ארכיון הקטגוריה: קרן שפי

קרן שפי

איך לדבר על המלחמה

19 תגובות

(סוג של תגובה לאיתמר)

בנספח הטכני של 1984 יש משהו מעניין על הגבולות של שיחדש: לעולם, כך כתוב שם, ×œ× ×™×”×™×” אפשר למנוע עקרונית, במבנה השפה עצמו, כל אפשרות לטעון בגנות המשטר: תמיד ×™×”×™×” אפשר לומר דברים כמו "האח הגדול רע". אבל אפשר ליצור מצב שבו ×–×” ×™×”×™×” כל מה שאפשר לומר, ולכן הטענה הזאת תישאר כמעט חסרת-פשר. לא ×™×”×™×” אפשר לנמק אותה, לפרט אותה, המובנים-מאליהם של השפה יחסמו אותה מכל צד.

השיח הציבורי בישראל מאז תחילת המלחמה בעזה מאפשר עקרונית להגיד "המלחמה רעה", ובניגוד לשיחדש מאפשר עדיין גם להגיד יותר מזה, אבל לא הרבה יותר מזה. נראה לי שזו הסיבה שכמעט שום דבר שקראתי או שמעתי מישראלים במהלך המלחמה הזאת, בעד או נגד (להוציא אולי ביטויי התמיכה-ללא-סייג הרבים מאוד), לא נראה כתוב בכנות. כללי הדיבור כל-כך נוקשים והאפשרויות כל-כך מצומצמות שכל הדיון מתנהל בתבניות גלויות לעין ולא-גמישות, ולכן מאוד לא-אישיות. דיברנו פעם על איך כל ניסוח תיאורטי בהכרח מאבד ומשכיח חלק ממה שרצית להגיד מלכתחילה כדי לעבד את השאר לצורה עוברת-לסוחר. בדיון היום על המלחמה נדמה שכמעט הכל נאבד; מהעמדה העקרונית שגרמה לך לרצות לדבר מלכתחילה לא נשאר כמעט כלום עד שהיא מנוסחת בדרכים שבהן לגיטימי לנסח. דרור בורשטיין כתב בערך על זה במה שהוא אולי הדבר הכן-לגמרי היחיד שקראתי על המלחמה עד הפוסט של איתמר.

איזה דיבור יכול להשפיע עכשיו? עבור חלק גדול מאוד מן הקונצנזוס הישראלי כרגע, התפקיד של המתנגדים למלחמה הוא התפקיד של גולדשטיין ב-1984: להיות הדבר לשנוא אותו, הגבול של הקונצנזוס שמומשג בתור נקודת-קיצון שנמצאת בתוכו, ולא בתור מרחב שנמצא מחוצה לו. ברור להם שאין למתנגדים למלחמה מה לומר (חוץ מהנקודה הזאת של שקר טהור, "המלחמה רעה"), ושאי-אפשר ולא צריך לדבר איתם, צריך רק למנוע מהם לדבר (להכות, לשלול אזרחות, להרוג). עבור חלק אחר, תומכי המלחמה מן המרכז-שמאל, יש שם לא נקודה אלא מרחב קטן של דיון לגיטימי. אבל הוא קטן כל-כך, תחום באופן נוקשה כל-כך, שהוא הופך לנקודה בפועל. במצב ×›×–×” האפשרות להשפיע מתוך השיח היא מדומה. הדבר היחיד לעשות הוא לדרוש להרחיב את גבולות השיח ×”×–×”; לומר דווקא את הדברים שמחוצה לו, את מה ש"לא יכול להשפיע". 

[]

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שילדים שמתים בהפצצה בעזה ×–×” רע שצריך להיות לא–נסבל, אבל גם גבר מבוגר שפגז הרס את בית הדפוס שהוא השקיע בו את כל חסכונותיו ×–×” רע שצריך להיות לא-נסבל. ובכל זאת אנחנו, המתנגדים למלחמה והמסתייגים ממנה, נדחפים לדבר שוב ושוב רק על ילדים מתים: רק על הדבר ×”×›×™ רע, שנעשה למי שהוא ×”×›×™ לא-רע גם לפי הקריטריונים של הקונצנזוס – הקריטריונים שלפיהם, לא בטוקבקים או בדעות אלא בכתבות הראשיות כל אתרי החדשות, כל מי שנהרג בעזה בלחימה נגד פלישת צה"ל הוא מחבל, ולעזאזל עם ×–×” שהטענה המוסרית העיקרית לזכות ישראל היא ההבחנה בין לחימה בחיילים ולחימה באזרחים. אני מנסה לומר שזה לא במקרה (“×–×” לא במקרה" הוא כנראה ההבדל המרכזי בתפיסת-המצב בין מה שמכונה 'השמאל' למה שמכונה 'השמאל הרדיקלי') – המצב שבו הישראלים שומעים, בהקשר של הסבל בעזה, רק על ילדים מתים, והעובדה שגם ×–×” לא משפיע; דווקא הדוגמא הקיצונית הזאת, שכאילו אי-אפשר לסרב להיות מושפעת ממנה, הופכת בתוך השיח לתבנית קלישאתית שקל לסלק אותה ב”כן, אבל”. הקונצנזוס, שמחלק את ×¢×–×” ל"ילדים" ול"מחבלים", מניח מראש ×›×™ הרג של כל מי שלא הוכח ×›×™ הוא לא מתנגד לכיבוש בשום דרך הוא לגיטימי, ולכן, בסופו של דבר, המלחמה בעזה לגיטימית. הוא מניח גם שכל הרעות שהן קטנות יותר מהרג הן בסדר, ולכן הכיבוש כפי שהיה לפני המלחמה וימשיך אחריה הוא לגיטימי. דיבור לפי החוקים, דיבור ש"יוכל להשפיע", יצטרך להתרחש בתוך המסגרת הזאת. אני לא בטוחה אם הוא יוכל להשפיע בכלל. בטח לא מספיק.

