ארכיון הקטגוריה: פלאי גרייצר

פאנל חמישי ואחרון

May I offer you a fifth discourse?

Jacques Lacan (Anat Richter)

Men and Women differ in their relation to the word. Man's specific relation to language is characterized by separation. Mediated, as it were, by his penis, man's word is external to him. Language is for man, returning to Jacobson, a set of signifiers set in constant reference to one master signifier—the phallus.

The woman's relation to the word is that of continuity, of lack of separation. Woman experiences the word in the flesh. An extension of her own body. I have noted before that woman is never whole, there is always something in her that escapes discourse (Seminar XX, Lesson III, 33). Why, women may ask, are we never whole? The reason, my beloved hysterics to whom I owe my career, is that you lack signifier (phallus).

Within the boundaries of the four psychoanalytic discourses I have developed following the events of 1968—the discourse of the Master, the discourse of the University, the discourse of the Hysteric and the discourse of the Analyst—man clearly embodies the discourse of the Master, while woman, we shall expect, should embody the discourse of the Hysteric. But perhaps I have missed a discourse, perhaps, rather than hysteric, women exemplify a fifth discourse—the discourse of the body.


לודוויג ויטגנשטיין (פלאי גרייצר)

1. "הביקורת מתה". אך האם נאמר, למשל כשאנו מנענעים את ראשינו אנה ואנה,"הביקורת חיה"? השווה זאת לנפנוף בידינו על מנת לגרש זבוב, או העוויה של הפנים.

2. "הביקורת לא יכולה למות!" – זו הערה דקדוקית? אמפירית? מתי אנו אומרים בשפתינו הרגילה על דבר שהוא מת, ומתי אנו אומרים שהוא ביקורת. יש חפיפה בין הדברים.

3. אבל אסור להסיק מכך, למשל, שהמוות הוא מצב שהביקורת נמצאת בו, או שהביקורת "נמצאת" במוות במובן כלשהו מלבד מובנו הרגיל של "נמצאת" – וכי איזה מובן עשוי ×–×” להיות?

4. "אבל הרי הדבר החשוב הוא לא מה שאומרת הביקורת, אלא האם הספר טוב או רע! אני יודע זאת בלב ליבי!"

5. וויליאם ג'יימס היה אומר- "ראו כמה נפלא ומסתורי הדבר! המבקר מציע פרשנות, ואילו הקורא מסכים עמו, אף שלא חש בפירוש זה בעת הקריאה. הפירוש, אם כך, כבר נוכח בכוח אם לא בפועל בקריאה המקורית, כאפשרות שטרם מומשה או טרם נוסחה במילים".

6. מה ההבדל בין "מבקר" ובין "בעל דיעה"? ובכן, הם שייכים למשחקי לשון שונים. ויש חשיבות לכך שרק על אחד מהם נאמר שהוא כותב בעיתון.

לפאנל הרביעי. לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.

בפוסט שנושאו הוא בורחס, מהי המילה האחת שאסור להזכירה?

1.

במשחקי המחשב של ימים משכבר, האפקטים הקוליים לא היו מימטיים, אלא סמלניים. אבל לא כאן העניין – הם לא היו מסמנים של צליל ×©×”אמצעים קצרו מלחקות, אלא מסמנים של משמעות. הם לא מציגים את הצליל של האירוע, אלא מיידעים אודות האירוע, ואודות תפקידו של האירוע ×‘משחק.

 ×”אפקטים ×”קוליים היו מערכת נוקשה ומתודית ×©×œ פרשנות לפעולות ואירועים, וכך ×’ם האובייקט הדה-סוסריאני \סטרוקטורליסטי ×”מושלם.  ×œ×›××•×¨×”, ממש מערכת צרופה של הבדלים, שבה כל צליל בפני עצמו הוא צפצוף שרירותי וחסר אופי, הזוכה לתוכן ומהות רק ×‘חברת צלילים אחרים: 

 ×§×¤×™×¦×” עשויה להיות צפצוף גבוה קצר, ואיבוד פסילה ×¦×¤×¦×•×£ נמוך ארוך, או להפך. מרגע שהדבר נקבע, אפשר כמובן להמשיך ולחלק צליל שונה לגמרי לכל פעולה, אך אפשר גם לנוע מכאן לקראת איזו לכידות שמסמנת יחסים, כפי שאכן קרה במשחקים רבים,ולסמן קפיצה ×’דולה בצפצוף ארוך יותר, ×•××™×‘וד פסילה סופי ×‘צפצוף נמוך חזק יותר (ואז, ראו ×–×” פלא, כבר יש לנו ×’ם "משפחות ×ž×™×œ×™×" ושורשים והטיות).   

×”× ×”, אם כן, ×ž×’דל הקלפים שאציע על מנת לפרקו: החומר שרירותי , ואפשרויות ליכודו לכדי מערכת עשירות ומרובות לאינסוף ( מרובות לאינסוף שכן כל ביטוי צלילי של דמיון והבדל יכול לקדד את המידע).

