ארכיון הקטגוריה: קרן שפי

אבל הנפש אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן?

(סיפור חניכה אישי כפול. לחלק הראשון)

אמצע העשרה: צ'אטים

הכללת פתיחה: מה שמוזר בגיל ההתבגרות במובן הקלאסי, התיכוניסטי שלו, זה שמצד אחד איטס אול אבאוט בניית זהות, ומצד שני ברור לך שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו, ולפיכך, שהזהות שאת בונה עכשיו איננה (ולא צריכה או יכולה להיות) הזהות האמיתית והקבועה והנמשכת-בזמן שלך, מי שתהיי כשתהיי גדולה.

זה מאפשר ליצור בגיל הזה כל מיני יחסים מעניינים בין הזהות האישית והזהות החברתית, וכלפיהן.

אני, למשל, כמו כמה מידידי הבדויים והבשרדמיים הטובים ביותר, עברתי את גיל ההתבגרות מתוך תחושת פער מוחלט ומובן-מאליו בין זהות אישית (“מה אני”) לזהות חברתית (“מה אני עושה"). הזהות האישית שלי פעלה, ראשה ורובה, בצ'אטים באינטרנט, והיא היתה אמיתית ונצחית, והזהות החברתית שלי פעלה, קירבה וכרעיה, בתיכון, והיא היתה שקרית ונסיבתית.

הפער הזה היה רע וקשה בכל מיני אופנים, שמתוכם אופן צפוי אחד בלט בהעדרו המפתיע: הוא לא היה מפחיד. היה ברור לי שהוא ייסגר כשאני אגדל. כשאהיה גדולה אוכל (ועד אז אלמד ואחשוב ואנתח ואבין איך) לחיות ולפעול בעולם האמיתי מתוך הזהות האמיתית שלי, זו שבינתיים אני יכולה לחיות ולפעול מתוכה רק בעולם-שמחוץ-לעולם של הצ'אט, וזה בסדר, כי "בינתיים" אלו שנים אמורות להיות עולם-שמחוץ-לעולם.

למתבגרים אחרים יש חוויות אחרות. אבל נדמה לי שאפשר לטעון טענה דומה למדי גם עבור מתבגרים שבניית הזהות שלהם היא חווייה חברתית ביסודה. הזהות החברתית של גיל ההתבגרות היא אישית מאוד. איזו מוזיקה את שומעת, מה את לובשת, מה את אוהבת. אלו בדיוק השאלות ששואלים גם בצ'אטים. אין הצטברות של מעשים. הכל זו הפעם הראשונה. מי שאת זו מי שאת עכשיו.

סביב עשרים: בלוגים

הכללת אמצע: מוזר להיזכר בזה מחוץ לעולם המלאכותי והמופרך הזה, אבל מתבגרים יהודים-ישראלים, ובמידה פתוחה גם מתבגרות יהודיות-ישראליות, תופסים את הצבא, עוד מהגיל שבו הוא רק גוש אפל אי שם באופק אחרי הבגרויות המיתיות בפני עצמן, אבל גם במהלכו, בתור כניסה חדה אל החיים האמיתיים, מה שהופך אותך לישראלי אמיתי, לגבר אמיתי, עם כוח בידיים לעשות דברים אמיתיים בעולם. זה לא ככה באותה מידה לכולם כמובן, ובטח שלא לכולן, אבל לרוב משהו מזה שם, נדמה לי. אני, בכל אופן, הלכתי כמובן מאליו לצבא, וחוויתי אותו ככה באופן חלקי, ככניסה (אבל רכה) אל העולם האמיתי, ראשיתו של רצף שהמשיך אל הזמן שאחרי השחרור, אל להיות 'בחורה צעירה' בכל מיני הקשרים, ואחר כך 'סטודנטית צעירה'. גרעין הרצף היה בדיוק מה שחיכיתי לו מראש בתיכון: התחושה שהזהות האישית הולכת ומתאחדת עם הזהות החברתית, ש"מה שאני עושה" מתאים ל"מה שאני". פתאום אהבתי מישהו שהכרתי בעולם ולא באינטרנט (הבועה האישית-חברתית המוזרה הזאת של זוגיות סטנדרטית), "דיברתי באמת" עם חברים מהצבא, הייתי מוקפת ב"אנשים כמוני", עשיתי "דברים מעניינים”. כל זה התחיל בצבא, התעצם בשנתיים שאחר כך והגיע לשיא בתקופה הראשונה באוניברסיטה.