השיח הציבורי בישראל כרגע מחייב את כל מי שנגד המלחמה להבהיר ללא הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בדרום, אבל לא מחייב את כל מי שבעד המלחמה להבהיר ללא-הרף שהיא מגנה את הירי על אזרחים בעזה (הקריאות “לכו לשדרות" ו"לכו לעזה" משמשות, למרבה העניין, את אותו צד). כדי להישאר בקונצנזוס צריך לדבר קודם-כל על הדרום, ורק אחר-כך, אם בכלל, על ×¢×–×”. אבל מה שקורה בעזה הרבה יותר גרוע ממה שקורה בדרום.

לדבר "באופן שיוכל להשפיע", כלומר להישאר בתוך השיח, לקבל את כללי הדיבור האלו, פירושו כרגע להסכים לאי-שוויון עקרוני בין ערך החיים בשדרות ובעזה. קצת פחות על פני השטח, ובאופן שראוי לדיון נפרד, פירושו לקבל את הכרונוטופ לפיו הירי על ×¢×–×” הוא תגובה לגיטימית לירי על שדרות, ורק ×–×”, והירי על שדרות הוא גם תגובה לא לגיטימית וגם בכלל לא תגובה – בהכללה, את העיקרון לפיו תמיד ולא משנה מה, אנחנו צודקים ×›×™ הם התחילו. הסכמה לאי-שוויון עקרוני ×›×–×”, קבלת העיקרון ×”×–×”, מעקרת את הדיבור מאפשרות להשפיע.

השיח הציבורי בישראל כרגע מאפשר לומר שהמלחמה רעה כי היא לא תוכל להפסיק לתמיד את הירי על שדרות, או שדיכוי מסיבי לא יכול להיות פיתרון קבע כי כל עוד תושבי עזה נתונים תחת כיבוש הם ימשיכו להתקומם. אבל הוא לא מאפשר לומר שהמלחמה היתה רעה גם אילו היא היתה מביאה לשדרות שקט, ושכיבוש ודיכוי של הפלסטינים בעזה, בגדה ובתוך ישראל היו רעים גם אילו היו מאפשרים למדינה היהודית הדמוקרטית לשגשג. השיח מאפשר למתנגדי המלחמה להעמיד מול הלאומיות היהודית-ישראלית את ההומאניטריות הא-לאומית (ולתומכיה לגייס את ההומאניטריות אל הלאומיות היהודית, ולדלג נוחותם בין השתיים); הוא לא מאפשר בכלל להעמיד מולה את הלאומיות הפלסטינית; בשעה שבה הלאומיות היהודית-ישראלית נישאת בפי כל, הלאומיות הפלסטינית הופכת להיות לא-לגיטימית, לא-קיימת, עבור מי שרוצים לדבר "באופן שיוכל להשפיע". אבל אחת מהן לא יכולה להיות לגיטימית בלי שהאחרת תהיה לגיטימית. וההתקוממות בעזה נובעת לא רק מסיבות הומניטריות, היא התקוממות לאומית.

[]

יש כאן עוד כל מיני דברים שאפשר וצריך לומר. אבל אני משכתבת את הטקסט הזה בהפסקות מאז אתמול, ובינתיים היו ההפצצה של בית-הספר של האו"ם, והאפשרות של הפסקת התקיפה, ושלוש שעות של רגיעה, והחלטת הקבינט על המשך התקיפה, והפגנה, ושיחות, וצעקות, ומיילים, ואני כבר די רחוקה מהעמדה העקרונית שגרמה לי לרצות לכתוב אותו מלכתחילה.

