1. כתיבה דעתנית

מזה זמן מה שאני כותב את מדור השבוע במדע בערוץ החדשות של אתר נענע. המדור, מאז יצר אותו איתמר, עבר שינויים רבים, הן סגנוניים והן תוכניים. אחד השינויים העיקריים נגע למידת האובייקטיביות של הטקסט, או אולי מוטב לקרוא לכך מידת ההימנעות של הכותב מלומר את דעתו על מה שהוא כותב, בעת שהוא כותב. זו פעולה אקטיבית, ההימנעות הזו. כי אין מדובר על "היצמדות לעובדות", אלא על היצמדות לאותן העובדות שכותבי המחקר סבורים כי הן העיקריות בסיפור. ומה אם יש ביניכם חילוקי דעות? למשל, מה אם כותבי המחקר סבורים כי במחקר שעסק בטיגון של כלבים, העובדה המרכזית והחשובה ביותר היא התשובה שהתקבלה לשאלה כמה זמן בממוצע ארך הטיגון עד רגע המוות? זו דוגמה קיצונית, אני משתמש בה כי הקיצוניות מאפשרת לי להדגים בקלות. אך מחקרים דומים אכן נעשו במציאות. לא פעם ולא פעמיים.

החוקרים הם המומחים בתחומם. אם אינני מבין לפחות קצת בתחום, אני משתדל שלא להביע את דעתי על ענייני המחקר עצמו אלא במקרים, ויש כאלה, שברור שישנה פשלה מתודית בנאלית ביותר (כמו למשל הימנעות מלהגדיר בבירור מהו נושא המחקר). אם, למשל, הם חוקרים כמה זמן לוקח לטגן כלב למוות, לא אנסה לומר דברים כמו "לא, זה לא טיגון", או "אם השמן פחות חם מ-190 מעלות, זה לא באמת נחשב", אני סומך על המדענים שהם באמת חקרו את התחום שלהם ומבינים באמת באמת בטיגון כלבים. אבל אף מידה של מומחיות באף תחום איננה מסוגלת להעמיד את המומחה בו כסמכות מעל הציבור בשאלות הנוגעות לצלם אנוש, למוסר, למאבקו בן אלפי השנים של הגזע האנושי להגיע לנאורות אמיתית. כזו שאיננה קשורה לשאלה במה אתה מאמין (אלוהים, פיות תפוחי אדמה או המפץ הגדול), כמה מתקדם תנור המיקרוגל שיש לך בבית, או מה תוחלת החיים שלך, אלא קשורה למידה שבה בני האדם גורמים סבל וגועל נפש לעצמם, זה לזה, ולסביבתם. אף מידה של מומחיות בעובדות הטכניות הקשורות בטיגון כלבים איננה מסוגלת להוציא אותי ממעמד של שותף שווה זכויות בדיון האם טיגון כלבים היא פעולה שפויה ורצויה או לא.

אבל העורך שלי מסוגל לכך. ועוד איך.

השבוע, קיבלתי טוקבקר שכתב שנמאס לו מהדעתנות שלי. מתעניין במדע, היה השם שהוא קרא לעצמו. הוא תבע שאוסיף קישורים לכתבות המקוריות (דבר שאני בהחלט מתכוון להתחיל לעשות), ותבע להפסיק את הבעות הדעה שלי בגוף הכתבה. הוא רצה דיווח אובייקטיבי. כלומר, דיווח שמעדיף את אותן העובדות שהחוקרים היו סבורים כי הן העיקריות. זה עיצבן אותי משום מה. לא יודע למה. מכאן הגיעה ההתלהמות הנוכחית.

הטוקבקר הזה איננו באמת מתעניין במדע, הוא מתעניין רק בגילויים של המדע, רק בנתונים שמתקבלים בשורה התחתונה. אבל מחקר מדעי הוא אירוע הרבה יותר גדול משאלות המחקר והתשובות עליהן. מחקר מדעי הוא, לפני הכול, יחידת התנהגות אנושית. הוא אינטראקציה מסוימת בין אדם ועולם. הוא איננו מנותק מהחברה שבה הוא מתנהל. הוא תוצר של התרבות הזו, תוצר של היצור הזה שנקרא אדם. הוא קודם כל תופעה אנושית, רק אחר כך מכשיר לצבירת ידע, מופלא ככל שיהיה, והוא אכן מופלא. וכתופעה אנושית, מחקר מדעי חשוף לכל הבאגים הרגילים של המין שלנו: דוגמאטיות, הערצה עיוורת, הפיכה לאובייקט פולחני, שימוש בו בכדי להשיג כוח, שימוש בו בשירות הפחד, הכאב והגאווה שלנו.