אבל, כמובן, לא ×”צעתי את האפשריות ×œ×¤×™×” מכת מוות תהיה צפצוף חלש יותר מזו של המכה הרגילה, או קפיצה גדולה תהיה צפצוף קצר יותר, אף שהקידוד אינו מאבד כלל מידע. חשיבה מטאפורית אוטומאטית מקשרת חוזק צליל לחשיבות אירוע, חשיבה סינסתטית מקשרת אורך צליל למרחק קפיצה (או, מנקודת מבט שונה מעט, ×ž×©×š הזמן של הצליל מותאם למשך הזמן של הקפיצה). ××¤×§×˜×™× צפצופיים שכאלו הם ×ž×¢×¨×›×ª מסמנת של הבדלים, ×©× ×™×ª×Ÿ לקדד בה יחסים בין אירועים באמצעות הבדלים בפרמטרים שונים ומשונים ושווים בתועלתם  (כלומר, ×™×©× × ×¦×™×¨×™× רבים ושונים ×©×œ הבדל צלילי בר-כימות בהם ניתן לעשות שימוש  גובה, חוזק, דיסוננטיות, משך זמן, מינור ומאז'ור, סוגי מלודיה, ועוד ×›×”× ×” וכהנה) , אך אופן ההבדלה ×‘כל פרמטר מציית, באופן שונה, לתכתיבי חשיבה מטפורית הקובעים את הקידוד.

וגם הצליל הבדיד איננו, בעצם, שרירותי. קשה לי תמיד להגיע להתמצאות נוחה כאשר במשחק מן הימים ההם מסמנים איסוף אובייקט בונוסי בצליל דיסוננסי , גם אם אין כל צליל בלתי דיסוננסי במערכת הצלילים, ומשחקי נוטה להיות זהיר פחות כשצליל ההיפגעות, אף ×©×”וא × ×™×ª×Ÿ להבדלה בלא כל קושי מצלילים אחרים, אינו דיסוננסי מספיק. הקידוד של האירועים כמו איננו × ×“בק כראוי ××œ האירועים במקרים הללו. 

×™×”×™×” מעניין בודאי, ליצור מערכת אפקטים קוליים מהסוג הישן, שאיננה סימולציה של צלילים אלא סימון של אירועים, באמצעים מודרניים, שמאפשרים ליצור מערכות מורכבות של יחס, ואפקטים בדידים בעלי אפקטיביות ×’בוהה . ישנו  REZ, הידוע לשבח, שעוסק בזה בדיוק, אבל REZ מופשט כולו. מה באשר למשחק מימטי, אפילו נטורליסטי בצורה גבולית, Half Life 2 למשל, בו יוחלפו האפקטים הקוליים המימטיים באפקטים קוליים מפרשים ומסמנים? 

דוגמא אחת ×œ×ž×™×ž×•×© ×›×–×” עולה בדעתי:  ×¡×¦× ×ª הדקירה במקלחת בפסיכו, אם רק מוכנים לחשוב על מוזיקת הרקע שם כאפקטים קוליים, ונדמה לי שיש בה  ×§×•×¨×œ××¦×™×” ×ž×™×§×¨×•×¡×§×•×¤×™×ª מספיק בין צליל ואירוע כדי שיהיה בכך טעם.

2. 

נקודת השבירה של השרירותית של מערכת האפקטים הקוליים המסמנים היא ×”תופעה אותה מכנה בנימין הרשב "מצלול אקספרסיבי" . זוהי הזדמנות סבירה לתהות לרגע על קנקנו של המושג המשונה והחיוני ×”×–×” , המאגד בתוכו כמה תופעות שונות מאוד: 

ברור ×œ×ž×“×™ הוא המקרה של ×›×¢×™×Ÿ אונומטופיאה סינסתטית, שבה צליל נתפס כאנאלוגי לדבר מה מתחומם של החושים האחרים (למעשה, כמעט תמיד חוש הראיה) או למהותו הפיזית של דבר,  ×‘עקבות ×”נטייה הקוגניטיבית לראות ×ž×©×š זמן ,גובה, כוח,  ×•×’ודל פיזי כתופעת מקבילות. ×›×š החד הברתיות של Shoot, Stab, Flash ודומיהם, ×”אורך של Gargantuan ו Humongous, וכך הלאה, נעשים אקספרסיביים בהקשר פואטי  (מן הראוי ×”×™×” להביא דוגמאות בעברית, אך נדמה לי שהיא מצטיינת פחות במקרים מובהקים מסוג ×–×”). 