[]

נסיבות שמחייבות כל-כך בנחרצות לבחור עמדה עקרונית אחת משתיים, גורמות כנראה לכך שמכל עמדה, כל מי שבעמדה האחרת נראה קצת אותו דבר: עיוור, חולה. עבור העומדות על המדרכות, קשה לראות הבדל עקרוני בין התנגדות למלחמה לבין תמיכה בחמאס, והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה. עבור הצועדות על הכביש, קשה לראות הבדל עקרוני בין מי שאומרת שצריך להרוג את כל העזתים אחד אחד, לבין מי שאומרת שצריך להרוג בהם עד שהם יבינו שאסור להתעסק איתנו, לבין מי שאומרת שזה מצער מאוד והיה עדיף שלא ימותו אבל מה לעשות, הם התחילו. והן נאחזות אימה ותיעוב כשהן חושבות שאנשים קרובים אליהן יכולים להצטרף אל הרע הזה.

אני אחת הצועדות על הכביש.

נראה לי שהבדל העמדה העקרוני כרגע בין העמדה של המתנגדים למלחמה לעמדת התומכים בה הוא האם מה שקורה בעזה נראה לך כמו רע בלתי נסבל, או לא. בורשטיין כתב: “אבל עוד יש מי שחש את הרעד ×”×–×” (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר ×”×–×”, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. 'אבל…'. יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה. ×–×” רגע חשוב בחיים, הרגע ×”×–×”. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. "

אני לא בדיוק מסכימה עם בורשטיין. אי-אפשר להבין באמת שכל מה שהוא עבור מישהי רע בלתי-נסבל הוא באמת רע בלתי-נסבל, אי אפשר להיות שפויה עד כדי כך, ×›×™ אז תצאי מדעתך. לא רק הדברים שקורים עכשיו במקומות אחרים, אפילו דברים שכבר קרו, דברים מהכיבוש הצרפתי בספרד או בגרמניה ב"סיפורים נפוליאוניים" שהתחלתי בהסח הדעת לקרוא כדי להפסיק לזמן מה לקרוא טוקבקים בוויינט. אלו דברים שקרו באמת והם בלתי-נסבלים, אבל אני הודפת אותם מעלי בקלות: הם בדף אחר של ההסטוריה, לא הגיוני להיות מוטרדת מהם. אי אפשר לא לדכא את הרעד אף פעם. תמיד יש את הרגע ×”×–×” שבו את צריכה להכריע האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” הוא כן או לא – – – מה?

האם את יכולה לעשות משהו בקשר אליו? האם את אחראית לו? כן, שני אלה: לא במקרה שני הדברים שחוזרים יותר מכל בטוקבקים ובצרחות הם, מצד אחד, שיכרון האקטיביות, רגש ההתעלות על ×–×” שסוף-סוף אנחנו עושים משהו, מראים להם מה ×–×”, נכנסים בהם, עם התאווה לעשות עוד, לעשות יותר – ומצד שני, ההשבעה החוזרת ונשנית שזה לא באחריותנו, שום דבר מזה לא באחריותנו, הכל באחריות החמאס, לכו תבקשו מהם פיצויים. ×•×”מעורבות שלי קשורה לכך שאני מאמינה ×›×™ ישראל אחראית ואקטיבית בנוגע למה שהיא מחוללת בשטחים הכבושים על ידה.

אבל עוד קודם. האחריות שלך כאזרחית ישראל למה שקורה בעזה והיכולת שלך לעשות משהו בקשר אליו שתיהן חלקיות, אבל ההכרעה היא לא חלקית. זו ההכרעה האם הרע הבלתי-נסבל ×”×–×” נוגע לך – האם הוא בלתי-נסבל גם עבורך. הרע הבלתי-נסבל בעזה נוגע לי. לתשעים וחמישה אחוז מבני עמי, אם להאמין לגלעד ארדן, הוא לא נוגע.

קרן שפי

I ♥ MIMESIS

15 תגובות

 1.

בשנה שעברה הייתי עוזרת הוראה, בקורס שביקש מהסטודנטים לנתח את חוקיות העולם המיוצג של שירים. רובם לא הבינו מה רוצים מהם – מה סוג הדברים שיכולים להיחשב חוקיות של עולם מיוצג. בדרך–כלל היתה להם רשימה בת שלוש תויות, “חוקיות של תודעה", “חוקיות ריאליסטית" ו"חוקיות פנטסטית", וכיוון שהכריחו אותם, הם ניסו לבחור לכל שיר תוית הוגנת כמיטב יכולתם. גם אני, אני מבינה עכשיו, לא כל כך הבנתי מה רוצים מהם; לרוב יעצתי להם, טעות דיסציפלינרית שכמותי, לחשוב על חוקיויות של תתי–עולמות שונים (“מה היית מצפה למצוא בבית חולים, איזה אנשים, איזה דברים סביר שיקרו, איזה תוצאות סביר שיהיו להם? איך ×–×” שונה מבית משוגעים?”).