הצורה שבה חברה צוברת ידע על העולם היא קריטית בדיוק כמו הידע הנצבר עצמו. השימוש שהחברה עושה בידע הנצבר הוא דבר שהקהילה המדעית חייבת לקחת בחשבון. וזה נעשה יותר ויותר קריטי ככל שהמומחיות המדעית שלנו הולכת וגדלה. ככל שהחוקרים מגיעים לדרגות אומנות גבוהות יותר, כך עולה כוחו של המדע, לטוב או לרע. ככל שכוחו של המדע עולה, כך אנחנו חייבים לוודא שזה לטוב. ואני סבור שבמובן זה, ההכשרה של המדענים בחברתנו לקויה באופן בלתי נסבל. מעולם לא היה לנו כל כך הרבה כוח השמדה בידיים. אנחנו נמצאים כיום, הודות לחיבור בין מדע, פזיזות, אידיאולוגיה ופוליטיקה, מרחק יריקה מהשמדה עצמית. זה לא היה אפשרי לנו בשום עידן אחר, עם אף כלי אחר. מעולם לא היה לנו ביד כלי כל כך עוצמתי, בלתי יציב ומסוכן כמו המדע. בלתי יציב ומסוכן לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מי שאנחנו עדיין לא מצליחים להיות. יצורים שלווים, שקטים, אמיצים. אנשי שלום.

לאור כל זאת, אני מאמין שאין שום סיבה שתהיה פיסת כתיבה אחת אודות המדע שתהיה נטולת דיון מוסרי. כשאני מסתכל על האייטמים שאני כותב עליהם, אני לא מחפש דברים עוקצניים לומר. הדברים עולים מעצמם. אם צבא ארה"ב משתמש במדע כדי להפוך דולפינים וכלבי ים לבהמות מלחמה, בעיני זה דורש הערה. אם אדם שממציא מכשיר שמסוגל לדחות בני נוער, גאוני ככל שיהיה, מקבל פרס לשלום, אז אני רואה זאת כדבר חשוב לציין שנעשה כאן שימוש בהגדרה נפוצה מאוד למילה "שלום" לפיה מדובר על מצב שבו הצלחת לסלק מסביבתך גורמים שאינם נעימים לך. ואם בהבעות הדעה שלי אני טועה, או מפריז, יהי כן.

2. ידע תפעולי, ידע מוחלט

קוף חמוד (stock.xchg)

 ××ª×” מרים אבן מהרצפה ומיד אתה מקבל עליה שברירי מידע. לא הרבה כל כך, אבל מקבל. אתה יודע מה המשקל שלה, את מרגיש את המרקם שלה, אתה רואה את הצבע שלה. אם היית רוצה לזרוק אותה ולפגוע במשהו, ×”×™×” לך הידע התפעולי הדרוש לכך (אם ×›×™ לא בהכרח המיומנות הדרושה). אבל יש הרבה מאוד מידע על האבן הזו שאתה לא מקבל. אתה לא יודע מה ההרכב הכימי המדויק שלה, אתה לא יודע לומר כמה אטומים יש בה, אין לך מושג איפה היא הייתה בעבר, איפה היא תהיה בעתיד. השריטה הקטנה הזו שיש לה באחד הצדדים, איך היא נגרמה? מתי נוצרה האבן? האם היא הייתה פעם חלק מאבן גדולה יותר? הנקודה הקטנטנה הכתומה הזו שיש עליה. מה ×–×”? איפה הסתובבו האטומים שלה לפני 3 מיליארד שנה? איך אתה מודד את החלל העצום והאינסופי שיש בתוכה? על פי איזה קנה מידה?

האם זה חשוב? האם זה רלוונטי? תלוי מה אתה רוצה לעשות עם האבן הזו. אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה לפגוע איתה במשהו, אתה לא צריך כל כך הרבה ידע. מספיק שאתה מרגיש את המשקל. אבל אם אתה רוצה באמת להבין אותה ואת מקומה בעולם, אז אתה זקוק לאינסוף מידע אודותיה. משום שבמקרה כזה, אין דבר כזה משהו לגבי האבן הזו שאיננו רלוונטי. הגדרת המחקר שלך הכתיבה זאת. ומכיוון שבין כל שתי נקודות שתסמן על האבן יש אינסוף נקודות אחרות, שכולן רלוונטיות, ובכן- בזאת סיימנו.

