תיירת ישראלית צעירה הולכת בשדרה רחבה במדריד. היא אחרי שמונה חודשים של טיול ולקראת שיבה הביתה. מאחד הדוכנים קורא אליה ספר. היא ניגשת אל הספר, פותחת אותו, קוראת את השורה הראשונה:
“Vine a Firenze para olvidarme por un tiempo del peru y de los peruanos”
"נסעתי לפירנצה כדי לשכוח לכמה זמן מפרו ומהפרואנים"
היא קונה את הספר, כמובן.
* להמשיך לקרוא Los Hombres que Hablan ←

((זה ארוך, מה לעשות. אתם יכולים להפסיק כשנמאס לכם, אף אחד לא מצלם אתכם))

הפרסונה של סער סקלי, כפי שנבנתה במהלך העונה הרביעית של "האח הגדול", הכילה בתוכה שלושה היבטים משלימים ושווי-משקל: האידיאולוגי, האישיותי והסוציולוגי, או מזווית אחרת – הידוע-מראש, המפתיע והמודחק-קלות. ראשית, הוא היה "השמאלן הרדיקלי"; כך הוצג לצופים ב"תעודת הזהות" של תחילת העונה, והוא פרע את החוב בהזדמנויות רבות שהודגשו בתוכנית הערוכה. שנית, במשך שלושת חודשי העונה הוא התגלה בתור "אדם נפלא"; כל הדיירים האחרים, והרבה צופים, שיבחו אותו על ההתחשבות והנדיבות שלו, על שלא היה אגרסיבי ולא זלזל באחרים, ועל כך שהיה, פשוט, חבר טוב. לבסוף, סער היה "מלח הארץ", נציג אידיאלי יותר מאשר טיפוסי של האליטה הסוציו-אקונומית: יהודי, אשכנזי, ממעמד גבוה, חילוני, נאה בצורה גברית, שהיה "במקומות הכי טובים" בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה. שתי הפנים הראשונות שציינתי מרכיבות את הסיפור הרשמי של סער בעונה, “הוא הגיע בתור שמאלני אבל למדנו לראות בו את האדם הנפלא שהוא מעבר לדעות הקיצוניות שלו", אבל גם השלישית הוזכרה תכופות בצורה מוסווית רק קצת, גם ב"תעודת הזהות" של סער מטעם ההפקה וגם בידי הדיירים והצופים – למשל בשבח הפופולרי "איכותי" או בגינוי המקביל, "מתנשא". אני זוכרת טוקבק ששמט את מסכת ההסוואה הקלה ושיבח את סער בתור "אדם נפלא – רהוט, איכותי, אשכנזי, משכיל, רחב אופקים", ונענה בטוקבק שהצהיר "אני מסכים לגמרי, חוץ מאשר לגבי ה'אשכנזי' – איך זה קשור לכל התכונות הטובות האחרות?”

אולי זה הרגע לציין שסער הוא חבר אהוב מאוד שלי מזה שנים רבות, כי אני עומדת להניח בהמשך שכל שלוש הפנים האלו הן אמיתיות, ואף אחת מהן לא ניתנת לרדוקציה לאף אחת אחרת. ברור אמנם שהמוצא וההשכלה של סער היוו מצע שאיפשר לתפוס אותו בתור "מיטב בנינו" למרות הדעות שלו, ולכן בתור "בנאדם נפלא". אבל אותו שיוך סוציולוגי, בעיקר כשהוא מקושר לשמאלנות, היה יכול בקלות להוביל לתיוג של סער בדעת הקהל בתור סנוב תל אביבי יהיר שחושב רק על עצמו, אילולא העובדה שהוא לגמרי לא התנהג ככה. בקיצור, אני מאמינה שסער נתפס כבנאדם נפלא כי הוא באמת בנאדם נפלא במובן הנאיבי ביותר של המילה. אבל זה לא מעניין.