הבעיה, כך נראה לי עכשיו – מחוץ למטא–בעייתיות התיאורטית של “חוקיות של עולם מיוצג” כמושג, מחוץ למטא–בעייתיות התיאורטית של לנסות לנעוץ עולם מיוצג בסיכה כנגד הקיר כאילו ×–×” דבר שפשוט נמצא שם; הבעיה ששם עוד לפני המטא – היא לא רק שחוקיויות של עולמות מיוצגים יכולות להיבדל זו מזו לא פחות לעומק מסוגי חיות באנציקלופדיה הסינית, ולא רק הגמישות הפרוטאית של עד כמה הן מקיפות (כלומר רלוונטיות לכל האלמנטים בעולם), או עקביות (כלומר מתקיימות בכל המקרים הרלוונטיים), או קלות לניסוח מילולי, או גלויות (כלומר לא מסוות את עצמן ×›'ריאליזם'). הבעיה היא שכמעט אף פעם אין בעולם רק חוקיות אחת. בדרך כלל העולם עשוי טלאים–טלאים של חוקיויות שונות, אשר דמויות שונות, אלמנטי עלילה שונים, מנייריזמים לשוניים שונים, שהושאלו כל אחד ממקום אחר, סוחבים בעקבותיהם לתוך הסיפור, כמו שהאיש הקטן עם השיער הארוך סוחב בעקבותיו אבק וגורי חתולים ומקלות ארטיק.

והרי גם העולם הלא–מיוצג שהקוראות חיות בו הוא מקום שחוקיויות כל הזמן מיטלטלות בו אנה ואנה בעקבות דברים (ומתנגשות זו בזו וקורסות). אולי משום כך יש משהו מושך במיוחד, יפה ומטריד במיוחד, בעולמות המיוצגים שמציגים לראווה את העובדה שיש להם, או שהם מתקרבים ככל האפשר לכך שתהיה להם, חוקיות אחת, מקיפה ועקבית וגלויה. הם נדמים כממשיים יותר מעולמות אחרים, עומדים יותר בפני עצמם (דווקא בזכות האי–ריאליזם שלהם), עולמיים יותר, אפשר לומר, קרובים יותר לארכיטיפ. הם נותנים בי את הרושם שאין לי מושג מה לעשות איתם ושאני יודעת לגמרי מה לעשות איתם, בה–בעת.


2.

היפותזה: החוקיות בעולם המיוצג של "סינקדוכה, ניו יורק" היא מקיפה ועקבית וקלה לניסוח: העולם המיוצג הוא סינקדוכה לעולמו הפנימי של קיידן. קיידן הוא אדם רגיל לגמרי לפי כל הקונבנציות של הדרמה ההוליוודית, והעולם מסביבו, מהרגע הראשון אבל באופן הולך ומתגבר בהדרגה, מגשים בדיוק את התפיסות ואת הפנטזיות (הסיוטיות לרוב) של קיידן עליו – במלוא הקיצוניות והגרוטסקיות (הרגילות לגמרי) שלהן.

כמה דוגמאות, ברשותכן, אם אתן לא מפחדות מספוילרים:

תחשבו רגע על בורגני אמריקני שמנמן, אמן במשבר גיל הארבעים שאשתו, שגם היא אמנית, והיא יפה וחזקה ממנו, עוזבת אותו ×›×™ היא מאוכזבת ממנו; מה הוא מפחד שיקרה? שלאשתו ×™×”×™×” יותר טוב בלעדיו והיא תשכח ממנו. מה יקרה לאשתו באמת, אם פחדיו יתגשמו, בעולם המיוצג של הדרמה ההוליוודית הסמוכה לביתכם? – סביר להניח שהיא תמצא את אושרה בנישואין עם עורך דין שרירי ובלונדיני בן ארבעים שמרוויח יותר ולבוש אופנתי יותר. מה קורה לה ב"סינקדוכה, ניו יורק"? – היא עוברת לברלין, ×—×™×” בקומונת סקס אוונגרדית עם בעליה ×”×™×™× ×¥ ופאבל וכמה אחרים, מצטלמת כאלילה מודרנית בבגדים מעוצבים ובכותרות אוּבּר–אופטימיות על שערי מגזינים, זוכה לתהילה כלל–עולמית כאמנית ועונה לקיידן, כשהוא מצליח להתקשר אליה, משהו מעין “מי אתה? מה? קיידן? מי ×–×”? לא חשוב, אני חייבת לצאת, אני כל כך מפורסמת ומאושרת פה, כולם רוצים להיות איתי!”. (השווי: “תצטנן ותמות. כן.”) זו לא רק הקצנה של תימת "לאשתו יותר טוב בלעדיו" ביחס לדרמה ההיפותטית; ×”"טוב בלעדיו" שלה מוקצן בדיוק אל הכיוונים שבהם מתמקדים סיוטיו האינפנטיליים של הגבר הבורגני ההוליוודי הרגיל.