המדע הוא דרך נהדרת לאסוף ידע תפעולי ברמה גבוהה אודות דברים אבל כמובן שהוא איננו מסוגל למפות בשלמות אפילו אבן קטנה שמרימים מהרצפה, שלא לדבר על מערכת היחסים שהיא מקיימת עם סביבתה. הוא, לכן, איננו מסוגל באמת ובתמים להבין את מקומה או תפקידה במציאות. זה יותר מידי סבוך. המתודה המדעית כן מסוגלת ליצר ידע תפעולי מעולה. ידע תפעולי שמסוגל לשגר חללית, מסוגל ליצור צוללות, מסוגל ליצור תרופה. הבעיה היא שלעתים ידע תפעולי מעולה מעורר בנו הרגשה של ידע מוחלט. אפילו כאשר למדנו כחלק מהכשרתנו המדעית שאין כזה דבר. אנחנו יודעים את זה בראש, אבל במקום אחר באותו ראש, אנחנו מתמלאים בגאווה ושימחה על האלגנטיות הכמו-מושלמת של הידע התפעולי שצברנו, ונדמה לנו פתאום שאנחנו מבינים את העולם. כי זה מפתה לחשוב כך. אני מבין, חושב לעצמו הראש הנחמד שלנו, המבקש לשווא פירורי וודאות, תגיות ומטאפורות להיאחז בהם, אני יודע.

אגב, הידע התפעולי הזה הוא ידע ממשי, אמיתי בהחלט. אבל הוא מייצג פס כל כך מזערי של הקיום, שלמעשה ההבדל בין הידע של ההדיוט המוחלט לבין זה של המדען אודות היקום, הוא מגוחך כשמעמתים אותו עם ההבדל בין חוסר הידע של שניהם. שניהם כל כך רחוקים מידיעת היקום שההבדל ביניהם הוא זניח. הוא מתמצה בעיקר בזה שהמדען אמור להבין את העובדה הזו טוב יותר מההדיוט.

הרבה רעות חולות נגרמות מהאשליה הזו. אדם ממציא מכונה שמשתמשת בפחם ופולטת עשן שחור סמיך אל השמיים. נדמה לו שהוא מבין, כי הוא צבר ידע תפעולי מספק בכדי לבנות ולהניע מכונה מסובכת. אבל הוא לא מבין; עובדה: הוא פוגע כרגע במערכת האקולוגית המקיימת אותו. וזה לא יהיה מפתיע כלל אם מחר יסתבר שהצורה שבה אנו מבינים את המערכת האקולוגית הזו כרגע, היא מוטעית מאוד. אז נאמר לי בכל מיני הזדמנויות שמדען אמיתי יודע את כל זה. אולי. אבל ההזדרזות הכפייתית של התרבות שלנו לקחת כל פירור ידע חדש ולשנות עימו את הסביבה מוכיחה בעיני שאין לנו, כולל המדענים שבינינו, כל כבוד אל חוסר ההבנה הזה, שהינו העובדה המדעית הראשונה במעלה. הם אומרים כן, כן, נכון, וממהרים לטאטא זאת מתחת לשטיח. זה נכון, אבל בלתי רלוונטי למחקר. יותר מעניין כקוריוז פילוסופי לשעות הפנאי.

זו צורה חמורה של אי לקיחת אחריות על חוסר ההבנה של ההשפעה שיש לך על המציאות של כולם. המדען ממציא משהו בעזרת הידע התפעולי המעולה שלו. הוא מוכר זאת לתעשיין שלוקח את המשהו לפס הייצור כי אפשר לעשות עם זה כסף. העשן שעולה מפס הייצור מרעיל את האוויר, המשהו מכיל חומר רעיל שמרעיל את הידיים שאוחזות בו, משתמשות בו ולבסוף זורקות אותו לזבל. מהזבל הוא מגיע אל האוקיינוס השקט, להצטרף למרק המשהואים בגודל אמריקה הצפונית שצף שם מעדנות. וזאת עוד דוגמה של השפעה שאנחנו יכולים לעקוב אחריה. מי יודע מה אנחנו מפספסים? אם משק כנפיו של פרפר יכול לגרום סופת הוריקן בצד השני של העולם, מהי ההשפעה שלנו? עלינו להיות זהירים יותר, שקטים יותר, לא להזדרז כל כך להגיע אל פס הייצור. לא להזדרז כל כך להכריז "אאוריקה".

אנחנו לא קיימים כאן בזכות עצמנו. אנחנו קיימים כאן בחסדיה של מערכת אדירה ששיכלנו איננו מסוגל לתפוס. החיים שלנו כאן בתוך הגופים הללו, עם ההכרה המשונה הזו, הם תופעה בלתי מובנת הקשורה לרשת אינסופית של תופעות בלתי מובנות אחרות. זה מדהים ונפלא ויפה. זו זכות גדולה להיות כאן, להריח, לאכול, לחוש, לראות, לחשוב, להזדיין, לאהוב. זה דורש כבוד וזהירות אם אנו רוצים שהסצנה המגניבה הזו תמשך.

