ארכיון הקטגוריה: נועה דרור

רשומה בינונית

"בית המוסיקה" הוא מוסד ראוי שכל ירושלמי בעל זיקה מינימלית לפרינג' מכירו ודואג לפקדו מידי כמה שבועות. מדובר בחנות מוסיקה באזור מרכז העיר שגובה מחירים מעודדי-דום לב עבור אלבומים אבל כפיצוי, מארחת מידי חמישי את הכוכב התורן של סצנת האינדי (הארצית) להופעה אינטימית וצפופה. הכניסה חינם, היין זול והעישון מותר. מומלץ בחום רב. אבל באינדי, כמו באינדי, הבעיה מתחילה ונגמרת באיכות. לכאורה יש קונצנזוס והסצנה מספיק אינטימית כדי שאותם כוכבים דורכים ספוראדית יהנו לפרגן אחד לשני עד חורמה. למעשה, הסצנה מספיק אינטימית כדי לאפשר לפרגון ×›×–×” להתבסס בעיקר על בראנז'איות ופחות על תוכן או איכות יצירה. סצינת האינדי המקומית כגילדת השרברבים או שחקני השש-בש הסמוכה לאזור מגוריך. כמה סוגים של עצוב. בשבוע שעבר נקלעתי להופעה של נועה בביוף. נועה בביוף היא נערה ביישנית וחיננית למראה, עם קול של מלאכון וקסם אישי שעתיר במשהו שהוא ההיפך המוחלט מכאריזמה. היא כותבת את השירים של עצמה וכפי הנראה גם מלחינה אותם. משהו על נדודים ברחבי איפשהו, בין מערכת יחסים חד צדדית אחת למשנה. הרבה ×’'וני מיטשל, עם נגיעות של ×’'ודי קולינס וג'ואן באאז. יושבת עם הגב לחלון הראווה של "בית המוסיקה", אפופת עשן ואהדת הקהל ומתארת באריכות של טירונית את הלך הרוח ורצף הנסיבות שהוביל לבריאת השיר. נועה בביוף היא תגלית של דוד פרץ, אביר האינדי הדרומי (תואר שנגזל, אם זכרוני אינו מטעני, הישר מכתבה ב"השרת"), גילוי שהכני בזעזוע קל, נוכח הכשרון ודקות האבחנה שהוא ניחן בהם, לעומת הבינוניות וחוסר העניין המשווע בהם התפלשה עלמת החן בביוף באותו הערב. דוד פרץ, האיש שהביא לרקיע היצירה הישראלית את פרוייקט שיר זר, את רות דולורס וייס ומעל לכל – את הלגיטימציה של יצירת שוליים בפריפריה. אותו דוד פרץ חתום על חוסר העניין והקול-האלוהי-בשקל שארוז בחבילה לא משכנעת במיוחד של היעדר כשרון ממשי ואקורדים מהוססים שהם נועה בביוף. דחיל רבאק. לפחות תרַאי כאילו את רוצה להופיע. החלק המטריד באמת בכל הסיפור ×”×–×”, הוא העובדה שאותה סצנה מלאה בכשרונות הבינוניים הללו. נועה בביוף היא סימפטום, דוגמה קלושה, נדבך נוסף במעגל הולך וגדל של מוסיקאים בינוניים ומטה שהכשרון הטכני שלהם מרהיב ויכולת היצירה שלהם גובלת באי-קיום. אותם בינוניים מציפים את ×”×’'×”-פן בת"א, את "המעבדה" בירושלים ואת "מרתף 10 בחיפה", מנטרלים סייבר-ספייס יקר באתרי פלאש מושקעים ויוצרים את הרושם שהם הדבר ×”×›×™ טוב שקרה לסצנה בשנים האחרונות. למה אף אחד לא טרח לבשר להם שהעובדה שמאפשרים להם להשמיע את המוסיקה שהם מייצרים בחל ציבורי לא בהכרח הופכת את המוסיקה שלהם למוצלחת וששני הדברים הללו אינם מותנים אחד בשני?


בשולי הכביש הכפרי המתווה את הדרך מקיבוץ עין חרוד (המאוחד) לתל יוסף מצוי בניין מתפורר וחסר צורה. האגדה מספרת שהיה המשכן הישן. מחזור שמיניסטים עלום כלשהו מצא לנכון לשרבט עליו גראפיטי לרגל קץ התיכון שאת תכנו, לכלימתי הרבה, אינני זוכרת במדוייק ולא עלה בידי לשחזר. מדובר בציטוט של חלוץ-תרבות נועז כזה או אחר (מקבילת הברנר של הקולטורה, לצורך העניין), הנושא קולו בתחינה שלא לאפשר לאמנים בינוניים לצאת את הארץ, כדי שחלילה לא יחשוד העולם התרבותי בכך שזה היצע התרבות של ארץ ישראל הצעירה. הבינוניות התרבותית היא המכה ה-13, כך נטען, ומוטב כבר דממת יצירה מאשר זועות מסוג בינוני זה או אחר.

התפילה החילונית

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו ×”×™×” לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל ×›×—× ×” בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.