או הפסיכולוגית של קיידן, שהיא בעיניו מן התגלמות סוג מסוים של אשת עסקים אמריקאית מודרנית, אתם יודעים, מסך דק של מושלמות חיצונית וחיוך ללא–רבב שמאחוריו תהומות משתוללים של תאוות בצע וכולי. בדרמה רגילה, כדי להעביר את נקודת התצפית המשולבת (משימה מורכבת בצורה מעניינת בקולנוע, כשחושבים על ×–×”), כלומר בעת ובעונה אחת את הפסיכולוגית של קיידן כפי שהיא בעולם ואת הדרך שבה קיידן תופס אותה (שאמורה בדרמה כזו להיות תואמת למציאות במידה סבירה), היו מסתפקים בחליפה שלה, בבלונד, בחיוך, בקלישאות שנאמרות קצת מהר מדי, בהתמקדות של המצלמה על ההצצות הכמעט מוסוות בשעון; ב"סינקדוכה ניו יורק" לא רק שכל ×–×” גלוי ומוקצן עד לגרוטסקה, אלא יש לה כל הזמן פצעים בולטים בכפות הרגליים, נפיחויות מוגלתיות מסביב לרצועות הדקות, האלגנטיות, של נעלי העקב. (ואחר–כך ההופעה שלה במטוס.)

המקרה שהוא כנראה ×”×›×™ מובהק הוא הסצינה שבה הייזל עוברת לגור בתוך הבית הבוער–תמיד. הסצינה הזאת מתרחשת יחסית בתחילת הסרט, ואז היא מפורשת על ידי הצופה (כמעט מיד, ולמרות שהיא מתרחשת בלי הפרדה בתוך רצף של סצינות 'ריאליסטיות') בתור תיאור של פנטזיה או של סיוט של קיידן. אבל בהמשך מסתבר שהיא באמת קרתה בעולם, והייזל ממשיכה לגור בבית ההוא עד מותה משאיפת עשן. וכולם לגמרי בסדר עם האש ומתייחסים אליה כמו אל חלק הגיוני בעולם (גם במהלך הסצינה עצמה).

וכולי וכולי: קיומו של סמי, התגלגלות היחסים עם קלייר, חייה של הייזל וגורלה של אוליב, הכל וכולם מביאים לקיצוניות את תפקידם בעולמו של קיידן: את הדרך שבה קיידן תופס אותם, את היחס שלו אליהם, את הפנטזיה (הסיוטית) שלו עליהם. וכמובן, גם קיידן הוא מימוש של הפנטזיה של קיידן על קיידן.


3.

בעצם, יש בסרט ×”×–×” רק שני דברים – פונקציה ופרמטר, אפשר לומר.

הפרמטר הוא האישיות ×”'פנימית' של קיידן, שהיא התגלמות הקונבנציה ההוליוודית של האדם הרגיל התוהה על חייו, התבנית הצורנית–הטהורה של הסובייקט ההוליוודי. (אפשר, אם תרצו (אותי ×–×” הצחיק), להשוות אותו לסובייקט של הנאורות, שהוא גם כן צורני לגמרי, כללי וחסר אישיות ומתבונן–מבחוץ: רציונליות טהורה; הסובייקט ההוליוודי, לעומת זאת, הוא רחמים עצמיים בורגניים טהורים.)

הפונקציה היא העיקרון היצרני שתואר לעיל, כלומר זה שהעולם החיצוני (כולל קיידן החיצוני) מגשים את הפנטזיות של קיידן הסובייקט ההוליוודי על העולם החיצוני. משם זה פשוט מתגלגל. (גם רקורסיבית: הפנטזיות של קיידן, כולל קיידן עצמו, מסתובבות בעולם ונתקלות זו בזו, ותוצאות ההיתקלות הזאת לגביהן יגשימו את הפנטזיות של קיידן על תוצאות ההיתקלות הזאת לגביהן, וחוזר חלילה)

(וככל שהסרט מתקדם, התהליך מוקצן, וההעמדה של העולם המיוצג כולו על שני היסודות האלו מתחדדת: העולם של קיידן הופך להיות יותר ויותר קיידן, וקיידן עצמו הולך ומתרוקן לכדי הקליפה)


4.

מה שיוצא מזה ×–×” שהעולם המיוצג בסרט הוא מצד אחד מופרע, גרוטסקי, לא הגיוני, בטח לא ריאליסטי – ומצד שני – מרגע שמבינים את העיקרון (היחיד) – קל מאוד להבנה, הגיוני לגמרי, מוכר לעייפה.

מה שעוד יוצא מזה זה שהסרט הוא כמעט ריק. אין בו, למשל, אף דמות.

