ובפרוזה: מה למדתי באוניברסיטה, או, מדריך למשתמשת שהוא גם שיר הלל ומחאה לדיסציפלינה

 

מהלכים לוגיים: למצוא סתירות פנימיות בטיעון, למצוא מהלכי טיעון שבורים (nonsequiturs) וכו'

 

מהלכים סטטיסטיים (ראי גם המשמעות הקולקטיבית של המקרה הפרטי, סיבתיות, מקרי מבחן)
* למצוא את העובדות החברתיות עצמן (ממוצעים, פיזור, טווח).
* למצוא קורלציה ישרה או הפוכה במקום לא צפוי.
* למצוא שאין קורלציה במקום שבו היא צפויה.
* לגלות התפתחות/דעיכה של תופעה לאורך זמן או על פני טווח.
* לגלות יציבות של תופעה לאורך זמן או על פני טווח.

 

סיבתיות (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* לטעון לקשר סיבתי בין תופעות שיש ביניהן קורלציה.
* לטעון שהקשר הסיבתי עובד הפוך (זה לא X שגורם לY אלא Y שגורם לX).
* לטעון שיש גם קשר סיבתי הפוך וזו סיבתיות דיאלקטית.
* לטעון שאין שום קשר סיבתי אלא שתי התופעות הן תוצאות של תופעה שלישית.

 

המשמעות הקולקטיבית של המקרה הפרטי (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* מה שנראה כאוסף מקרים פרטיים שלכל אחד מהם יש סיבה/הצדקה מקומית אחרת כשמסתכלים על כל אירוע בנפרד, הוא תופעה קוהרנטית ברמה החברתית.
* מה שחשוב הוא לא למה אתה מתכוון (המשמעות שאתה נותן לפעולות שלך), אלא התוצאות האובייקטיביות של מה שאתה עושה (המשמעות האובייקטיבית של הפעולות שלך).
* הגילום הטיפוסי ביותר (הפרדיגמטי/אידיאלי) של הטיפוס הוא לא באמת המקרה האופייני, רוב המקרים הממשיים הם מובהקים פחות.

 

מהלכים אסתטיים (ראי גם קריאה פרשנית)
* “התער של אוקהאם”: הסבר A עדיף על הסבר B כיוון שהוא מסביר את אותן עובדות בעזרת פחות הנחות.
* "האולר השווייצרי של אוקהאם": הסבר A עדיף על הסבר B כיוון שהוא מסביר את אותן עובדות בצורה יפה יותר / מעניינת יותר / אלגנטית יותר / פשוטה יותר / קוהרנטית יותר / חתרנית יותר / ממצה יותר.

 

קריאה סימפטומטית (ראי גם קריאה פרשנית)
* להתעלם ממטרותיו המוצהרות של המחבר ולחפש בטקסט את מטרותיו הסמויות; להתעלם מהכוונות, האישיות הסינגולרית והרטוריקה של המחבר, כדי למצוא בטקסט עדויות למבנה החברתי שבתוכו הוא חי ואותו הוא מייצג.
* ללמוד דווקא מהרטוריקה ומהאישיות הסינגולרית של המחבר על המבנה החברתי שבתוכו הוא חי ואותו הוא מייצג.
* לנסות לקרוע את מסיכת הנורמות כדי לגלות את הפרקטיקות; להבין לא מה אנשים אומרים/מאמינים/רוצים להאמין שהם עושים, אלא את מה שהם עושים בפועל; לחקור לא את האופן שבו אנשים חושבים על העולם אלא את העולם, לא את הדיבור אלא את הפעולה.
* להתייחס לנורמות כאל סוג של פרקטיקה ולחקור אותן ככאלה; לחקור את האופן שבו אנשים חושבים על העולם בתור אחד מהדברים שבעולם, את הדיבור כסוג של פעולה.