הדבר המעניין הראשון הוא ששלושת ההבטים האלו, שלשני הראשונים שבהם נתפסו בדרך כלל כמתנגשים, למעשה משלימים זה את זה באופן שבזכותו סער, למרות מראית העין ההפוכה, היה למעשה דייר אח גדול הכי ארכיטיפי שאפשר (בדיעבד קל, מדי, לראות אותו, את תמיר ואת קותי בתור שלושה טיפוסים שונים של הדייר המושלם, ואיך שלושתם היו מודעים לגמרי לארכיטיפ שלהם והציעו וריאציות ופרודיות עליו). הטיפוסיות של סער נבעה מהעובדה שהוא היה לא מעוניין – חסר אינטרסים, קוראים לזה באנגלית – בהטבות החומריות שיש לתוכנית להציע: זכייה במליון, הישארות ארוכה ככל האפשר בתוכנית, חמש עשרה דקות של תהילה, אפילו האפשרות לפתח רומן בין כתלי הבית. זו נקודה קריטית, כי "האח הגדול" כולה בנויה סביב מתח אחד בסיסי: מצד אחד, היא משחק סכום אפס, מאבק הישרדות של הכשירים ביותר משבוע לשבוע, עד שהטוב ביותר זוכה בכל הקופה (ההיבט הזה משגשג גם על מאבקים מקומיים, כמו בין שני דיירים על ליבה של דיירת שלישית וכדומה); מצד שני, היא מהללת חברות, נדיבות, “אותנטיות", “נפשות טהורות", “הקרבה עצמית", ומענישה על תאוות בצע, רכילות וקנאה. כל הדיירים אומרים כל הזמן שהם שם "כדי לעבור תהליך", ודיירים שמפגינים עניין אנוכי גלוי מדי עלולים להיות מודחים. המתח הזה עובר כחוט השני בתוכנית כולה – מהאופן שבו הדיירים מדברים בזמן ההדחות ועד לבחירה בין אפקטים קוליים 'מצחיקים', 'מרגשים' או 'דרמטיים' בתוכנית הערוכה. אפשר לראות את אותו מתח גם ביחס של ההפקה אל הדיירים, שהוא תערובת משונה של ניצול בוטה עם דאגה ואכפתיות.

גם בלי להיות הילד שצועק "בורדייה בורדייה", אפשר לנסח את המתח הזה בתור עיקרון מוסרי פשוט: “מה שיש צריך ללכת לאלה שהכי פחות רוצים אותו". כיוון שאלה שהכי פחות רוצים אותו הם אלה שהכי פחות צריכים אותו כי הם אלה שכבר יש להם, זהו עיקרון פוליטי שמרני מאוד, דרך להלבין שיעתוק חברתי. רוב הדיירים היו בעמדה דו-קוטבית ביחס לציווי הכפול הזה, כי הם רצו לזכות בפרס אבל הבינו, וחלקו, את האיסור על אנוכיות. על רקע זה, העמדה של סער אפשרה לו עקביות יוצאת דופן והעניקה לו מידה מסויימת של כוח וחופש, אבל גם עשתה אותו הכי מיינסטרים שאפשר, ועם הזמן שאבה אותו יותר ויותר עמוק אל לב המשחק, גם כיוון שעמדת ה'לא מעוניין' שלו נסדקה קצת עם הזמן (ולו רק כיוון שהתחיל לרצות להישאר) ולכן השתנתה באופן עקרוני. אבל, וזו נקודה שניה, בעמדה הזאת היה גם משהו חתרני, כי האינטרס של מי שנמצא בה, כלומר של סער, היה לקדם סולידריות בין הדיירים, וסולידריות כזאת אכן התגבשה במידה מפתיעה במשך העונה, בין השאר בזכותו (בהחלט לא רק). ב"סולידריות" אני מתכוונת לכך שהדיירים זיהו במהלך העונה את האינטרסים המשותפים שלהם כקבוצה, ואת הניגוד האפשרי בין האינטרסים האלו לאינטרסים של הפקת התוכנית. זיהוי כזה מנוגד ישירות למחוות של הקרבה עצמית וחוסר אינטרסים, “להיות טהור", “להתנהג כמו קדוש" (שבחי טוקבקים נפוצים), והוא מעשה פוליטי מאוד, לפחות בתוך גבולות הבית – ולכן, לפחות מבחינה סימלית, גם מחוצה לו.