ומה שעוד יוצא מזה ×–×” שכל החלק האחרון של הסרט, כל הניסיון של קיידן להוציא את עצמו לעולם, לשבור את הגבול בין עולם הפנטזיות שלו לבין העולם ואחיו בני–האדם, הוא מצד אחד מתבקש, ומצד שני מיותר לגמרי. ×›×™ קיידן, במקרה, כלומר לא במקרה אבל באמת שלא באשמתו, ×—×™ בעולם מיוצג שבנוי על הפנטזיות שלו. מראש אין לו סיכוי.


5.

כלומר, היפותזה: הבעייה של "סינקדוכה, ניו יורק" היא שקאופמן הכניס לתוך הפונקציה את הפרמטר הלא נכון.

אחת הפנטזיות המרכזיות, אולי פנטזיית–העל של הסובייקט ההוליוודי היא לחרוג מגבולות עולם הפנטזיות האגוצנטרי שלו אל העולם האמיתי. הנסיון החוזר ונשנה להגשים את הפנטזיה הזאת, שמסתיים תמיד בכישלון (×›×™ הפנטזיה העומדת בבסיסו מתלווה לניסיון באשר ילך ולכן הגבול לעולם לא יכול להיחצות), הוא אחת הטרגדיות המרכזיות בחייו של הסובייקט ההוליוודי, ומקור בלתי–נדלה לחומרים עלילתיים ותימטיים.

קיידן לא שונה בכך מכל סובייקט הוליוודי אחר. אבל העולם שקיידן ×—×™ בו הוא עולם שכלל לא מתקיים בו גבול ×›×–×”. ×–×” מאפשר, כמובן, לנסיון של קיידן לחצות את הגבול הלא–קיים להיות אפילו יותר סיזיפי, אבל ×–×” גם הופך את כשלונותיו החוזרים ונשנים לפארסה.

לאורך הסרט, אבל בעיקר לקראת סופו, מופיעה כמה וכמה פעמים, בניסוחים שונים, אבל בעיקר בניסוח ×”×–×”, הטענה הנאה ש"אין בעולם ניצבים, כל אדם הוא הגיבור של הסיפור שלו"; ובכל פעם שהיא מופיעה, קיידן מנסה להאמין בה, לרגע, ואחרי רגע נכשל, ומרפה ממנה; והכישלון המימטי ×”×–×” הוא כאילו הצלחה רטורית, ×›×™ ×–×” מה שקיידן אמור לעשות, להיכשל באופן ×”×–×” שוב ושוב; אבל איכשהו ×–×” כישלון גם ובעיקר רטורית, ×›×™ גם הצופה נכשלת להאמין בה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא נכונה, לא בעולם המיוצג של "סינקדוכה, ניו–יורק". (נראה לי שזו סינקדוכה טובה לכישלון הרטורי של הסרט.)


6.

אולי אפשר לגמגם על האפשרות להסביר את הכישלון הרטורי של הסרט בדמיון–לכאורה המתעתע בין קיידן וקאופמן. שהלא אם העולם המיוצג של "סינקדוכה, ניו–יורק" הוא מתוקף חוקיות פנימית מימוש של הפנטזיות של קיידן עליו, הוא גם, וראשית כל, מתוקף חוקיות עוד יותר בסיסית, מימוש של הפנטזיות של קאופמן עליו. ובכך הם כמעט הופכים לאחד. משום כך, בין השאר, מתבקש כל כך שקיידן ×™×”×™×” במאי, כמו קאופמן, ושכמו קאופמן, גם הוא יביים מישהו שהוא כמוהו, וכן הלאה, בבבושקה אינסופית, פירסיאנית, של אנלוגיות קטנות והולכות –

(צידן השני של האנלוגיות האלו הוא ההתרחבות הלאה והלאה של התובנות של קיידן/קאופמן, למשל לגבי העדר הניצבים בעולם, כמו אצל הגל אבל לאינסוף, ×›×™ כל נסיון כושל לחרוג מן הפנטזיה אל העולם מתווסף מיד אל הפנטזיה, כלומר אל הדברים שיש לשלול אותם ולנסות לחרוג מהם בפעם הבאה – אילוסטרציה מאלפת, עבור הגילמנאיות שבינינו, לבעייתיות שבאידיאל הפוקויאני של שחרור כחריגה מן הגבול באמצעות ביקורת) –

אבל יש כאן טעות, ×›×™ קיידן וקאופמן לא דומים ×–×” לזה, כלל וכלל לא. והסיבות לאי–היכולת העקרונית שלהם למצוא בעולם המיוצג של "סינקדוכה, ניו–יורק" משהו שחורג מהפנטזיות שלהם הן שונות לגמרי. קיידן ×—×™ בעולם המיוצג של הסרט, ואילו קאופמן הוא ×–×” שברא אותו. לקיידן אתרע המזל לחיות בעולם מיוצג שיש בו חוקיות אחת, מקיפה ועקבית וגלויה. העולם הלא–מיוצג שקאופמן ×—×™ בו ובתוכו הוא בוחר את בחירותיו הרטוריות הוא מקום שחוקיויות כל הזמן מיטלטלות בו אנה ואנה בעקבות דברים (ומתנגשות זו בזו וקורסות).

