקטור הוגו ואיבסן.  בנאדם שכותב כל הזמן ולא מפחד לגעת בדרמות הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע. אמן שקם כל יום בבוקר, מתיישב לשולחן העבודה ומנסה לפתור את חידת עצמו. הוא כתב הרבה והוא כתב בהיר, תבחרו באקראי כל סרט של ברגמן והוא ×™×”×™×” מופת של סיפור ועיצוב דמות. ×–×” לא אומר שכל סרט שלו הוא יצירת מופת שתזכרו כל החיים, אלא שגם ברגעיו הפחות מוצלחים הוא ידע לגעת בתמצית, בלי פחד ובלי התנצלויות.

אני תמיד ממליץ על ברגמן לכותבים במשבר. לאומנות טובה יש את היכולת לעורר השראה; דווקא מתוך הפשטות שבה נובע העומק אותו כולם מחפשים. יכולתו של הגאון מתבטאת בכך שהוא מסוגל לעקוב בפשטות ובעקביות אחרי התפתחותו של הקונפליקט, בלי לסטות ימינה או שמאלה הוא חותר קדימה עד שחידת ההגיון נפתרה.


שנכריז על תיקו?

למרות שמשייכים את ברגמן לזרם המודרניסטי לי הוא תמיד נראה כמו שריד מהתקופה הרומנטית, המהפך של הרומן הריאליסטי דילג עליו והאקזיסטנציאליזם שלו מזכיר יותר את גתה מאשר את סרטר או קאמי. ברגמן אמנם ביים יותר מחמישים סרטים, אבל הוא מעולם לא עזב את התיאטרון, ובכל סרטיו ניתן לראות את השפעתה המסיבית של הדרמה הקלאסית. צריך להודות שרבים מסרטיו התיישנו עם השנים, ההפקות דלות התקציב, שמשרות על סרטיו אווירה של סרט אימה ישן, המונולוגים הפילוסופיים הארוכים והמשחק התיאטרלי ירחיקו את הצופה המודרני מברגמן. מצד שני אני בטוח שלא נמכרים יותר מדי עותקים של שייקספיר בחנויות הספרים של שדה התעופה. דרכו של עולם כנראה. אינגמר ברגמן תמיד יחכה לו בסבלנות על המדף לאותו צופה שרוצה משהו שהוא קצת יותר מבידור, תמיד יש מספיק כאלה.

 

סוון, תוסיף עוד קצת מועקה לפריים

 

נ.ב.

יש לברגמן הרבה סרטים "חשובים", רשימת ההמלצות שלי הינה אישית, בלתי ניתנת להעברה ואין כפל מבצעים.

מעיין הבתולין (1960)

פני המכשף (1958)

תמונות מחיי הנישואין – הגרסא הארוכה (1973)

השתיקה (1963)

החותם השביעי (1957)

שעת הזאבים (1968)

 

הכל דבש

א.

נתחיל בזה שאני לא אוהב את הז'אנר המכונה דרמה משפחתית. נמשיך בזה שתשעים אחוז מהיצירה הקולנועית/טלווזיונית בשנים האחרונות נופלת לתוך הקטגוריה הזאת. ועוד הערה קטנה, דרמה משפחתית זה משעמם אך בלתי מזיק, אך דרמה קומית משפחתית זה כבר ממש מביא עצבים.

לפני שבועיים ישבתי בבית קפה עם נערת חמד וזקן סיני חכם. נערת החמד שאלה את החכם מהו האושר. הזקן חשב רגע קל ואמר "האושר הוא היכולת להחליט החלטה. גם אם היא לא נכונה"."*

כוס אמק, לאף אחד במדינה הזאת אין ביצים להחליט אם התסריט שלו הוא דרמה או קומדיה?** חברים, תפסיקו להתנחמד כל הזמן.

 

ב.