אבל זו לא היתה הזהות הסופית של להיות מה שאת עושה, עוד לא: כן בתוך עולם המבוגרים אבל עוד קרוב לסף, הבטחה לעתיד אבל עדיין בלי חסכונות של מעשים צבורים: הרי כשתהיי גדולה לא תהיי חיילת ולא סטודנטית, אבל להיות חיילת וסטודנטית זה כבר הגרעין מה שכן תהיי, ולפיכך שאלת הזהות היא לא "מה את" ולא "מה את עושה" אלא שאלת הביניים "מה את עומדת (מסוגלת, עתידה, מתכוונת) לעשות", באיזו שמלת זהות אישית את נכנסת לראשונה אל החברה, מה בסיס הקבע שאת מגבשת ומציגה לזהות המצטברת העתידית שלך. לכן מרכז הכובד של מה שעשיתי, של מה שעשינו כולנו, היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, ולדבר בלי סוף על עצמנו ועל העולם, כמו תיכוניסטים, אבל הפעם בתחושה שזה לא מהיציע אלא סופסוף מעל הבמה.

באותו זמן הפסקתי להיכנס לצ'אטים הגוועים והתחלתי לקרוא בלוגים.

חלק ממי שקראתי כתבו בשמות בדויים כמו בצ'אטים (למשל miss_cast, זו ש, אקס אקסטרימיסטית), ואילו אחרות, רבות יותר ויותר עם הזמן, כתבו בשמות אמיתיים כמו בעולם (למשל מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, איה מרקביץ'). אבל לא היה הבדל גדול כל כך בין אלו לאלו. את כולן היכרת דרך זהות וירטואלית ארוכת טווח ומובחנת שהיתה בבירור קשורה אל זהותן היומיומית ובבירור שונה ממנה. האינטרנט של הבלוגים היה עדיין נפרד מהעולם היומיומי אך לא עוד מנותק ממנו: לא עולם פנטזיה ולא העולם האמיתי אלא עולם אמיתי אחר, מערך אחר של עמדות אפשריות.

ובגלל שמה שבלוגריות עשו בעמדות האלו היה לדבר בלי סוף, על עצמן ועל העולם, בגלל שהקשרים שהתנהלו ביניהן היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, לפיכך היה ברור שביחס לעמדות החברתיות הקיימות בעולם האמיתי, עמדת הבלוגרית הרבה יותר מאפשרת ודורשת "לדבר באמת", “להיות מי שאת", לאחד בין הזהות האישית לזהות החברתית. וכיוון שהיו הרבה קשרים בין העולמות, היה אפשר להעביר (כמו זן-בודהיסט מת לסטימצקי) פיסות מהזהות המאוחדת הזאת, שחושלו (ושיכלו להתחשל רק) באינטרנט, אל חיי היומיום. כשהכרתי את איתמר האדם כשנתיים אחרי שהכרתי את איתמר הבלוגר, המעבר היה קל ורציף (ומצד שני, הקשר בין קרן של הבלוג לאיתמר של הבלוג מתקיים עד היום בצורה אוטונומית חלקית מהקשר בין קרן לאיתמר).

אמצע העשרים: פייסבוק

ביומולדת עשרים וחמש קפץ עלי משבר גיל התבגרות משונה. הייתי בסיני, היה לי זמן לחפור בזה, אז הרצתי זכרונות אחורה והגעתי לסיפור לפיו מה שהשתנה בדינמיקה של הקבוצה החברתית שסביבי בתקופה האחרונה, ובעצם בשנה-שנתיים האחרונות, הוא שהפכנו לאיטנו לאנשים מבוגרים, במובן הבורגני של הזהות החברתית המצטברת: לאט לאט מצטבר אצלך הון ראשוני של דברים שכבר עשית בעולם – נסיון תעסוקתי, אקדמי, פוליטי, אמנותי, טיולי, מיני, רשתות קבועות למדי של אנשים, של מסמכים, של זכרונות – ופתאום, בוקר לוהט אחד, את מגלה שכולן מסביב מסכימות, כהנחת מוצא מובנת מאליה, שמי שאת זה מה שאת עושה. (והגיע הפאקינג זמן ובאותו זמן היי, חכו רגע.)

בחודשים האחרונים למדתי לומר דברים כמו "תואר שני בספרות" במקום דברים כמו "התכנית הבינתחומית".

בחודשים האחרונים למדתי לחשוב דברים כמו "אם עד כה ניהלתי רק מערכות יחסים כאלו, כנראה שאני אדם של מערכות יחסים כאלו".

בחודשים האחרונים פתחתי פייסבוק.