 

קריאה פרשנית (ראי גם קריאה סימפטומטית, מהלכים אסתטיים)
* המחברת של טקסט X התכוונה לומר Y.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך הקריאה הזאת סותרת/לא מסבירה אלמנטים מסויימים בטקסט X שמוסברים בהצעת קריאה Z, ולכן סביר יותר שהמחברת של טקסט X התכוונה לומר Z.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך הצעת הקריאה Z מתיישבת יותר עם עדויות הסטוריות אחרות על כוונותיה של המחברת של טקסט X, ולכן סביר יותר שהמחברת של טקסט X התכוונה לומר Z.
* חוקרת קודמת הציעה לקרוא את טקסט X כ-Y, אך קריאה Z מסבירה את הטקסט X בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית/ חתרנית/ ממצה יותר, ולכן סביר יותר שאליה התכוונה המחברת.
* אל תשאלי מה המחברת של טקסט X יכולה לעשות בשבילך, שאלי מה את יכולה לעשות בשביל המחברת המובלעת של טקסט X! והתשובה היא – להציע את קריאה Z, שמסבירה את הטקסט X בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית/ חתרנית/ ממצה יותר, בלי קשר לכוונותיה של המחברת הממשית של טקסט X. (מושגים חילופיים ל“המחברת המובלעת": “הלא-מודע של הטקסט", “הלא-מודע החברתי של הטקסט", “הטקסט".)
* צריך ללכת הלאה מכוונותיה הספציפיות של מחברת טקסט X, אך לא לצאת מהטקסט לקריאה סימפטומטית חיצונית, אלא להישאר בפנים ולחפש את הנחות היסוד, אופן החשיבה, כללי השימוש בשפה, ובקיצור תנאי השיח, שמתוכם הוא וטקסטים אחרים מאותה קטגוריה נוצרו, ולהציע את קריאה Z, שמסבירה את היווצרותה של קבוצת הטקסטים הזו בצורה יפה/ מעניינת/ אלגנטית/ פשוטה/ קוהרנטית.

 

למשוך את עצמך בצמה (ראי גם ביקורת)
* רלטיביזציה: להדגים איך מה שנראה לנו מובן מאליו יכול גם להיות אחרת (בתרבויות אחרות, בניסוי מחשבתי).
* היסטוריזציה: למשל של מושג שמשתמשים בו (לבדוק משמעויות קודמות של המושג), של טיעון (מה היה האינטרס של בני התקופה להציג את זה ככה), של מחבר (ההקשר החברתי/הסטורי שבו הוא כתב).
* אנליזה עצמית: להפוך את העמדה שבה החוקרת נמצאת/נוקטת למושא המחקר.

 

אז מה היה לנו פה (ראי גם ביקורת)
* להראות שהחוקרת הקודמת היא חלק מהתופעה שהיא מתארת אף שהיא מנסה להתרחק ממנה, ואז להתרחק ממנה באמת.
* להראות שהחוקרת הקודמת משליכה מעצמה (שפתה, צורת החשיבה שלה, עמדותיה הפוליטיות, שאיפותיה) על הנחקרים, וכך יוצא שהם דומים לה יותר מכדי שהם באמת, ואז לחקור אותם מחדש מעמדה אובייקטיבית יותר.
* להראות שהחוקרת הקודמת מנסה לבדל את עצמה (שפתה, צורת החשיבה שלה, עמדותיה הפוליטיות, שאיפותיה) מן הנחקרים, וכך יוצא שהם שונים ממנה יותר מכפי שהם באמת, ואז לחקור אותם מחדש מעמדה אובייקטיבית יותר.
* להראות שהחוקרת הקודמת מתעלמת מההשפעה של נוכחות החוקרת (או הבטים אחרים קיום המחקר) על התופעה החברתית שאותה היא חוקרת, ולנתח את ההשפעה הזאת, עם או בלי אזכור של תורת הקוואנטים.
* להראות שהחוקרת הקודמת מנסה להותיר מאחוריה את X כדי להגיע ל-Y, אבל דווקא משום כך X עדיין נמצא בשורש המהלך שהיא מבצעת, ואז להותיר את X מאחור באמת.
* להראות שהחוקרת הקודמת מבצעת את מהלך F על X כדי להגיע ממנו ל-Y, ולבצע את מהלך F עלY כדי להגיע ממנו ל-Z.

 

ביקורת (ראי גם למשוך את עצמך בצמה, אז מה היה לנו פה, אמת וסוף ההסטוריה)
* ביקורת: להסתכל מבחוץ על האופן שבו המשתתפים במשחק מתארים את המשחק, ולהראות איך זה תיאור שמשרת את האינטרסים הנקודתיים של המשתתפים במשחק, ומה שבאמת קורה שם הוא אחר לגמרי.
* ביקורת הביקורת: להסתכל מבחוץ על ההסתכלות-מבחוץ של A ולראות איך היא עמדה ש-A תופסת במשחק בגלל האינטרסים הנקודתיים שלה.
* ביקורת עצמית של הביקורת: להסתכל מבחוץ על ההסתכלות מבחוץ של עצמך ולהראות איך היא עמדה שאת תופסת במשחק בגלל האינטרסים הנקודתיים שלך.
* ביקורת בורדזיאנית: להראות איך ההסתכלות-מבחוץ על המשחק היא אחד המהלכים היסודיים של המשחק ולהסתכל עליה מבחוץ.

