ארכיון הקטגוריה: נועה דרור

פסקול חיינו

בשיחה לפני עידן ועידנים, אמר איתמר דבר מה שנאחז בתודעתי ולא הרפה עד שהתפתח לרעיון אחר לגמרי. הואא מר את זה בעל פה ולא באינטרנט ולכן אי אפשר לקשר לשם.

 

×›×” אמר איתמר (בקווים כלליים, שכן, כאמור, עברו כבר כמה שנים מאז): כשאנחנו אומרים מילים באנגלית, אנחנו למעשה מקשרים את הסיטואציה/הלך רוחנו באותה נקודת זמן לסרט אמריקאי. ×™×¢× ×™, אנו מזדהים עם סנטימנט מסויים אליו נחשפנו בנסיבות הוליוודיות מפוקפקות באמצעות השימוש שלנו באנגלית.  

 

זה נשמע סביר, אז ועכשיו. אנחנו צורכים יותר ויותר אמריקנה וגם לו היינו רוצים לסנן אותה, ספק אם היינו מצליחים. בעידן בו כבר לא מנסים למצוא תרגומים הולמים למילים מיובאות מתרבות ההיי-טק והפרסום (לְקַסְטֵם, היא ללא ספק הדוגמא המחרידה מכולן), אני לגמרי מקבלת את ההנחה שתאוותנו לסינרגיה מוחלטת עם עצם התרבות עשויה להביא לתוצאות משונות.

 

במקום אחר ובזמן אחר – דברים נהדרים עוברים על תעשיית פסי-הקול בשנים האחרונות. קולנוע, בכלל, × ×”×™×” מושחז יותר, צבעוני יותר, נועז יותר – הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תכנית. השיממון המנוכר של שנות ×”-80 (שלא לדבר על סרטי פנטזיה עתירי גבישים וחרבות מנייר כסף) התחלף בתוכן מעמיק, מחפש ת'צמו, low production cost של דור ×”-X שבתורו, פינה את מקומו לתעלולים סינמטוגראפיים, אפוקליפסות בשפע ומודעות עצמית מופרזת. ופסי הקול באו כשקראו להם.

 

לפסקול יש תפקיד מכריע בקביעת הלך הרוח של הסרט. מסורת בת עשורים רבים הכתיבה פסקול שמוצמד לעלילה, עולה ויורד אתה, נותן בראש עם כלי המיתר בקטעים המפחידים, כדי לזרז את הדופק ולהזהיר אותנו מפני מפנה דרמטי בעלילה ומשחיל את האבּוּבים בקטעים ההומוריסטיים, כדי לגרות אותנו לצחוק כשהגיבור מוצא את עצמו מכוסה בבוץ באישון הלילה, בצד הלא נכון של הגבול עם מקסיקו. המוכשרים שבמלחינים הצליחו לייצר תימות מטרידות ומדירות מנוחה ולהסוות אותן תחת עשרות וריאציות לאורך היצירה. פס הקול של הפסנתר מצטיין בזאת וגם ×–×” של השעות, או כל דבר אחר שפיליפ גלאס × ×’×¢ בו עם מקל. פסי קול מולחנים הם, למעשה OST – Original Sound Track, להבדיל מאוסף של שירים קיימים שנאסף בזהירות על מנת לנהל את אווירת הסרט ואם הוא מספיק מוצלח, יש לו זכות קיום כאלבום בפני עצמו (×¢"×¢ פס הקול המופתי של לגעת ביופי, כמו גם אלו של תקוות גדולות, המזכירה, Shortbus המצויין, Garden State שזכה למעמד מיתולוגי משהו וכיו"ב).

 ×¢× הקידמה באה הקידמה, לרווחתנו. מעצבי פסי קול עלו על טריק מגניב: כשפס הקול בדיסוננס מוחלט עם מה שמתנהל על המסך, התוצאה פנומנאלית ובלתי נסבלת באחת. כך המוסיקה שברקע עדיין מכתיבה את האווירה, אבל בניגוד לאיזו הרמוניה שאמורה להתקיים בינה ובין התנהלותו הכללית של הסרט וגירוי תגובות הצופים בהתאם, היא יוצרת בלבול, מאפשרת פרשנות אחרת לגמרי ותורמת לתחושת הסוריאליזם. פסי הקול של שמש נצחית בראש צלול, Elizabethtown ושל הסדרה Weeds הם דוגמאות מצויינות לתופעה הזו, שקורצות לניכור הקברטי המושלם של ברכט ווייל.