וזו הסיבה השנייה שאני מרשה לעצמי לכתוב בחופשיות את דעתי.

3. המדע וביקורת ההדיוט

אני שמח לחיות בעידן המדעי הזה שלנו. לא הייתי רוצה לחיות בעידן אחר. אני אוהב את המכשירים שלנו, אני אוהב את חופש המחשבה, אני אוהב את הדמוקרטיה שלנו, אני אוהב את התיאוריות הפיסיקליות שאני לא מבין, את המתמטיקה שאני לא מבין, את המחקר המעניין שנעשה במיליון תחומים. זה מגניב, זה צבעוני, זה סוג נהדר של קסם מעשי. כזה שעובד באמת. אני מקווה שאחיה לראות אותנו טסים לכוכב אחר, אני מקווה שאחיה זמן מספיק כדי לנהל שיחה פילוסופית עם רובוט, אני מקווה לחיות לפחות פי שמונה מתוחלת החיים הצפויה לי, ברמת חיים מעולה. אני מקווה שהידע האקולוגי שלנו יצליח לרסן את ההרס שאנחנו זורעים כאן. אני מקווה שנשתמש בידע שלנו כהלכה.

אני חושב שהמחשבה המדעית היא אסטרטגיה חשובה – לא יחידה, אבל חשובה – במסעה של הנפש האנושית אל עבר התבונה והחופש. אני חושב, למרות הפולחן שהתפתח סביבה, שהמרכז הרעיוני שלה הוא חזק, יציב. היא קצת נוקשה מדי לטעמי, מעט צרה, אבל בהחלט מלאה בשכל ישר.

ואני גם חושב שביקורת יכולה לעשות לה רק טוב. המדע מושתת על מחשבה ביקורתית. הוא איננו יכול להרשות לעצמו להתייחס אל הביקורת המופנית כלפיו בביטול. הוא איננו יכול להכתיב גם את הנושאים העומדים לדיון, גם את כללי הדיון וגם את השפה שבה יתנהל הדיון. הוא איננו יכול לומר לי שדבר כזה או אחר איננו רלוונטי. אני כאן, זה גם העולם שלי, וזו הדעה שלי. קיבלתי במה לכתוב על מדע, ואני אשתדל לכתוב על מה שנראה לי העניין העיקרי בו. אינני מומחה בתחום של אף מדען שעליו אני כותב, אני הדיוט והמדור שלי הוא מדור להדיוטות. אבל יש לי עיניים, יש לי שכל ויש לי לב. ואני מתכוון להשתמש בשלושתם.

כל עוד העורך שלי ירשה לי, כמובן.

"רק בדממה, המילה"
(מתוך "הבריאה של אאה" אורסולה ק. לה גווין)

השממה נחוצה לעיר כפי שהדממה נחוצה לקול. מהי עיר אגדית, אם לא עיר המוקפת שממה עד אין קץ? מהו קול אלוהים, אם לא קול שסביבו דממה עד אין קץ?

ככל שקטנה השממה, כך קטנה האגדיות של העיר. ככל שקטנה האגדיות של העיר, כך מתערבבת השממה שמחוץ באגדיות שבפנים. אולם כשחודרת השממה אל תוך גבולות העיר, היא איננה עוד הדבר הכביר, המאיים והבלתי מובן שהייתה בחוץ. במטאמורפוזה שהיא עוברת תוך חציית השערים, היא משילה את אגדיותה שלה, והופכת לשקר.

הסוציולוג מקס וובר קרא לזה הסרת הקסם מן העולם והטיל את האשמה על הרציונליזציה של הקיום. אבל האמת היא שרציונליזציה במובנה הזה, הטכנוקרטי, איננה אלא צורה אחת מני רבות של כיבוש השממה.

האדם העומד אל מול פני השממה הוא צליין, צייד, סוחר, הרפתקן ללא ברירות. עטוי במסתורין של הקיום עד אין קץ. אדם בעיר אליה חדרה השממה מפחד הכיבוש, מכיר אותה לרוב כשקר, כפחד, כשיעמום. הוא נעשה קטנוני, נטול עוז רוח, קמצן ברגשותיו. אם ברצונו לחיות בעוצמה רבה, שומה עליו לבחור לכונן מחדש את השממה. עליו ליצור שתיקה גדולה בכדי שיוכל לשמוע שוב את קול היקום המדבר דרכו ואליו, בחידות שאת מרביתן לעולם לא יפתור.

(הנביא וולפסון – דרשות נדרשות לכל דורש)