נסענו לאמסטרדם, ללמוד אצל יאן המורה לאי-צ'וּאן (סוג של קונג-פו), ולא רק בשביל זה.

התארחנו אצל יאני שהיא חברה של אמא של ארי, ובין יאן ליאני עברנו הרפתקאות רבות.

יאני גרה בהפלפף [הופדרופּ]. הפלפף היא עיירה קטנה ומהוגנת ליד אמסטרדם. שהינו באמסטרדם אחד-עשר יום. בבקרים רכבנו שבעה קילומטרים עד לתחנת הרכבת בהפלפף. בתחנת הרכבת השארנו את האופניים ועלינו על רכבת לעבר מקום שמכונה 'מרכז הסחר העולמי'. משם המשכנו ברגל לעבר הפארק הקטן הסמוך לביתו של יאן. בפארק הקטן של יאן התאמנו בין שלוש שעות ביום לשש, ומשם לקחנו TREM (חשמלית) למרכז אמסטרדם. באמסטרדם הסתובבנו ובילינו והרהרנו, ספוגים לחלוטין בידע החדש שיאן, המורה המופלא לאי-צ'ואן הזריק לתוכנו בכמויות, ובכל מיני מראות והתנסויות מפעימים. מאוחר בלילה היינו מתנודדים לאיטנו לעבר תחנת הרכבת וחוזרים להפלפף.

החלל הציבורי והאדם הפרטי

×”×™×” ×–×” ארי שהבחין לראשונה עד כמה הכול מאורגן בהולנד. "יותר מדי מאורגן", ענתה לו יאני. ובכל זאת עבורנו ×–×” ×”×™×” פלא גדול; לא ראינו אנשים צועקים בהולנד. אפילו לא כשמישהו התנגש עם מכוניתו ברכב אחר. דבר אחר – מוזיקה אינה בוקעת שם משום מקום, אפילו לא בתוך הפרוורים הסואנים וההומים ביותר של אמסטרדם. אפילו לא בבית הקפה. אפילו לא מתוך מכוניות. דומיה. רק הצלילים החשופים של העיר.

שבילי הארץ (בתוך העיר ומחוצה לה) ארוגים בקפידה כך שנתיבי תנועה שונים משתלבים האחד בשני בהתאמה. יש נתיבי תנועה רק לרכבות ונתיבי תנועה רק לחשמליות. נתיבי תנועה יחודיים למכוניות ונתיבי תנועה יחודיים לאופניים, ונתיבים רק להולכי רגל. כולם ארוגים יחד כך שהאנשים יוכלו לנוע באין עצירה מיותרת. פעם אחת לא ראינו פקק תנועה! ולא הייתה פעם אחת שרכבת איחרה. "הולנד היא המדינה הצפופה ביותר בעולם", אמרה לנו יאני פעם אחת, "מרוכזים בה ×”×›×™ הרבה אנשים פֵּר שטח". הבתים (אפילו בשכונות מאוד עלובות יחסית) צפופים וצמודים האחד לשני, ובכל זאת – לכל בית יש חצר או מרפסת משל עצמו. החצרות או המרפסות מעוצבות כך שקירות חוצצים בין חצר לחצר או בין מרפסת למרפסת – וכמעט תמיד נשקף לעיניך פארק או מדשאה או תעלת מים שוקקים. פרטיות מקסימלית נשמרת בקפידה.

הבניינים בעיר מטופחים מאוד על אף שמרביתם עתיקים, והם מאוד ססגוניים. "אז לא הלכתם למוזיאונים?", שאל אותי גיא, ברייה חצי-ישראלית שהתיידדנו עימה בשטח. "למה צריך מוזיאונים?", אמר לו ארי והסתכל למעלה בהערכה.