ברור יחסית הוא גם המקרה שבו יש קישור מטונימי ביסוד האקספרסיביות, כמו למשל ×‘ין ×¦×œ×™×œ גבוה וקטנות, צליל נמוך ×•×’ודל. כך גם אקספרסיביות שנובעת מאונומטופיאה ושרשרת קשרים מטונימיים-  הצטיינותן של S וס' וש'  שורקניות ×‘כל הנוגע לאפלוליות מאגית × ×™×ª× ×ª להסבר באמצעות האונומטופיאה הנחשית, ושורת ההקשרים, האינסטינקטיביים והדתיים, בין הנחש ומיני שקצים שטניים.  ניתן אולי לכלול כאן גם את המקרים שבהם דומיננטיות של מצלול מסוים בחתך של מילים בעלות מכנה משותף רלוונטי. ×›×œ אזור ×”"רוע ירקרק",  ×›×©×ž×•×©×™×‘ים בקבוצה ר' וע' וק' וי'.  נוצרת מקבילה לתופעה שהר-שב מכנה "מצלול ממקד", שבו ×”שיר יוצר ערבוב וקירוב בין משמעויותיהן של מילים באמצעות ×”דגשת ×“מיונן המצלולי, אלא שבמקרה ×”×–×” התופעה נוצרה כבר ברמת הלאנג (השפה ככלל), וכל מילה בעלת מצלול ×–×” ,תמימה ×›×›×œ שתהיה, מקבלת פוטנציאל  תמידי להיות אקספרסיבית במיוחד בתחום הרלוונטי גם בלי שהשיר יחשוף מחדש את הדמיון המצלולי בינה לבין (למשל) "רוע". אבל, ניתן בהחלט לחשוד שבשורש עצם הדומיננטיות של מצלול בקבוצת מילים בעלות מכנה משותף תמטי, עומדת התופעה הבאה בתור והסופית לצורך העניין.

זהו המקרה המסובך ומייאש, המופשט  ×©×œ קשר בין צליל לבין… נפילתה של ממלכה, משחק שח-מט, אהבת אמת,  חשיבה פילוסופית, ארוחת צוהריים. הקשר בין תבנית הצליל  ore**** ×œ×‘ין תוגת העולם, ×ž×§×•×¨ הסוגסטיביות הנפלאה של המילה eerie.  אם להמשיך בקו האפלולי שאני נוקט ×–×” מספר פסקאות, חידת המושלמות עוכרת השלווה של Something wicked this way comes. בשפה טכנית יותר, יחס בין מצלול לבין עצם מופשט, שניתוח מטאפורי או מטונימי לא מסגיר אודותיו דבר, וניתן אולי לנחש שכאם השאלה מתחילה לחפוף עם כל קופת השרצים אודות תוכנה הקוגנטיבי והרגשי של מוזיקה אינסטרומנטלית, תוכנו המימטי של ציור מופשט, ועוד ×›×”× ×” וכהנה.

מה שמטרף כל כך במקרה של האפקטים הקוליים  הוא המינמליות  המושלמת שלו. נדמה כאילו יש כאן את המעט שבמעט הדרוש כדי שנוכל לדבר אודות מערכת של מסמנים, ××ª המקרים הנקיים והברורים ביותר ×©×œ יחס מטאפורי, ניצנים ראשונים של אקספרסיביות מופשטת. ×›×¢×™×Ÿ יצור חד תאי מאותו סוג-של-דברים אליו שייכת שפת הספרות, כפי שהאמבה ×©×™×™×›×ª לאותו סוג-של-דברים כמו בן אנוש.

מתוך דמיון קלוש לאיזו תמונה אודות השיטה המדעית, מתוך איזו הקבלה מעורפלת ×œ×ž×©×—קי השפה המיניאטוריים של ויטגנשטיין, ומתוך הנטייה הבלתי ניתנת לניעור לחשיבה הרמטית, אני ×—ושד ×©×× אביט אל תוך ×”סוגיה ×‘נחישות ×‘לתי מעורערת ××’לה בה ××ª סוד הלשון, או את תמציתה של השירה, או את פני האלוהים. 

קמצוץ של רגע

מי שנוהגים להתעדכן במתרחש בשמי המוזיקה האיזוטרית למחצה, מן הסתם מכירים את השיר הזה. לאו דווקא יצירת מופת טקסטואלית, למרות שמעלותיה חנניות ורבות, אבל הייתי רוצה להקדיש קמצוץ של רגע לאלגנטיות המופלאה של קטע בבית האחרון:

He no longer listens to A-sides, he made me a tape of Bootlegs and B-sides. And every song, every single song on that tape said exactly the same thing. Why don’t our parents worry about us? Why don’t our parents worry about us?

יש כאן ,באמצעות קונטקסט, הסטה של התוכן של קלישאה שגורה מתוכן טריוואלי לתוכן חלופי, אבל מטונימי בעליל. "we" זה לא הדור, "our parents" זה לא הורי העולם- זה הדובר ואחיו, ואבא ואמא של הדובר ואחיו.

אולי זו ליטראליזציה של מטפורה, ברמה כלשהי? ה"אנחנו" המדומין מומר ב"אנחנו קונקרטי", הטון המתנבא של שופר הדור מקבל הצדקה מחודשת מכיוון שמדובר בסט אחים וסט הורים אחד שהדובר בהחלט מוסמך להעיד אודותיהם, ו- ,וכאן השוס, המקרה הפרטי שהחליף את הקלישאה עובד כסינקדוכה (דהיינו, צמד האחים הם אב-טיפוס של התופעה החברתית השלמה) שמייצרת בהצלחה את כל התכנים הכלליים שה"אנחנו" המדומיין של כלל הדור לא מסוגל לייצר מפאת קלישאתיותו.