השבוע ×©×•×“ר פרק הבכורה של "הכל דבש", ואכן ניחשתם נכונה, זוהי עוד דרמה קומית משפחתית. יעל פוליאקוב היא היוצרת והתסריטאית, בסדרה היא משחקת את עצמה, גם אבא שלה (פולי החנון של הגשש) משחק את עצמו ובכלל הכל סופר אותנטי ומהחיים אבל גם מוקצן ומיוחד. את הסדרה מביים עודד דוידוף שאפשר לומר שלא אהבתי שום דבר שהוא ביים אי פעם (מישהו לרוץ איתו). יש משהו מאוד לא הוגן בלשפוט סדרה לפי הפרק הראשון, בטלוויזיה דברים נוטים להתפתח לאט, גם הפרק הראשון של סיינפלד ×”×™×”, בלשון המעטה, ממש לא משהו. מה שהפריע לי בהכל דבש לא ×”×™×” יחודי, הוא מה שמעצבן אותי בכל הפקות היוקרה שצצות ×¢×œ מסכינו ×—דשות לבקרים. הן חסרות מעוף. כולן מקצועיות, נראות טוב, יודעות את התורה וריקות. בכל פעם שאני רואה משהו חדש ומנסה להחליט אם יש לו פוטנציאל או לא אני מחפש שתהיה לו איזו הברקה. אני לא מצפה למטח של מאה בדיחות בדקה אבל  בדיחה אחת מצחיקה לפרק יכולה ממש להציל את המצב. לא מצאתי כאן רגע ×›×–×”.  ×©× ×™ שליש מהפרק ×”×™×” סיטקום לכל דבר, עם דמויות מוקצנות ומהלכים עלילתיים שההגיון מהם והלאה, ובחלק האחרון ×”×’×™×— לו משום מקום שיר של אליוט סמית' וסצינה מלנכולית בה יעל פוליאקוב ×¦×•×¢×“ת בדד ברחובות העיר ומקיימת שיחה "×›× ×”" עם אביה. פשוט לא הבנתי למה ×–×” טוב.

×–×” בארץ ×–×”?  

×’.

המשפט הכי נפוץ אחרי "דרמה קומית משפחתית" הוא "הכי ישראלי שיש". כל דבר חייב להיות הכי ישראלי. במבט ראשון המשפט הזה נשמע קצת דבילי. אם עשו את זה בארץ אז זה ישראלי, לא? הבעיה שליבת הישראליות מאוד קשה לפיצוח. כשאומרים הכי ישראלי שיש מתכוונים "היי, אנחנו הצלחנו איפה שכולם נכשלו". כי ישראלי זה בעיה. הרבה יותר קל לעשות אמריקה. בהכל דבש יש ז'רגון ישראלי, כלומר סלנג סלולרי עדכני, משפחה עם אבא פולני ואמא תימניה ובכלל הם משחקים את עצמם מהחיים. ובכל זאת מתחת לעורם המיוזע מחמסינים פועם לב אמריקאי חם. כי בעלילה ובסגנון לא היה שום דבר ישראלי, כל התרחשות וכל תגובה נשלפו הישר מהסלון של אל בנדי. ואם היו משנים את שמות הדמויות מיעל ופולי לג'ני והנרי איש לא היה מבחין בהבדל.

לאמריקה יש פנתיאון עצום ורחב של יצירה, במשך מאה שנים של ×¢×©×™×” הם פיתחו שפה משלהם.  אנחנו עדיין לא מצאנו את השפה שלנו, הדרמה העברית האמיתית עדיין לא נחשפה.*** מכנפיים שבורות ועד הכל דבש תמיד מתעוררת ×‘×™ תחושה לא נעימה של מוצר מתורגם. גם אם הוא מתורגם בכשרון רב ×–×” עדיין לא הדבר האמיתי. נדמה לי שנכונות לנו עוד הרבה שנים ×©×œ הפקות בינוניות עד שמישהו יפצח את השפה הישראלית החמקמקה הזאת. אנחנו עדיין בכיתה ×’', וצריך לחכות בסבלנות עד שהילד יגדל.

 

*נשבע לכם זה סיפור אמיתי.

**טלנובלות וארץ נהדרת לא נחשב.

***אורי זוהר לטעמי הוא היחיד שבאמת הצליח לייצר דרמה ישראלית, את מציצים ועיניים גדולות אי אפשר היה להעביר לאף שפה אחרת.

קיובריק עושה קאמבק

הוא היה אחד הבימאים המסתוריים ביותר שידע הקולנוע, הוא מיעט להתראיין, הפרפקציוניזם שלו היה ידוע לשמצה, כך גם טכניקת בימוי השחקנים שלו ששלחה את שלי דובאל לפרישה מוקדמת מעסקי השעשועים הישר לבית המשוגעים. מרטין סקורסזה אמר עליו שהוא אחד משלושת הממציאים של הקולנוע המודרני (השניים האחרים הם גריפית` ואורסון וולס), התמונות הקולנועיות המונומטליות שלו צרובות עמוק בתודעה הקולקטיבית. גם מי שלא ראה סרט של קיובריק מימיו יזהה את הקוף שמעיף עצם אל הרקיע הריק, את אלכס הסדיסט הסקסי של התפוז המכני ואת ג`ק ניקולסון דוחף את פרצופו המטורף דרך הדלת השבורה.

כשיצא "הניצוץ" שאל אותו עיתונאי מדוע הוא תמיד עושה סרטים כל-כך פסימיים, קיובריק השיב ×©×›×œ סרט בו טוענים שיש חיים לאחר המוות הוא אופטימי במהותו. ואכן, לפני זמן מה התבשרנו שמתחילה עבודה על סרט חדש של קיובריק. אמנם עקב מצבו כבר-מינן הוא לא יביים את הסרט בעצמו, אבל הוא ×™×”×™×” מבוסס על טריטמנט שהוא כתב אי שם בשנות החמישים ונמצא זרוק באיזה ארגז/מחסן/ארכיון.