הפליא אותנו גם שהבניינים עשויים לא רק כך שהם יפים בפני עצמם אלא גם האחד ביחס לשני. למשל, בניין שרוב חזיתו מתנוצצת לבנה, אך מיעוטה שחרחרה, לצד בניין שמרבית חזיתו בוהקת בשחור ומקצתה לבנבנה – וכמעט הכול עשוי כך. יפה. מוקפד. בכל המרחבים העירוניים הללו שלובים צמחייה עבותה ומים ובעלי-חיים שונים ומשונים. 'ארץ הקרקורים', כינתה אותה יאני פעם אחת (בגלל מגוון הצפרדעים שמקרקרות בארץ), אבל יכלה לומר באותה נשימה – ארץ הברווזים או ארץ הברבורים או ארץ הדגה. רצועות עבותות של טבע נמתחות ברחבי הארץ מסביב לתעלות המים הזורמות. תמיד יש לך איפה לשבת ולפוש, וכל עוד הכול בסדר עוזבים אותך בשקט – עשה מה שליבך חפץ. כמובן, כל זאת כל עוד היורואים בכיסך. הם מאוד אוהבים את היורואים שלהם.

"לא ראינו הומלסים בשומקום", ארי אמר לאחד השוטרים, "אנחנו משכנים את ההומלסים בבניינים נטושים", אמר לו השוטר בחיוך, "והם יכולים ללכת משם מתי שהם רוצים?", הקיש ארי; החיוך התיישר והשוטר חזר לעסוק בענייני הדרכון והמצלמה שהלכו לאיבוד.

בין התנועה בחלל ובזמן לאושרו של האדם

"לב המסע הקצר מדי שלנו", אמר בדיעבד אסא שהצטרף אלינו לאחר כמה ימים, "היה השיעורים עם יאן".

תרגול האי-צ'ואן מתחיל בעמידה. בכל בוקר עמדנו שלושתנו מול האגם הקטן אך שוקק החיים שליד ביתו של יאן והסתכלנו פנימה והחוצה. לפעמים ×”×™×” מאוד חם ומאוד מרגיז. לפעמים ×”×™×” מאוד קר ומאוד מרגיע. פעם אחת ירד עלינו גשם ויאן עשה Go Away עם היד ואחרי כמה דקות הגשם עבר. ביום השני ×”×’×™×¢×” לגדה שלנו ברווזה עם ששת ברווזוניה. הם דידו אחריה כמו האחיינים של דונאלד, ואחד מהם נגס נגיסה עדינה באצבעו המושטת של אסא. ראינו גם חתול שמנמן על האגם באותו יום. יום אחר כך היא ×”×’×™×¢×” רק עם שלושה ברווזונים, ובעבור יום נוסף נותר ברווזון אחד בלבד. באחד הימים לקראת סוף הטיול, כשאסא כבר נסע חזרה וארי הסתובב בהאג בניסיונותיו להשיג דרכון חדש – ורק אני ויאן נותרנו באגם ראיתי ברווזה אחרת מפלחת את האגם ושישה צאצאים גדולים וחזקים בהרבה מברווזוניה של הברווזה הקודמת משייטים אחריה בתצורת ראש-×—×¥ מקומר. המדריך הקודם שלנו לאי-צ'ואן ×”×™×” מכוון אותנו תמיד לנסות להגיע מעבר לחלל ולזמן. ×–×” ×”×™×” מעניין כרעיון אבל אף פעם לא הבנתי מה הוא רוצה עד העניין עם הברווזים.

"אני לא מלמד אתכם תנועות", אמר לנו יאן פעם אחת, "אני מלמד אתכם מהי תנועה, אחרי שתלמדו מהי תנועה תוכלו לנוע איך שתרצו". במובן רחב – התנועה שלנו היא מנעד הפעולות החיצוניות שאדם מסוגל לבצע. כל צליל שאנחנו מפיקים למשל הוא ביטוי של תנועה. כל מילה שאנחנו שומעים או קוראים הן ביטוי של תנועה בעולם. ×–×” נשמע כמעט מובן מאליו, ואנחנו כמובן לעולם איננו מתעסקים בזה יותר – אבל על ידי שינויים בהנעת שרירי הגרון אנחנו יכולים לשנות את קולנו לחלוטין. כמובן השינוי ×”×–×” לא יהפוך למשמעותי אם לא נלמד לקבע אותו – דהיינו להפוך אותו להרגל. אותו דבר בנוגע להבעות הפנים שלנו. הן קבועות בגלל שאנחנו רגילים אליהן. הן קבועות בגלל שכבר המון שנים לא בחרנו אותן, ואולי אף פעם לא בחרנו אותן.