 

מקרי מבחן (ראי גם מהלכים סטטיסטיים)
* להציג מקרה מבחן כהפרכה של/ חריגה מתוך/ מקרה מנוגד לטענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כדוגמא/הוכחת היתכנות לטענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה אופייני/מדגם מייצג של טענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה פרדיגמטי/טיפוס אידיאלי של טענה כללית.
* להציג מקרה מבחן כמקרה קיצוני/ מקרה גבול של טענה כללית.

 

שימוש בניגודים (ראי גם שימוש באנלוגיות, אנטינומיות)
* ליצור ניגוד לצרכים מתודולוגיים בין X ל-Y.
* להראות שהניגוד בין X ל-Y הוא אידיאליזציה והאמת היא מורכבת יותר (כי כל A ממשי מכיל גם X וגם Y, כי X נמצא בליבו של כל Y ולהפך, כי בפועל מתקיימת לא חלוקה בינארית אלא רצף בין X ל-Y).
* להראות שהניגוד בין X ל-Y הוא מדומה ובעצם Y הוא יותר X מ-X עצמו, או Y הוא מימוש של הפוטנציאל הגלום ב-X, או Y הוא גזירת המסקנות המתחייבות לוגית מ-X.
* להראות שהניגוד בין X ו-Y הוא מדומה ואלו שני צדדים של אותה מערכת.
* להראות שהניתוק בין X ו-Y הוא מדומה ואלו שני צדדים של אותה מערכת.
לומר שצריך לחקור לא את X או את Y אלא את X ו-Y ביחד, את היחסים בין X ו-Y, את הרווח בין X ו-Y.

 

שימוש באנלוגיות (ראי גם שימוש בניגודים)
* ליצור אנלוגיה בין אובייקט חדש מתחום אחד לאובייקט מוכר מתחום אחר לצרכים מתודולוגיים.
* להראות שהאנלוגיה לא שלמה ואלו שני אובייקטים שונים שמתנהגים לגמרי אחרת.

 

יצירה ושלילה של אחדויות (ראי גם פירוק של אחדויות לחלקים)
* להראות ששתי תופעות בלתי-תלויות לכאורה הן בעצם שתי פניה של תופעה אחת / שתי אבחנות מתחומים שונים לגמרי הן בעצם אחת / שני מקרים לא קשורים הם בעצם מימושים שונים של אותו כלל וכו'.
* להראות ששתי תופעות שנתפסות כשתי פניה של תופעה אחת הן בעצם שונות מהיסוד ובלתי-תלויות, וכו'. 

 

פירוק של אחדויות לחלקים (ראי גם יצירה ושלילה של אחדויות)
* "אין עסקות חבילה": פירוק מערכת של תכונות שנחשבות בטעות כשייכות זו לזו בהכרח. כאן אפשרי מגוון עצום של תתי-מהלכים, למשל: X ו-Y נחשבו לתכונות מזהות של A ו-B אבל גם ל-B יש את X; חשבו שאם X אז A ואם Y אז B אבל הנה מקרה של X, B; דיברו על תכונה אחת X אבל היא בעצם שתיים והן יכולות להופיע בנפרד; וכו'.
* להראות שבתוך מה שנחשב כאחדות או כקטגוריה אחת (שמצויה בניגוד או במאבק עם אחדות או קטגוריה אחרת) יש כמה חלקים או שכבות או תת-קבוצות שונות.
* להראות שתופעה שנותחה במישור אחד, ולפיכך חולקה לקטגוריות בצורה מסויימת, צריכה להיות מנותחת דווקא/גם במישור אחר, ולפיכך להיות מחולקת לקטגוריות באופן אחר/נוסף.
* להראות שמה שמציג את עצמו בתור הכללי הוא אחד המקרים הפרטיים. בפרט: להראות שמי שמציגים את עצמם בתור “האדם” או “האנושות” או "העם" או "המעמד המהפכני" וכו' הם קבוצה חברתית ספציפית.