אל תכפו עלי להתהפך בקברי, נוח לי על הגב

בימינו זה כבר די סטנדרטי שאמנים מפורסמים לא נותנים למוות לעצור אותם, עבור קיובריק מדובר כבר בסרט השני שלו מאז המוות, קצב עבודה שקיובריק החי מעולם לא היה מצליח לעמוד בו. הסרט הראשון היה A.I, שיתוף הפעולה הידוע לשמצה עם סטיבן שפילברג. הסרט החדש כנראה יקרא (בתרגום חופשי) "משוגעים בשטח" ומתיאור העלילה, שכוללת עובדי קרנבל מעוותים, מרדפים על פסי רכבת ובקתות נטושות על צלע הר, נשמע שזה היה אמור להיות בי-מובי קלאסי.

קיובריק עבד על הסרט במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אבל אז, כפי שמספרת אלמנתו, דברים אחרים קרו. הוא נאלץ לעזוב את הסרט "כשגברים שונאים" בעקבות ריבים סוערים עם מרלון ברנדו. האגדה מספרת שבישיבת ×¤×™×•×¡ הפקתית הקצה ברנדו שתי דקות לכל משתתף בהן ×›×œ אחד ×”×™×” אמור לדבר על איך הוא תופש את הסרט. כשנגמר הזמן ברנדו דפק על גונג ורשות הדיבור הייתה עוברת לאדם הבא. כשקיובריק התחיל לדבר הוא שם לב שברנדו אינו מקשיב ורק מביט על השעון, בתום הזמן ברנדו דפק על הגונג וקיובריק המשיך לדבר, ברנדו המשיך לדפוק, קיובריק התרגז, עזב את האולפן ולא חזר. למזלו של קיובריק דבר דומה קרה על הסט של ספרטקוס בין אנתוני מאן וקירק דאגלס, וכך הוזמן קיובריק לביים את הסרט ששינה את חייו ושלף אותו באופן סופי ×ž×¢×¡×§×™ הבי-מוביז.

עכשיו, תודות לחתנו ומפיק ממולח, חווה קיובריק מין נוסטלגיה מאולצת וחוזר אל ימי תחילת הקריירה שלו ואל תסריט שנראה לא ראוי להפקה עוד לפני חמישה עשורים. "בשנות החמישים," אומר המפיק אדווארד וויסמן. "זה היה אמור להיות סרט אקטואלי וחדשני, היום אנחנו עושים אותו כסרט תקופתי. בתקופת הפוסט-טרנטינו סרטים כאלה הופכים לחדשים בצורה מסוימת." עם כל הכבוד למעגלים ופוסט-טרנטינו קשה מאוד להאמין שהתסריט הזה היה מופק אלמלא היה שמו של הז"ל מתנוסס מעליו. את מקומו בהיסטוריה לא קנה קיובריק בזכות סרטי הפשע שלו וקצת חבל שהוא החליט לקחת צעד כל-כך נפסד אחורה בקריירה שלו.

לא שאני חלילה מתנגד לאמנים שממשיכים לעבוד לאחר המוות, אדרבא, כל אדם (גם בר-מינן) זקוק לתעסוקה ומי אני שאגזול את פת לחמו של אחר. אבל לפחות שיעשו משהו טוב. למשל ספרי הפוסט-מורטם של המינגווי היו נפלאים, איים בזרם והארוחה ×”× ×¢×” נמנות ×‘ין יצירותיו הטובות ביותר. גם "אדם הראשון" של קאמי הוא יצירה מופלאה. באופן כללי נדמה שהמוות מיטיב עם סופרים יותר מאשר עם במאים. השאלה מה קיובריק ×”×™×” חושב על ×–×” לא מעניינת, הוא כבר לא חושב על כלום, האדישות הנפשעת שלו היא ×”דבר שמאפשר את יצירת הסרט ×”×–×”. העניין הוא שלקיובריק היו עוד המון רעיונות, למשל, תסריט גמור ומוכן להפקה על חייו של נפוליון, והם בחרו דווקא איזה רעיון נידח ומטופש במיוחד. אם כבר אנו מאפשרים למתים להמשיך ליצור אסור לנו לנהוג כלפיהם בסלחנות, יש לשפוט את יצירות המוות באותם סטנדרטים בהם אנו שופטים את יצירות החיים. האם בכל זאת יש איזה סיכוי שהסרט ×”×–×” ×™×”×™×” שווה משהו? כל מה שנותר לומר הוא × ×—×™×” ונראה.