מתי באחרונה הסתכלת במראה על הבעות הפנים שלך ווידאת שמה שאתה רואה במראה מתאים למה שאתה רוצה להביע? הבעות כמו חיוך או קריצה הן צירוף של תנועות או תנוחות. כמוהן היא שפת הגוף. גם פעולות יותר ספציפיות כמו נהיגה או התעלסות הן ביטוי של יכולותינו התנועתיות או תוצר של אופן השימוש שלנו בהן. "כל תנועה מופקת על ידי כיווץ והרפייה של שרירים מסויימים", אמר לנו יאן יום אחד, "אבל כדי שנוכל לבחור את התנועות, כדי שנוכל להרחיב את מנעד התנועות ולשלוט בו עלינו להחזיר לעצמנו את הרגשת הגוף [Feeling]".

מה רצה יאן הזקן לומר? עד שהפכתי את ×–×” לעניין לא הרגשת מה קורה בכף היד שלך. עכשיו – כשאתה מנסה אם אתה מנסה אתה מרגיש. עד שהפכתי את ×–×” לעניין לא כיווצת את ידך השמאלית לאגרוף. אבל אולי עכשיו אתה מכווץ את ידך השמאלית לאגרוף. היכולת הזאת לחוש את שרירי הגוף, לכווץ אותם ולהרפות אותם ניתנת לפיתוח ולהעצמה – אפשר למשל להגיע למצב מוחלט שבו אתה תופס כל הזמן את כל הגוף. זאת התחנה הראשונה של האי-צ'ואן [[Whole Body Perception אי-שם על שפת האגם, קצת אחורה בזמן, ×”× ×—×” אותנו יאן אל הנתיב שמוביל אל המצב ×”×–×”. אני לא יכול שלא להתפתות מלהזכיר את המשל של ארכימדס.

כמובן, כדי באמת לשנות את היחסים בינינו לבין העולם, כך שהתוצאות תהיינה לשביעות רצוננו עלינו לפתח גם תפיסה טובה ומדוייקת של מה שקורה בעולם. כמו כן, כל מה שתיארתי הוא רק הצצה על חלק קטנטן של הדברים ותו לאו. אבל אני מקווה שהיא הייתה נעימה ומרתקת ואולי אפילו מועילה.

—- —– —— —— ——- ——- ——– ——– ——– ———

ארי אמר בשלב מסויים שבטיול ×”×–×” שילבנו את שתי אהבותינו הגדולות בחיים קונג-פו ו-… ולא יכולתי שלא לחשוב על חברי X, שהיה כל כך × ×”× ×” בנסיעה הזאת, וכל כך חסרה לי שמה חברתו. לנוכח כל המראות המופלאים, העשייה המפעימה וההנאה צרם לי העדרו מכל וכל. לעיתים כדי להתממש כרצוננו בחלל ובזמן כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא חברה טובה, ושום יכולת שיש לנו אין בה כדי לגרום להעדר

להיעלם.

ו-X דע לך שעד עכשיו ואולי אפילו עד הסוף אני אוהב אותך מאוד, והמלצה חשובה – סע לאמסטרדם. יש בה כל כך הרבה דברים שאתה אוהב, ומעל לכל – כולן אבל כולן (ויש שם המון) נוסעות על אופניים כל הזמן. אתה כל כך תהנה.

באהבה רבה, יואב

חלק ראשון: על המסלול – השיעבוד לבדיון בראי דמותה של הדוגמנית האידאלית

בעבר אני נמלטת אל העתיד.

בעתיד אני בורחת אל העבר.