קרן שפי

הדרך הזאת, שאיש לא הולך בה

19 תגובות

[זהירות: מלא פתוס ופלגיאטים]

כי אני כותבת. אז אני יודעת איך זה להיות אלוהים: הכי בחוץ והכי בפנים: בלב כל אחד מגלגלי השיניים הזעירים הלא-נראים שמחברים סיבה לתוצאה, בתוך גרגרי אבק רוקדים בשמש ושדות קרב רובצים בחושך, בתוך המחשבות של אנשים הרבה שכל אחד מהם כלוא בתוך מחשבותיו שלו, בתוך התוהו הסמיך שמאחורי המחשבות שלהם, בכל הזמנים ובכל המקומות; ובה-בעת מחוץ לכל זה, מלמעלה, מאחורה, בסבך החוטים הצבעוני שמלמעלה, שמאחורה. איך זה להיות חופשית לגמרי וכבולה לגמרי, כי אני העולם והעולם זה אני, רק זה, ואני בכל מקום ובשומקום.

אני יודעת איך זה להיות נוכחת בַּכֹּל מבלי להיראות לעולם; להיות קרובה אל אנשים יותר משהם קרובים אצל עצמם אבל לבד לגמרי וחופשית לגמרי; לאהוב ולהבין בשלמות מבלי להצטרך להאהב ולהיות מובנת; להיות אכפתית לכל ואדישה לכל, בלי רגש ובלי רוע; אני יודעת איך זה לשלוט שלטון מוחלט, לברוא ולהמית, לקרב ולהרחיק, להתיר ולאסור, להאהיב ולהשניא, להעיר מלחמה ולהשכין שלום.

אני יודעת איך זה כששום דבר בעולם אינו זר לי. אני יודעת איך זה לדעת את כל האמת, את כל האחדויות, את כל הרזולוציות, את כל הסיבות, את התואם הבסיסי העמוק שבין האנשים לבין עצמם ובין האנשים לבין הדברים, שהם עצמם עיוורים לו. אני יודעת איך זה כשלדעת ולעשות הם אחד, איך זה כשלהיות ולעשות הם אחד.

אני יודעת איך זה לעשות את העולם בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

×›×™ אני קוראת. אז אני יודעת איך ×–×” להיוותר אדם ובכל זאת לדעת שיש אלוהים ושהוא נוטה לך חסד: איך ×–×” כשאלוהים מדבר אלי, מראה לי קלפים, מראה לי את האמת, את האמת שאולי אינה סופית אבל היא מוחלטת ואפשר להיאחז בה ולטפס ממנה הלאה – את האחדויות והרזולוציות והסיבות,שדות קרב וגרגרי אבק, את מחשבותיהם של אנשים ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותיהם. אני יודעת איך ×–×” להיות אדם ובכל זאת להיות בכמה מקומות בבת-אחת, בכמה זמנים בבת-אחת, בכמה תודעות זרות בבת-אחת.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי לגמרי בחוץ; איך להשיל מעלי את עצמי, את כל החבילה, הסטוריה וטבע וגוף, ולהישאר רק עיניים ורוח, רואה ולא נראית, הווה ולא עושה; איך לחוש עניין בלי אינטרס, הזדהות בלי אמפתיה; אני יודעת איך להיות במקום שאני לא נמצאת בו, ולשמוע עץ שנופל ביער שומם לגמרי.

אני יודעת איך ×–×” להגיע למקום שמעולם לא הייתי בו, לעמוד נוכח ריבוי התופעות של עולם שהוא באמת ובתמים חיצוני ואחר וזר לי – ובכל-זאת להבין לגמרי מה הולך; לדעת שאני יודעת את כל מה שרלוונטי ושכל מה שאני יודעת רלוונטי; לדעת ולחוש, אם לא לראות, שיש תואם הבסיסי עמוק בין האנשים לאנשים ובין האנשים לדברים שהם עצמם עיוורים לו, ושהעולם הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות.

אני יודעת גם איך זה להציץ מעבר לכתפו של אלוהים, לראות את התחתיות המזוייפות של הצילינדר שלו ואת הקלפים שנשמטים מדי פעם משרווליו, לשמוע את הצרימות שבקולו הממתיק-סוד, מבלי לחדול להיות אדם.

×›×™ אני דמות. או על כל פנים, אני יודעת איך ×–×” להיות דמות. אז אני יודעת איך ×–×” להיות במוקד תשומת הלב של אלוהים: איך ×–×” כשתמיד יש שם מישהו לא-נראה שרואה אותי, כשתמיד יש שם מישהו לא-נודע לי שיודע עלי, לא רק יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אלא את האמת – את מחשבותי ואת התוהו הסמיך שמאחורי מחשבותי, את העבר ואת העתיד, את הסיבות בכל הרזולוציות, ואת התואם הבסיסי העמוק ביני לבין האחרים וביני לבין הדברים שאני עצמי עיוורת לו. והוא גם מוכן עקרונית לספר אותה.

