אז ×›×›×”, האוטוביורגרפיה של בוב דילן (כרוניקות: חלק 1) יצאה לאור בעברית, ובאופן מקרי עד מאוד ×”זדמן לי לקרוא אותה. מלכתחילה מדובר בעונג די נדיר במקומותינו, שכן כמעט ולא יוצא לי לקרוא שום פרוזה שנכתבה בתקופת ×—×™×™. הדבר ×”×›×™ טוב שאפשר להגיד על הספר ×–×” ×©×”וא זורם בטירוף. מכל בחינה אחרת הוא די מאכזב. אולי מאכזב ×–×” לא מדויק, הוא משאיר במוח טעם של עוד. אבל ×–×” בטח גם קשור לספרות שקראתי לפני כן והספרים שעוד נותרו לי על המדף ועל הרצפה שאין לי שום חשק לקרוא עכשיו. האמת שהספר נשמע לי כמו בלוג אחד ארוך – הלכתי עם ×–×” וזה, והיה ×›×›×” וככה – בלי שום ערך "היסטורי" או רכילותי . דילן מספר על חברים שלו, על הספרים שהוא קרא, תקליטים שהיה נוהג לשמוע, לפעמים באופן די טרחני שמדגדג לקורא לדלג לקטע הבא. בין השורות מתגלה האהבה הגדולה שלו לאמריקה, הוא פשוט מאוהב בה ובכל המיתוסים שלה: מלחמת האזרחים, לינקולן, חירות, קאובויים. הוא מתאר כיצד ×”×™×” הולך לספריה הציבורית וקורא עיתונים ישנים במיקרופילם ונובר בביוגרפיות של גנרלים ומדינאים. דילן אינו בור, וגם לא פרא אציל ,כפי שלעיתים × ×”× ×” להציג את עצמו. הוא מוכשר, ובר-מזל מספיק כדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון, אבל הוא גם הקפיד להכין את עצמו היטב, לשקוד כמו ילד טוב כל ערב על שעורי הבית,  ×›×“×™ שיוכל למלא את התפקיד.

הספר מזגזג בין כמה תקופות, אבל בעיקר אפשר לחלק אותו לשני נושאים עיקריים. החלק הראשון הוא דילן הצעיר, רוצה לבלוע את העולם, ללמוד לנגן, עדיין מלא יראת כבוד לקודמיו ועצם הרעיון של לכתוב שירים נראה לו גדול עליו. החלק השני הוא דילן במשבר יצירה, הוא מרגיש שהוא מיצה את עצמו, איבד את הקהל, אין לו מוטיבציה לכתוב וזה לא מעניין אותו. כמובן שגם בתקופות הכי רעות יש לו שני אלבומים בטופ טן של המצעד. מה שנראה כמו לעג לרש לאנשים שבאמת חווים משבר יצירתי. אפילו ברגעים הכי עגומים שלו נראה שדילן לא מאבד את הסקרנות, הוא כל הזמן חיפש איזו דרך חדשה להביע, התעניין מאוד במוסיקה סביבו, ונחמד לשמוע שהוא לא סנוב ויודע להעריך מוסיקה טובה באשר היא. אבל כמובן שעבורו אין כמו פולק, קולה האמיתי של אמריקה הוא קאובוי צרוד רכוב על סוס. מעניין מה הצליל השורשי של ישראל? בטח לא שירי הצבא הרוסי של הגבעטרון. דילן מרחיב על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפיכתו לאייקון של דור ההיפים, על כך שהוא מעולם לא רצה להנהיג אף אחד וכל מה שחשוב לו זה לגדל את המשפחה שלו בשקט. לא שאני חלילה לא מאמין לו, אבל אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר. מצד שני שמתי לב שלאנשים מצליחים, שעובדים כל חייהם על מיצוי עצמי, יש איזו פיקציה בקשר לחיי משפחה. הרי גם דילן, כמו איש העסקים הממוצע, בילה את רוב חייו בחו"ל ועדיין החזיק במין תחושה שהוא כביכול איש משפחה. הם תמיד היו שם כשהוא חזר אליהם, מעניין אם גם הם הרגישו שהוא רק איש משפחה רגיל? הוא בכל אופן לא מרחיב על זה.

ועכשיו לסיום, עושים דילן גם בארץ. לי זה משום מה הזכיר קצת את נושאי המגבעת. אני יודע שמדובר פה בסוג של חילול קודש כפול, אבל ניחא.

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג אתה לוחש אפוף עשן)