ובהווה, העבר והעתיד רודפים אותי.

מי אני?

אם אי פעם צללת כמוני למעמקיה של סדרה בת-עונות מרובות (ואתה ×—×™ במאה הזאת אז בודאי שזה קרה לך), אזי אתה מכיר ולו בחוש את התופעה שבה אדון עתה. ×–×” לא קורה לך בפרק הראשון וגם לא בשני, אבל בפרק החמישה-עשר של העונה הראשונה תחושת הקלישות שמגרדת בבטנך מתחילה להסגיר את ×–×”. למרבה המזל, בשלב ×”×–×” עדיין אפשר להימלט ממנה; אנחנו עוברים לפרק הבא, וממנו אל ×–×” שאחריו. העונה השנייה כבר הסתיימה, אבל עדיין לא גמרנו. הרי ×”×™×™, האוזן פתוחה – וכך המרדף ממשיך… עונה אחרי עונה, ארבעים ושתיים דקות רודפות ארבעים ושתיים דקות.

וכבר עכשיו אפשר לעצור ולתהות, מי מתחקה אחרי מה?

תחושת הקלישות הולכת וגוברת ומגיעה לשיאה המצופה רק בעונה השישית או השביעית, כשהסדרה שכבר נמתחה הרבה יותר מכפי שאשת הגומי הייתה חולמת להימתח מסתיימת. ברגע ×”×–×”, לאור הסוף שצורתו התעוותה בגלל השימוש המוגזם להפליא של יוצריה רודפי הממון בחומרי הגלם הזולים של העלילה (נשימתנו כבר נסחטה כל כך הרבה פעמים) – לאור הסוף ×”×–×”, איננו יכולים שלא לתהות, מדוע בזבזנו את זמננו ×›×›×”? ולרגע אחד קצר ×× ×• מתבוננים ×‘אמת על חיינו בהווה. למרבה המזל חבל ההצלה תמיד בהישג-יד; מאות סדרות חדשות רק מצפות שנשלוף אותן מהמדף, וגם אם במקרה שבת היום הרי בכל זאת את הכול, ברוך השם, אפשר להשיג (הרבה יותר בזול) באינטרנט.

כדאי לציין שהשעבוד לבידיון אינו מתרחש רק בתחומי הסדרות השונות. בקלות אפשר לראות שהסדרה רק דוגמא אחת טובה מבין רבות בנות זמננו. חלקנו מכלים את מיטב השעות בימים אלה על משחקי מחשב מופלאים באיכותם. ובמה בעצם שונה כל כך הארי פוטר (1-6) מכל אלה? ולמען הגילוי הנאות אי אפשר להמנע מלהצביע גם על פרוסט ואבידן – גם הם ממלאים עבור רבים מאיתנו תפקיד דומה. הרבה פנים יש לו לשעבוד. עיתונים ומאמרים, קטעי הגות פילוסופיים שאינם באמת משמעותיים עבורנו. את כולם מסמן הרגע ×”×–×” של הסוף: כשסדרת הטלויזיה הסתיימה, כשהמשחק נגמר או מוצה, כשהמיאוס מהעיתונים ×”×’×™×¢ לשיא בלתי-נסבל, כשהפסקנו לרגע אחד לנסות להבין את קאנט ולשניות מעטות מיקמנו את עצמנו בעולם; בחדר ×”×–×”, בכיתה הזאת, במשרד ×”×–×”, והבנו ששום דבר לא השתנה אצלנו. הספר לא מנע מאיתנו להיות כמו ההורים שלנו, ולא הפך אותנו לחכמים יותר, ולא לטובי-לב יותר – ובעיקר – בעיקר לא לאנשים מאושרים יותר. הוא רק העניק לנו הפוגה קצרה ובלתי מספקת מכל ×–×”. למזלנו, הרגע ×”×–×” הוא לעולם לא יותר ממה שהוא. רגע קצר אחד שבו איננו שקועים בהבלי הבידיון. אחד מתוך תקופות ארוכות של בהייה, נבירה וחיטוט.