החשיבות של המעשה הפוליטי הפנימי הזה מתבלטת גם לאור העובדה שהדמות הפוליטית היותר גלויה של "סער השמאלן הרדיקלי" שעוצבה לאורך העונה עסקה כמעט אך ורק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא בנושאים פוליטיים אחרים. סיבה אחת לכך היא כנראה העובדה שעבור הדיירים האחרים, עבור ההפקה, עבור הצופים ובמידת מה עבור סער עצמו, הסכסוך הוא-הוא ה'פוליטי', בעוד שהפוליטיות של המאבק החברתי, המאבק המזרחי או המאבק הפמיניסטי מודחקת כנגדו. סיבה שניה וקשורה היא התפיסה של ה'פוליטי' כניגודו של ה'אישי'. גזענות אשכנזית ושוביניזם עלו בתוכנית בהקשר של יחסים אישיים בין דיירים, אבל הפלסטינים היו במובהק משהו שנמצא בחוץ, משהו 'אידיאולוגי' שאפשר 'להתווכח עליו באופן תרבותי'. ההישג הגדול של סער היה בעובדה שהוא הצליח להיות פוליטי בפנים ולקשר במידת מה בין שני סוגי הפוליטיות. גם את זה הוא כמובן לא עשה לבד. למעשה, האנלוגיה הישנה בין משק הבית למדינה טבועה במידה רבה בפורמט הבסיסי של התוכנית. הייתי אפילו מרחיקה וטוענת שזה אולי מקור המשיכה המרכזי שלה: “האח הגדול" היא מימזיס גאוני, פרודי ומוקצן אך בעומקו מדויק מאוד, של מדינה מודרנית. גם באח הגדול וגם בישראל, למערכת יש הרבה הרבה יותר כוח מאשר ליחידים, היא שולטת באלימות הלגיטימית, במשאבים הכלכליים ובאמצעי הייצוג, אבל היחידים עדיין סובייקטים פוליטיים, ויכולים לפעול ביחד כדי לקדם את האינטרסים שלהם כפי שהם תופסים אותם – גם אם רוב הסיכויים הם שהמערכת תטמיע ותסובב לטובתה כל מהלך כזה, כל תפיסה אלטרנטיבית, או אם לסכם בשש מילים, “מופז: אני אנהיג את המחאה בקיץ". גם באח הגדול וגם בישראל, אנשים נשלחים להילחם זה בזה על ידי מערכת שמספרת להם שאלו חוקי המשחק – המליון יכול ללכת רק למשתתף אחד ותסמסו כדי שזה יהיה מי שהכי ראוי לו, רק 'המוכשרים ביותר' שגם 'עובדים קשה' יכולים להרוויח מספיק כדי להרשות לעצמם לקנות בית, הארץ הזאת יכולה להיות המולדת של עם אחד בלבד ואנחנו היינו פה קודם. אבל לפעמים, אנשים מבחינים שחוקי המשחק האלו הם לא כורח טבעי אלא משהו שמשרת את האינטרסים של בעלי הכוח, והם מסתובבים, משיבים מבט לאחים הגדולים שצפו בהם בלתי נראים, ובמקום להילחם זה בזה על חסדו של הכוח, נאבקים מול הכוח למען האינטרס המשותף שלהם. (זה תיאור אוטופי כמובן וזה אף פעם לא עובד בדיוק כך, אבל משהו מזה נמצא בתוך כל ניסיון להביא לשינוי פוליטי חיובי.) סער עזר ליצור את הסבת המבט בווילה שבנווה אילן, רק לפעמים ורק באופן זמני, ואני חושבת שזה, למרות כל הדיסקליימרים, מהלך פוליטי מאוד ונפלא מאוד, ולו רק בתור הוכחת היתכנות.

מול ×–×”, ובפרט מול העובדה שהקשר בין "הדעות הפוליטיות" של סער ובין מעשי הסולידריות ×”"מרדניים" שלו ×”×™×” מובן מאליו להפליא לכולם, מעניין במיוחד שהפרסונה הרביעית של סער, וזו שהיתה למעשה המרכזית ביותר לפחות בתקופה הראשונה שלו בבית האח הגדול, התפספסה לגמרי. אני מתכוונת לפרסונה של "אמן הפרפורמנס", או "השחקן". סער נכנס לוילה כשהוא מתייחס לאח הגדול כמדיום ולא כתוצר, בשאיפה לנסות לא רק להיות מנוצל על ידי ההפקה, לא רק להיות אמצעי באמנות שלהם, אלא גם להשתמש בהם לפעמים כאמצעי באמנות שלו. הוא ×–×›×” להצלחה מפתיעה במשימה הזאת (ראו למשל את הקטע ×”×–×” ושימו לב לאפקטים הקוליים), אבל אף אחד לא שם לב – וזאת למרות שהיה ברור לכל שסער עושה פרפורמנס, או סתם מופיע, במספר ניכר של הזדמנויות לאורך העונה. למה? בדיעבד, נראה לי שההיבט ×”×–×” התפספס פשוט ×›×™ הוא ×”×™×” המעשה היותר רדיקלי, ולכן היותר מבלבל (המעשה החתרני ביותר בעונה ×”×™×” היציאה הספונטנית של ברי סימון מהבית אחרי שבוע וחצי יחד עם חברתה המודחת זיווה, וגם הוא עבר די בשקט). סיבה מנוגדת ואפורה יותר יכולה להיות העובדה שסער משתייך אל הקבוצה החברתית של אלו שיש להם את סוג הכוח הספציפי ×”×–×”, וזה פשוט לא כל כך מדהים שהוא מסוגל לדמיין את עצמו במקום יורם זק, שמשחק את תפקיד האח הגדול; הם באמת דומים (כפי שהטוקבקיסטים הבחינו במדויק, למרות שייחסו – בטעות, נדמה לי – את הדמיון ×”×–×” לכך שההפקה שמאלנית ולא לשיוך חברתי). בהרבה מובנים סער ×”×™×” נציג ההפקה בתוך הבית.