 

אנטינומיות (ראי גם שימוש בניגודים)
(באנלוגיה (ע"ע) אל האנטינומיות הקאנטיאניות, כנגד כל טיעון שלובש את צורת האיבר הראשון מאחד מהזוגות הבאים, אפשר להעלות ביקורת מוצדקת, ולעתים קרובות מעניינת, שתלבש את צורת האיבר השני בזוג; וכמובן, וכל טיעון מצורת האיבר השני, יזמין מיד ביקורת מוצדקת ומעניינת מצורת האיבר הראשון.)

סובייקטיביזם בתגובה לאובייקטיביזם: צריך להבין את נקודת המבט של הסוכנים בתוך המערכת (את היחיד בתוך החברה).
אובייקטיביזם בתגובה לסובייקטיביזם: צריך להבין את המערכת שמייצרת את נקודת המבט של הסוכנים (את החברה שבתוכה היחידים).

תהליך מול מבנה: את מצב העניינים הקיים צריך להבין בהקשר ההסטורי שהצמיח אותו.
מבנה מול תהליך: את האירוע ההסטורי צריך להבין בהקשר של מצב העניינים שבתוכו הוא התרחש.

שונה בתגובה לדומה: לתופעות X ו-Y יש הרבה במשותף, אבל מה שמעניין הוא להבין את ההבדלים ביניהן.
דומה בתגובה לשונה: בין תופעות X ו-Y יש הבדלים, אבל מעניין להבחין דווקא במה שמשותף להן.

התיאוריה מול העובדות: לא מספיק לקבץ אוסף מבולגן של עובדות, צריך לבנות תיאוריה קוהרנטית שתסביר אותן.
העובדות מול התיאוריה: לא מספיק לבנות תיאוריות קוהרנטיות, צריך לחזור ולהסביר את האוסף המבולגן של העובדות.

 

 

מהלכים טלאולוגיים ואנטי-טלאולוגיים (ראי גם אמת וסוף ההסטוריה)
* צריך לבדוק למה מוסד X או תכונה X או יצור X הוא מה שקיים, ולא מוסד או תכונה או יצור Y – מה הפונקציה ש-X משרת, מה התכלית של X, למה ל-X יש יותר פיטנס, מה רצף ההתפתחות ש-X הוא ההגשמה שלו.
* זה ש-X קיים לא אומר שיש לו תכלית. צריך לחפש את רצף האירועים/צירוף הנסיבות המקרי שגרם ל-X להתקיים ול-Y לחדול להתקיים או לא להתקיים כלל, את האפקטים שהיו לאפשרות התקיימותו של Y.
* צריך לבדוק למה אירוע X קרה ולא ארוע Y שנראה פעם סביר באותה מידה – למה X ×”×™×” בעצם התוצאה ההכרחית של רצף האירועים שהוביל אליו, מה המבנה הדטרמיניסטי הנסתר שייצר את הרצף שכולל את X.
* זה ש-X קרה לא אומר שהוא היה חייב לקרות. צריך לחקור גם את האפשרויות האחרות שהיו ולא התגשמו, כי גם אפשרויות ולא רק עובדות הן חלק ממה שיש בעולם וקובע את אופן הפעולה של אנשים ולכן גם האפשרויות שלא התגשמו הן חלק מההסטוריה; צריך לחקור את התהליך מנקודת המבט של המשתתפים בהווה שהעתיד מבחינתם פתוח ולא מנקודת מבט חיצונית ובדיעבדית.

 

אמת וסוף ההסטוריה (ראי גם מהלכים טלאולוגיים ואנטי-טלאולוגיים, ביקורת)
* עד עכשיו היה פער בין מה שקרה לבין מה שאנשים חשבו על מה שקרה. אני גיליתי את האמת על מה שקרה קודם ולפיכך גם את האמת על עצמי. לכן המחקר שלי הוא סוף תהליך ההתקדמות של הידע ולכן סוף ההסטוריה.
* המחברת הקודמת טענה שהמחקר שלה הוא סוף ההסטוריה אבל ההסטוריה המשיכה גם אחריה. יתר על כן, אני יכולה להראות איך המחברת הקודמת היא חלק מן ההסטוריה שמובילה עד אלי, ולכן אני סוף ההסטוריה ולא היא.