רק רגע אחד שבו ההצמדות לאובייקטים נחלשת, ובו אנחנו נאלצים, לעלות חזרה מתוך מצולות הבדיון אל המציאות, וההכרה העגומה שבמציאות ה'מאהבת' שלנו קצת יותר רחבה ממוניקה, וקצת פחות חזקה מבאפי, והרבה פחות שנונה מקארי. רק רגע אחד שבו המרדף אחרי הריגוש הבא; הדיעה החדשה או הספר החדש, הנעליים החדשות או העגיל החדש, יצירת המופת החדשה או הבית החדש, התגלית החדשה וכו'; שבו המרדף הזה נבלם. ואז כאמור, נאלצים, לצוף מתוך מצולות הבדיון אל המציאות.

אי-אפשר להימלט. מכל מקום ×–×” מזרזף ודולף ומטפטף אלינו. אינטלקטואלים אקדמאים, נוטים למצוא מחסה תחת המטריה השברירית של קאנון ×›×–×” או אחר; אבל מטריות נוטות להיות שבריריות מאוד, ואף אם לא תשברנה ברוח ובגשם, הרי שעדיין הן נוטות ללכת לאיבוד מהר מאוד. כך הולכות להן יצירות מופת. כך אובדים ומסתרסים רעיונות מופלאים, ושיטות פילוסופיות חובקות כל… כולם מתחילים לשעמם ולהתעוות – הזמן שובר אותם. כך אבד הקלח על שפינוזה, ואבד הקלח על קאנט. היום דלז ומחר באטלר.

אך כאמור זה המרדף ולא ההפוגה שמעניין אותנו. ההפוגה רק מסמנת את המרדף. המרדף הזה הוא מרדף עתיק יומין. אבל כאן נדון רק בציביון היחודי שהוא לובש בימינו. צביון זה מתגלם היטב בדמותה האידאלית של הדוגמנית. הדוגמנית בלתי-נפרדת היא מזוהרו של הזרקור. אור הזרקור עוטף אותה. ממון ותשוקה מצטברים סביבה; לכן, לַעולם היא מופיעה תמיד כיותר מעצמה- יותר מאדם. חשוב מזה, אפילו עבור עצמה המסכנה מופיעה כיותר ממה שהיא. לכן העתיד רודף את הדוגמנית. הדוגמנית יודעת שמעברו של הזמן מצביע על התעמעמותו האיטית והבלתי-נמנעת של זוהר הזרקור שלה, ויחד איתו כל אשר הביא עימו. הלא יופיה המוגדר של הדוגמנית האידאלית הוא מה שיש לה. חיותה, נעוריה, בטנה המתוחה וחיוכה המשוייף, הם כל מה שיש לה. לפיכך מהלכת הדוגמנית על חבל דק. קמט קט, דוק של עצב, קפל שומן ומיד חדלה הדוגמנית להיות דוגמנית. ומה הייתה הדוגמנית לפני שהייתה דוגמנית?

יש להודות – שאפתנות שאולי נדמית יחודית ממבט ראשון אבל למעשה היא תופעה שכיחה היא שיצרה את הדוגמנית שלנו. לא בכדי ריכזה סביבה הערכה, תשומת לב ומזומנים בלי שהדבר יעלה לה במשהו. סביב איכות מולדת, בלתי-מוסברת. סביב החיצוני. היא מרגשת בלי מאמץ. היא מושכת בלי שתצטרך אפילו לקרוץ. מצמוץ אחד שלה והעולם צוהל. והנה, מקור כוחה הוא מקור חולשתה. היא זוכרת את הקיום העלוב שהיה לה לפני שהילת הזרקורים אפפה אותה, ומתעבת אותו. מאז ילדותה חשקה רק לעלות על המסלול ולהתאחד עם ההילה.