הנקודה האחרונה היא שאלה וכמה הצעות לתשובות: מה אם בכלל המשמעות הפוליטית של ההופעה של סער באח הגדול? ההורים שלי, שמאל מתון, חושבים שהצופים למדו (כפי שלמד למשל ערן טרטאקובסקי, אחיו למוצא ואויבו לדעות של סער בתוך הבית, שהפך לידיד קרוב), שגם שמאלנים יכולים להיות אנשים טובים ועכשיו אולי יתחילו להקשיב להם. נדמה לי שההפך נכון יותר: סער הוא עוד מסמר בארון של ההצרה הדי 1984-ית של השיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות. “מישהו אומר שלפלסטינים צריכות להיות זכויות אזרח שוות! בואו נדון האם למישהו עם הדעות הקיצוניות והמסוכנות האלו מגיעות זכויות אזרח!” – וכשאנחנו עונים בחיוב (ונדמה שרובנו עונים בחיוב במקרה של סער), אנחנו יכולים להרגיש הו ×›×” דמוקרטיים על כך שהרשינו לסער חופש ביטוי ולעולם לא לחשוב יותר על הפלסטינים. בהקשר ×–×” אפשר לחשוב למשל על המקרה המוזר של צבי פורטל, הימני שהוכנס לתוכנית באמצע העונה כדי להילחם עם סער אחרי שערן סירב: בסבב דרמטי של הדחות גלויות, צבי נמנע מלהדיח את סער, בנימוק שסער הוא אויב שהוא מכבד ורוצה שיהיה בסביבה כדי לריב אותו, ובמקום זאת הדיח את ערן, שהיה אמור להיות אחד משלנו אבל הוא "יושב על הגדר" ומסרב לבחור צד. הטענה הזאת נפוצה יותר בהקשר של ערבים ושמאלנים – ערן עצמו העלה אותה בהקשר ×”×–×” ב"תעודת הזהות" שלו: הערבים הם האויב המוכר והמכובד, האחר שאנחנו רוצים "שיהיה בסביבה", אבל השמאלנים הם הסכנה האמיתית ×›×™ הם מטשטשים את הגבולות בין אנחנו והם, לא אויבים אלא בוגדים, מחלה פנימית. העובדה שתפקידי הערבי והשמאלן הוענקו על ידי צבי לשמאלן ולימני-הלא-מספיק-מיליטנטי, שהיא אנלוגית לעובדה שיאנה יוסף הישראלית מאוד והדתייה לשעבר נתפסה בתור "המוסלמית של הבית" ואפילו "הערבייה של הבית" כיוון שיש לה סבתא מוסלמית, מראה שסער, למרות ובגלל הדעות שלו, ×”×™×” (גם) חלק במנגנון הניוספיק שעוזר לנו לא להצטרך לחשוב על הכיבוש.

מצד שני, ברור שיש גם לפחות כמה צופים, ואולי דווקא צעירים, ואולי זה דווקא מה שחשוב, שכן חשבו ממש על הדברים שסער אמר, וחשבו בגללם ובעקבותיהם מחשבות משל עצמם. וזה די אדיר. עצם הגילוי שהעמדה הפוליטית שסער מייצג קיימת בכלל כעמדה קוהרנטית ועקבית בתוך השמאל היהודי בישראל, הוא חשוב ולא טריוויאלי עבור הרבה יהודים והרבה פלסטינים – וגם זה הישג חשוב של סער. בכל זאת נדמה לי שהדברים היותר מעניינים שסער עשה שם היו, ראשית, מעשים של סולידריות פנימית, ושנית, השימוש באח הגדול בתור מדיום לאומנות של עצמו. לפני שאני מפסיקה למלמל כאן שירי הלל לחברי הטוב באריכות שאפילו באדי גלאס היה מתחלחל ממנה וחוזרת פעם אחת ולתמיד לעמול על היותי סובייקט נפרד, אני רוצה לציין עוד רק את המשותף לשני סוגי המעשים האלו: שניהם מעשים של אקטיביזם, כלומר פעולות פוליטיות בתוך הסיטואציה המיידית שבה אתה נמצא, לא דיברור של עמדה פוליטית מופשטת ביחס לדברים שנמצאים במקום אחר; כמו כן, שניהם פעולות של היפוך המבט הבלתי נראה, ביסוס של עצמך ושל האנשים שסביבך כסובייקטים בתור סיטואציה נצלנית ומחפצנת מאוד. אז טוב שהוא עשה אותם. וטוב שהוא יצא ויוכל עכשיו לעשות גם עוד הרבה דברים אחרים.