האינטרנט לפי פייסבוק, להבדיל מהאינטרנט לפי הבלוגים, הוא חלק אינטגרלי מהעולם האמיתי, והזהות שלך בו היא הזהות החברתית המצטברת שלך. מי שאת זה לאן את שייכת, כלומר אוסף העמדות שאת ממלאת בעולם, כלומר מגוון הדברים שאת עושה ומצבור הדברים שעשית. נכון שגם בפייסבוק יש טקסטים, אבל העניין הוא לא דיבור, לא באותו אופן כמו בבלוגים, אלא הפרפורמטיביות (אביטל אמרה בסיני ש“פתאום שמתי לב שכל הקשרים המשמעותיים שפיתחתי בתקופה האחרונה היו סביב לעשות משהו ביחד”): לא לדבר את האישיות הפנימית שלך, אלא להציג את אישיותך החברתית, להצהיר על מה שיש לך ללא הרף, או לפחות לעתים קרובות מספיק, בפני איש המכס מרובה העיניים שאיננו ישן לעולם. כל האינטרנט הזה הוא מזוודת זהות פרושה פתוחה על השולחן, מלאה בבלגן מחושב של קשרים חברתיים, חוויות מצולמות, תחומי מומחיות, תחומי עניין, קבוצות מטופשות, רטוויטים.

(פעם היה פה קרקס אבל הוא בדיוק מקפל את האוהלים והטרמפולינות שלו וצועד בטור איטי במורד הרחוב אל מחוץ לעיירה, אל החוץ הגדול והלבן. של מי הנביחות האלו? את באה איתי או לא?)

היום נפתח סופסוף את כל בקבוקי היין הישנים

(המשך אישי לפוסט של איתמר ותרומתי הצנועה לפרוייקט ההסטוריה של הרשת)

 

מילת אזהרה

"הגוף הפציר בנפש: הישארי כאן. עוד ×™×”×™×” שמח. היום נפתח סופסוף את כל בקבוקי היין הישנים. אפילו הקרקס יבוא לכאן. אשיר לך שירים שטרם שמעת. אבל הנפש אמרה: מה איתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן? עכשיו אני ×–×–×” מכאן. אתה בא איתי אולא?”

(אבידן, "רגע לפני האחרון”)

 

הקדמה תיאורטית

אני לא זוכרת של מי הסיפור הזה ואילו עדויות הוא מביא אם בכלל, אבל לא חשוב:

בקרב הגדול של האצולה השוקעת והבורגנות העולה, ניצבו זו מול זו שתי תפיסות שונות של זהות, שתי דרכים שונות עקרונית לענות לשאלה "מי אני" (וגם – מה שחשוב יותר בנסיבות כאלו, אם לא תמיד – “מי את"): “מה אני" (מלידה) מול "מה אני עושה" (עכשיו). לפי תפיסת הזהות של האצולה, זהות היא מהות, עניין של גורל, ייעוד פנימי ובלתי-משתנה, תפקיד חייך שאפשר לקבל אותו בשמחה או לא, לשחק אותו בחן או לא, אבל לא להחליף אותו. לתפיסת הבורגנות, זהות היא פרוייקט, עניין של בחירה, של כוח-רצון, של יוזמה, של עבודה. שתי התפיסות האלו, גורס הסיפור, ממשיכות ללוות אותנו, כשהן עוטות דמויות שונות, עד עצם היום ×”×–×” (על ×–×” אני אחלוק. תיכף).

אפשר להגיד כאן כל מיני דברים. אני אציין שניים: את ההבדל היסודי ביחס לזמן בין שתי תפיסות הזהות האלו, האופן שבו הזהות האצילית היא עניין שמלווה אותך כל החיים, מלידה ועד קבר, ואילו הזהות הבורגנית היא משהו שקורה עכשיו, כל רגע מחדש; ואת האופן שבו, בהקשר המקורי הזה, הזהות האצילית היא חברתית/שיוכית מובהקת והזהות הבורגנית היא אישית מובהקת. זה ברור, בעצם, הרי הקרב מתחיל מנקודה שבה החברה שייכת לאצילים והבורגנים מנסים להידחף פנימה מן החוץ הגדול.

אבל אנחנו [איך האנחנו ×”×–×” תמיד קופץ עלייך ברגע לא צפוי] – אנחנו חיים בעולם שאחרי הקרב ×”×–×”. ופה דברים כבר עובדים אחרת. עכשיו החברה שייכת לבורגנים, והזהות הבורגנית של “מה אני עושה" היא הזהות החברתית-השיוכית, ולפיכך היא הזהות שמלווה אותך לאורך חייך. לא ללא-שינוי כמו הזהות האצילית, נכון: היא מצטברת – מעשה אחרי מעשה נופל בקול קרקוש לערימה המתגבהת. זהו, גבירותי, עולמו של ×”-CV: מי שאתה ×–×” מה שאתה עושה, מה שתעשה, מה שעשית, מה שצברת, מה שיש לך. לאורך חייך אתה מחפש, בוחר, יוצר לעצמך קבוצות שיוך לפי המעשים האלה: "סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה.”

בעולם כזה, בהיפוך מוזר, עלתה מנגד תפיסת זהות אישית ששבה למהותנות. השאלה הבסיסית של הפסיכואנליזה ושל עוד הרבה צורות חיפוש זהות אישית היא מי אני 'באמת', מי אני 'עמוק בפנים', מחוץ לכל חברה ולכל מעשה. כך "מה אני" ניצב שוב מול "מה אני עושה". אבל זה לא היפוך מדויק, מכל מיני סיבות. אני אציין שתיים: ראשית, בניגוד ל"מה אני" של האצולה, שהתבטא מאליו וממילא בכל מה שעשית, הזהות האישית הרומנטית זאת מוגדרת על דרך השלילה בדיוק בתור כל מה שאי אפשר להגיע אליו דרך העולם, בתור הלא-מושגת פאר-אקסלנס. שנית, הפעם חלוקת הזמנים היא אחרת. לא עוד "מה שנמשך ללא שינוי כל הזמן" מול "מה שאני עושה עכשיו", אלא "מה שמצטבר לאורך זמן" (הזהות לפי התפיסה הבורגנית-חברתית), מול "מה שנמצא מחוץ לזמן" (הזהות האישית-רומנטית).

אבל מול חוסר הסימטריה ×”×–×” מתבקש לשאול: מה עם זהות שהיא "מה שאני עושה עכשיו”, לא כהמשך של מה שעשיתי קודם אלא בפני עצמו, כחריגה מהעבר או, פשוט, בלי שהעבר ×™×”×™×” רלוונטי? ובכן, כמובן, ידענו הרבה שבחים והשמצות של “מה שאני עושה עכשיו”, היו לנו סארטר, ×’'ון בארת', לוק ריינהרט, וכל מיני זן-בודהיסטים וסתם-בודהיסטים שהוקמו לתחייה והועתקו בחיפזון למדפי סטימצקי כמו מחזה פרינג' מבטיח לווסט-אנד. אבל נדמה לי שבדרך כלל מה שמומשג בדיבור על "מה שאני עושה עכשיו" כחריגה מרצף המעשים המצטברים הוא דווקא ויתור על זהות, העדר זהות, פירוק זהות. אבל מה עם ×–×” שמה שאני עושה עכשיו יכול להיות, פשוט, מי שאני? (הרבה לפני שנולדה הבורגנות אריסטו קרא את הומרוס וכתב ב"פואטיקה" שהאופי של דמות הוא מה שהיא עושה ברגע משבר. אנחנו מסוגלים לחשוב על ×–×” כמעט רק בתור ×–×” שברגע המשבר 'נחשף' האופי 'האמיתי' של הדמות. אבל ×–×” לא מה שאריסטו כתב.) ובכן, את האפשרות הזאת, כך נראה, איבדנו.

אבל אז בלילה בהיר אחד, מתישהו בסוף שנות התשעים, באה הרשת, והולידה מחדש – בגירסא חדשה, לא-הומרית – זהות אישית שהיא "מה שאני" אבל דרך "מה שאני עושה עכשיו". פתאום ×”×™×” מקום שבו יכולנו לחיות בפועל את האני הפנימי שלנו, ×–×” שהוגדר עד ×›×” בדיוק בתור מה שאנחנו לא עושים. פתאום, כך נדמָה לנו, יכולנו, באבחת-הקלדה אחת, לברוא לעצמנו שם ולהיכנס אל israel#, או אל #עשרים-פלוס, ולעשות שם כבתוך עצמנו: בלי שיוך חברתי, בלי גוף, בלי הסטוריה; השאלה היתה רק האם אנחנו שנונים, מצחיקים, חכמים, מעניינים: מי אנחנו באמת, עמוק בפנים אבל עכשיו גם בחוץ, בשורות האלו שעברו מתוך ישותנו הפנימית המרחפת על פני מסך אל ישות מרחפת אחרת, מחוץ לעולם, מחוץ לחיים, בשקל לדקה בבית החשוך והדומם של ההורים שלנו בשתיים בלילה כשכבר היינו אמורים לישון מזמן. מי את ברגעים האלו, בשורות האלו, מעבר לפנים ולשם. מה את עושה עכשיו.