כך שהעבר רודף אותה ממש כמו העתיד. היא רוצה להיות כל ×—×™×™×” כמות שהיא כעת: על המסלול או על המגזין, כשכל העיניים שותות אותה. לכן, אני אומר, שהדוגמנית היא תמיד בשיא. תמיד היא מענטזת על המסלול רצוא ושוב. למרבה הצער, הידיעה שהזרקור מסתובב בקלות לעולם אינה משה באמת מליבה. מעת לעת כשאור הזרקור מופנה אל אחרת היא הופכת מודעת יותר לזה שבסיבוב הבא יתכן שהזרקור ידלג עליה. אבל גם ברגעים שבהם האימה כמעט קשה מנשוא היא זוקפת את ×”×—×–×” ומותחת את החיוך. בגלל ×–×” היא הדוגמנית האידאלית. היא אחד האלילים של בני זמננו. היא מקיימת מופת עבורנו; אנחנו מקנאים בגורלה, חושקים במעמדה ואימתה מרטיטה את ליבנו. אותה אימה שמתעוררת בה בכל פעם שהזרקור מרצד לרגע או כשהוא חולף מעליה. אותה האימה שמבריחה אותנו אל הסרטים, אל הסדרות, אל המשחקים, אל הספרים ואל העיתונים. אותה אימה מתדמיתנו העצמית המשיאה אותנו לנוס לעבר חיים אחרים – לעבר שיא שהוא תמיד מחוץ להישג יד. לעבר חיים יפים משלנו, חכמים משלנו וטובים משלנו, ומעל לכל – מאושרים משלנו. הלא השיא תמיד מחכה מעבר לפינה. בלעדי הצפייה לשיא – הסדרה תפסק בשעה שהיא נמשכת, המשחק יחזור להיות אסופה של אורות וצלילים והסרט יהפוך בחזרה לגיבוב של תמונות.

אם הלכת יחד איתי עד לכאן אתה יכול כבר לראות שהתלות בזרקור היא מה שמכונן את הפן הנורא בסיפורה של הדוגמנית. הזרקור הוא מה שנמצא מחוץ לשליטתה. המרחב אשר בו הדוגמנית היא יותר מאשר אדם משורטט על ידי אורו של הזרקור. הזרקור הוא מה שמאשר את הווייתה של הדוגמנית כדוגמנית. עבור הדוגמנית האור המסנוור של הזרקור הוא כמו שהקוגיטו בשביל דיקרט – אני קיימת, אני נמצאת, ×›×™ אני דוגמנית. האור מן העולם החיצון, אור התהילה, החשק והמזומנים, מתקף את הדוגמנית; באותה צורה שאותו משחק-מחשב, שעליו השחקן מכלה את ימיו ולילותיו, מתקף את השחקן כשהוא מנצח למשל יריב דימיוני. אדון עתה בעוד שני היבטים המשותפים לפן ×”×–×” בחוויית השחקן והדוגמנית, והם המשותפים לחווייתם של כל שאר אובדי הדרך שטבעו יחד איתנו במצולות הבידיון; מלאכותיות וחיצוניות.

את המלאכותיות ניתן לזהות די בקלות. אנחנו מתרגשים מדברים שלא קיימים. השחקן במשחק המחשב מרגיש טוב ×›×™ דמות מצויירת כרעה ארצה וכתובת מלוטשת האומרת ניצחת הופיעה על המסך. רק בעמקי ליבו אומר לו קול קטן שלא באמת הביס את 'כוחות הרשע', ושהלכה למעשה כילה שעות מובחרות מיומו ומנה גדושה מכוח הפעולה העומד לרשותו לריק. בכל פעם שהוא מוריד את עיניו מהמסך ומעבירן אל הכיור הגדוש בכלים מלוכלכים או אל כותרות העיתונים מבשרות הרעות הופך הקול הקטן לרעשני יותר ומטריד יותר. בכל פעם מודיע לו הקול ×”×–×” שבמשחק האמיתי הוא מפסיד – שוב ושוב. כמוהו גם הדוגמנית, המופת שלנו – גם היא יודעת שיופיה הוא סוג של אשליה, כמו חייו של פרפר כפרפר. היא יודעת שהזרקור אינו יודע מי היא ומה היא, ושכמו שהגיע אליה כך הוא יכול ללכת. היא יודעת היטב, איך אומרים, 'שאינשטיין היא לא' – שלא הרוויחה את הניצחון שלה. לפעמים היא מביטה במראה ויודעת שאין כל סיבה לכל הרעש שמקימים סביבה; אוחזת בשדיה הקטנים ומגחכת על מאמציהם התפלים של צלמי הפפארצ'×™. זהו הפן של המלאכותיות שהדוגמנית האידאלית היא התגלמות מוחשית שלו. ההסתפקות בניצחונות לא אמיתיים, בסיפורי אהבה שאין לנו כל חלק בהם, בעצב על סבלם אנשים הקיימים רק בין דפי הספר. כל זאת בשעה שהעולם מתרחק והולך מאיתנו, ואנחנו הולכים ושוקעים בד בבד בשיגיונותינו.