אני יודעת איך זה להיות לגמרי בפנים: איך לחיות בעולם שבו יש לדברים משמעות שאינה תלויה בי, עולם שבו לכל מה שישנו ולכל מה שקורה יש משמעות; אני יודעת איך זה לבטא את מי שאני בכל דבר שאני עושה; אני יודעת איך זה כשיש לי גורל, איך זה להגשים את גורלי, אפילו איך זה לדעת שאני מגשימה את גורלי. אני יודעת, קצת, איך זה לאהוב לנצח, איך זה לחיות באושר עד עצם היום הזה, איך זה לשוטט בלי מטרה בהרים למשך חודש. אני יודעת איך זה לחיות בהרבה מקומות, בהרבה זמנים, בהרבה אירועים ונסיבות וגופים שמעולם לא הייתי בהם.

אני יודעת איך זה להיות באמת ובתמים מרכז העולם. איך זה כשכל שאר האנשים ושאר הדברים בעולם קיימים אך ורק במידה שהם קשורים אלי.

ואז לכי לך אל החיים האמיתיים, אל הלכלוך הזה, המקום הזה שבו אין סיבות ואין אמת ואין ידיעה ואין תואם, וחיים רק פעם אחת, וכל עניין מסריח מאינטרס, וכל פעם שאת מתעוררת כל ההסטוריה והאופי שלך נופלים עלייך מחדש לאין-מנוס ומרתקים אותך למקומך הישן, והגוף הזה נסחב לכל מקום עם חינו ותשוקותיו ומגושמויותיו ומוגבלותיו והכאבים שלו (בעיקר הכאבים שלו), ואת לא מכירה באמת גם את האנשים שאת הכי אוהבת, ואת לא מרכז העולם גם עבור האנשים שהכי אוהבים אותך, ואף אחד לא באמת רואה כלום אף פעם, וצריך להאבק על כוח וגם אז הוא תמיד חלקי עד גיחוך, הכל תמיד חלקי עד גיחוך, והעולם הוא מכלול הדברים ולא מכלול העובדות ואין ספירת מלאי אף פעם, ואין נצח, ואין מסומנים, ואת רואה דברים רק דרך עצמך, ואת לא רואה את עצמך, ואין להיות לגמרי בפנים ואין להיות לגמרי בחוץ, ורבותי, לפני שאתם מאסתטים את כל זה בחוטים צבעוניים לכדי קתרזיס תעצרו רגע, ותיזכרו במשהו עכור מחייכם שלכם, במשהו עכור באמת, לא אכפת לי במה, ברגעים המביכים של ארוחת הערב-חג, ותגידו לי, באמת, מה זה החרא הזה?

ואז מה שיוצא זה שאני נדה כל הזמן בין העמדות, מנסה לתמרן: פועלת כאילו מישהו מסתכל, מסתכלת כאילו לא יכולים לראות אותי, מספרת לעצמי סיפורים על עצמי, ממירה דברים לעובדות וערכי שימוש לערכי חליפין, נמנעת בתיעוב ובפחד מכל נסיון להשיג כוח כי אף כוח ממשי לא ראוי שאני אנסה להשיג אותו, מקסימה או מבהילה זרים בכך שאני נראית כאילו אני מצפה מהם בכל ליבי למשהו שאיננו, בעצם, אלא זה שיהיו כמו שצריך קוראים או מחברים או גיבורים, רודפת כל הזמן אחרי האמת ונאחזת בה ופוערת בתזזית את פיה ורואה את השיניים המזוייפות ושומטת אותה בבוז ועוברת הלאה. מה שאני רוצה עבור עצמי יותר מכל הוא לא להיות מאושרת, אלא להיות מסוגלת להגיד לעצמי שאני מאושרת ושזו תהיה האמת. ההבדל אולי דק כמו סכין אבל הוא חד כמו תהום.

זו אני ואלו החיים שלי. אף פעם לא היו לי אחרים. כך שאני לא יכולה לומר שהספרות הרסה את חיי, כי לא היו לי חיים שקדמו לספרות; ואני לא יכולה לדעת כמה מתוך חיי הוא הספרות במובנה הצר וכמה הספרות במובנה הרחב וכמה האנושיות באופן כללי. אבל בכל זאת נדמה לי שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, יש בני אנוש שהחיים שלהם הם, נאמר, פחות כאלה. שאילו הייתי, נניח, איכר רוסי זקן, החיים שלי היו פחות כאלה.

מאוד מאוד הייתי רוצה לדעת איך זה להיות האיכר הרוסי הזקן הזה. אבל אני לעולם לא אדע. אף אחד לא יכול לספר לי.

איכר רוסי זקן