×–×” ×”×™×” אפשרי ×›×™ הרשת היתה אז ארץ-פלאות, או ארץ-זוועות, תלוי את מי שאלת, בכל אופן מקום שנמצא עדיין מחוץ לעולם האמיתי, החברתי, ולמערך העמדות שלו. הרשת היתה צעירה! ×–×” ×”×™×” גיל ההתבגרות של הרשת! והרי גם גיל ההתבגרות של בני אדם הוא בדיוק ×›×–×”. מתבגרים, טוענים בורדייה, וויניקוט, כל מיני זקנים אירופיים חכמים, הם מי שנמצאים במצב חברתי מיוחד, מושהה – מצב שבו החברה מרשה לך להיות מחוץ לעולם האמיתי כלומר החברתי, לא לקחת עדיין עמדה.

טוב, די. הקישור הזה כבר רק בקושי מעמיד פני תיאורטי. זה קישור אישי. גיל ההתבגרות שלי היה עם גיל ההתבגרות של הרשת.

 

 

הפסקה מתודית

תרגיל חשבון קצר:
כמה זמן יש לך אינטרנט? כנראה שבין 10 ל-15 שנים.
כמה זמן נמשך גיל ההתבגרות? לא במובן התיכוניסטי האנגסטי, אלא כמה זמן עובר (או עבר או יעבור) בין הרגע שבו את כבר לא לגמרי ילדה בעיני עצמך וסובבייך ועד לרגע שבו את כבר מבוגרת לגמרי? כנראה שמגיל 10 בערך עד 30 בערך, כלומר בערך 20 שנה.

מסקנה: זו לא רק אני. רוב האנשים שאני מכירה (רוב האנשים באינטרנט?) הם אנשים שבילו חלק נרחב מגיל ההתבגרות שלהם בגיל ההתבגרות של האינטרנט.
בכל מקרה, הנה סיפור ההתבגרות באינטרנט שלי.

 

 

(המשך עוד יום יומיים)

סיפור בהמשכים

    

אתם זוכרים את המשחק הזה, שלוקחים דף, וכותבים עליו את שתי השורות הראשונות של הסיפור, ומקפלים את קצה הדף על אחת מהן, ומעבירים הלאה למי שיושב לידך, כדי שהוא יכתוב עוד שורה ויקפל ויעביר הלאה, עד שנגמר הדף, ואז פותחים את כל הקפלים וקוראים את מה שיצא?

תמיד היה מעורב בזה בסוף גמד, ותלמיד שברח מבית-ספר, ומשהו סגול.

אז המשחק החדש הוא ××•×ª×• דבר, רק לא. קצת מסובך, אז שימו לב בבקשה:

בהתחלה כל מי שרוצה בוחרת פוסט ישן מהבלוג (× × ×™×— בן שנה ומעלה). ×–×” יכול להיות פוסט של מישהו אחר שהשפיע עליה והיא חשבה עליו הרבה, ויכול להיות גם פוסט של עצמה שיש בו גרעין של רעיון שיצא לה לפתח מאז. ואז היא ×›×•×ª×‘ת לו פוסט המשך.

אחר כך כל מי שרוצה (כולל כותבים שהשתתפו כבר) ×›×•×ª×‘ ×¤×•×¡×˜ המשך להמשך, או המשך להמשך להמשך וכולי, כשהכלל הוא שכל פוסט חדש בשרשרת צריך להתייחס איכשהו, אפילו אם ×–×” רק בציטוט של מטאפורה, לכל אחד מהפוסטים שהיו בשרשרת עד עכשיו (כדי שזו באמת תהיה שרשרת ולא סתם עוד אוסף של פוסטים על נושא). ×•×›×©×©×¨×©×¨×ª גוועת, הכותבת של הפוסט המקורי יכולה, אם היא רוצה, לחתום אותה בפוסט סיכום.

הרעיון הוא שיהיו די הרבה התחלות של שרשרות, ושאחת או שתיים או שלוש מהן באמת יתפתחו לשרשרת דיון ארוכה ומעניינת ודיאלוגית.
ואז, אם תרצו, יהיה אפשר גם לפרסם מי מהן בכתב בצורה זואואחרת ולכבוש את העולם.

או לפחות לקפל אותן למטוס ולזרוק אותו לצד השני של האינטרנט.