ההיבט השני שמתגלם בזרקור הוא התלות בחיצוני. הדוגמנית היא נרקומנית, ההילה היא הסם שלה והזרקור הוא הדילר שלה. על ארבע היא תכרע בשבילו. את גופה היא תערטל ותערסל כדי שינגה עליה; יופיה, שלמותה העצמית, הווייתה הצבעונית, את כל אלה מזין לה הזרקור כמו אינפוזיה; אורו השופע של הזרקור מעביר אליה את ×¢×™× ×™×™ הגברים מלאי התאווה ואת מבטי הקנאה של שאר הנשים, את תמונות השער במגאזינים ואת ריחו של הכסף – את כל אלה היא מוצאת באורו השופע של הזרקור שמאיר את הילוכה ×”×—×™× × ×™ ואת רגליה הארוכות. היא משועבדת להילה ותעשה הכול כדי להשהות את אור הזרקור הלוהט והנוטף על גופה לעוד כמה רגעים. כמוה שחקן המחשב שנלחם בעד עוד רגעים של תהילה בשביל אותו קול מכני שמונה את ניצחונותיו. גם הוא יעשה כל שביכולתו כדי לגרום למשחק להמשך רק עוד כמה דקות. כמוהם המתלמד השאפתן, הכותב מאמר ועוד מאמר, העובר בין כתב-יד אחד לאחר, כדי שעיניו המעריכות של הממסד יופנו אליו; הוא כבר לא מתרכז במשמעות עבודתו – בטיבה של היצירה אלא בייצור עצמו ובתוצאותיו הנקודתיות. ההישג הבדוי ניצב מעל לחווייה כפי שהיא, הניצחון מאפיל על התוצאה והריגוש חשוב בהרבה מההרגשה.

זהו בעצם מצבנו עכשיו. עכשיו, אחרי שהעשייה עצמה שקעה תחת מימי הבדייה. ועלי להודות שלעיתים אני תמה האם כל מה שנותר לנו הוא לפרפר בייאוש ולפלל להפסקת חשמל אמיתית.

הערה פרווקטיבית

כדי להעביר תובנה באמת ובתמים יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה, ואפילו כדי להפנימה (יאמינו לי או לא האקדמאים מביניכם) יש לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב אותה. דברים אלה אינם יותר מאשר תמרור המצביע לעברה, ואף אם דברי הסיטו אותך לרגע מהמסלול שעליו אנחנו צועדים אחרי הדוגמנית איני תולה בהם תקווה רבה; בימים אלה רובנו עוסקים בעיקר בלהתרגש מתובנות ובמריבות איתן, מעטים מאיתנו משתמשים בהן ומחכימים מהן. אז אנא ממך – אל תניח לי להפריע לך – עבור לפוסט הבא.

נספח: הדוגמנית פונה למאהבה

אתה מהמם אותי

אני מאוהבת בך

אתה מרגש אותי

אני מביטה בך משתאֲה

אתה מענג אותי

אני מתענגת

אתה מפסיק אז

אני הולכת

אתה לא אני

אני אני