 

אבל אותו דור X הנזכר לעיל טבע את חותמו קצת יותר מדי טוב. בשנות ×”-90, כזכור, נקלענו לעידן ממושך של קומדיות-קולג'-רומנטיות-מרירות-מתוקות, סרטי אינדי-למחצה אפופי הרהורים ואינטרוספקציות, בוסטון בסתיו, 'פריסקו (העיר, לא התומר) באביב, קווצות שיער חינניות ובצבוצי מטרוסקסואליזם, במיטב מסורת ×–'אנר ×”"מחפש ת'צמו". בדקה ×”-102 של כל סרט נתון בז'אנר, הגיבורה, פרודה בנסיבות מצערות מבחי"לה בעל המבט החודרני, נוסעת באוטובוס או מהלכת בשבילי הקמפוס, שקועה בנוסטלגיה-בטרם-עת, לצלילי גיטרה מיוסרת וטקסט מיואש של כוכב האינדי התורן. נטלי מרצ'נט, איימי מאן, ווילקו, קולדפליי – הם וחבריהם פשוט זלגו אל הרובריקה המתאימה והשתלטו כליל על הגדרת הרומנטיקה, הבדידות וההתבגרות שלנו.

 

וכך, בלא משים, נקבע פס הקול הקולקטיבי של דור שלם.

 

בימינו אנו, נגן ה-MP צרוּר בפק"ל-יציאה-מהבית, יחד עם הארנק, המפתחות, הסלולרי, הפאלם/סיגריות/גלולות. פס הקול שלנו, לבחירתנו, זמין לנו בשלוף בכל עת שנחפוץ. כבר לא צריך להתחיל ולהתעסק עם נרתיק הדיסקים בתור לאוטובוס או לשקוד על קומפילציות בבית מבעוד מועד. אלוהים יודע כמה מאות שעות של תרפיה רוויתי מהנגן שלי בנסיעות הלוך ושוב מהר הצופים, על קו 19 הארור (לפני ששינו את המסלול שלו). ופסי הקול הללו, כפי שספגנו אותם ישר לקרקעית התודעה, מעבירים אותנו לחוויית הסרט שממנו קוששנו את פס הקול. החוויה שהוכתבה כשעלילה ודמויות ריצדו מול עינינו ניתנת לשחזור באמצעות הצלילים, הלוא הם אותם הצלילים המכוננים.

 

וכך, כמו החוויה האסקפיסטית שמספקים לנו המסכים, קטן כגדול, פס הקול המתמיד שלנו מאפשר יצירה של מעין מציאות אלטרנטיבית: בדומה לאינטראקציה סלולרית, שמנתקת את המחובר (לאוזניה) מסביבתו ומאפשרת לו קיום הרמטי ונפרד עם אחר, כך פס הקול שלנו מפריד אותנו מסביבתנו ואורג סביבנו את העולם ההוא, שבו אנו מהלכים ברחובות סגריריים ופואטיים ומתייסרים נוכח אהבה ספק-אפשרית שתבוא על פתרונה 10 דק' גג לפני הכתוביות.

   

*הערת זנב למיטל ולאיתמר – נורא רציתי להיות ההם-ית טובה ולתייג את הרשימה. אפעס, התגית היחידה שמצאתי שגם נשמעה רלוונטית לענייננו היתה "סרט", אז תליתי אותה. That said, אציין שנמלאתי רצון אדיר לסמן את "סמיוטיקה" או "מיכאל בחטין". ברצינות.

חמישה דברים

 

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

 

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

 

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

 

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ×–', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה ×™', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש ×”×™×” לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

 

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

 

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

 

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר

 

העבודה היא חיינו

אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה. דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי. ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:

"בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"…*

אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה – כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת. במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:

"ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם".

ויסלחו לי אותם אלו האלרגיים לצירוף "ארץ ישראל".

 

א.ד. גורדון. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.

 

הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. ×›×™ אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ×”"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר – מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא – המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות ×›×” רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל. מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, ×”×™×” אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר ×”×–×” שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור – שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"? ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם ×™×”×™×” יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ×”-PC על מחוזותינו ולא בצדק. קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו. נכון – את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין. אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית. לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא ×–×” החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה. העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית ×–×” או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם – ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.


* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי