"אחר": המודל העסקי

"'אחר' הוא מגזין מקוון, כזה שפועל אך ורק באינטרנט, ומתעדכן מדי יום. "אחר" הוא אתר שהמודל העיסקי שלו מבוסס על מנויים בתשלום משום שאינו נתמך על ידי בעלי הון: אנחנו נמכור את מיטבנו, איכות, ידע, פרשנות, עומק וכל מה שראוי, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. אנחנו לא נתעשר והקורא לא יתרושש. "אחר" יספק לקוראיו המשלמים תכנים שלא ניתן ליהנות מהם בעברית ללא תשלום; עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה. עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד". (מגזין אחר, אודות)

הדבר המעניין ביותר ב"אודות" הזה הוא המילה "אנחנו". אנחנו נמכור את מיטבנו, עבור תשלום שיאפשר לנו להתקיים. זה אמנם לא נכתב בשום מקום, אבל הנחתי שאותו "אנחנו" אינו כולל את רון מיברג בלבד. טעות.

עד כה, כתבתי עבור "אחר" עשרה טורים. עד כה, קיבלתי תשלום על ארבעה מהם. בחודש הראשון, לאחר שלא שילם על כל הטורים שנכתבו לאותו חודש, שאלתי מה קרה. הוא ענה שהמגזין נמצא בקשיים כרגע, ושהוא ישלם את שאר הסכום בעתיד. הסכמתי. על החודש השני כבר לא קיבלתי תשלום בכלל. שלחתי אימייל, הוא לא הגיב. אימייל נוסף, הוא לא הגיב. אימייל שלישי, שבועיים אחר כך, הוא לא הגיב.

ואני לא היחיד, אם תהיתם. פזית בנימין, שעצבה את "אחר" (וגם את "מצית", בזמנו), לא קיבלה עד כה את אלפי השקלים שמגיעים לה. חצי שנה לאחר העבודה. לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים. אני אפילו לא זכיתי לאיזה "לך תזדיין" אחד. סתם להתעלמות. ומה תעשה, תתבע מישהו שיושב במיין?

אני לא יודע אם ×–×” קרה גם עם כותבים נוספים, אם ×›×™ בהתחשב בדלילות הכותבים האחרונה במגזין, לא אתפלא אם כן. לא כל כך רציתי לכתוב את ×–×”. גם בגלל שכך קטן הסיכוי שאקבל אי פעם את התשלום המובטח, וגם בגלל שאני מרגיש כמו טרחן. אבל רבאק. אז דעו, למקרה שתרצו לכתוב גם אתם ב"אחר", למקרה שתרצו לעשות מנוי, לתמוך ב"עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה […] מן הסוג שהיה ואינו עוד". וזהו.

עדכון – ×ª×’ובת רון מיברג, כפי שניתנה לוולווט:

צודק איתמר שאלתיאל בטענה כי טרם קיבל את שכר הסופרים המגיע לו מ"אחר". לצד שאלתיאל הממתין לכספו, קיבלו עשרות כותבים אחרים את שכר הסופרים המגיע להם מדי חודש בחודשו בהיקף ובעלות שאינם מקובלים ברשת.

את "אחר" אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד. העלות כבדה והאתר טרם הגיע למצב של איזון כלכלי. לכן אני נאלץ לקיים רוטציה חלקית בין הכותבים. לשלם חלק ולהשלים חודש מאוחר יותר. הכותבים קיבלו עידכון על כך. גם שאלתיאל. הוא יקבל את הכסף המגיע לו במועד התשלום הבא.

מגיעה לו התנצלות על שלא הייתי איתו בקשר מסיבות אישיות ופרטיות לגמרי, שאין להן קשר לאתר. בעוד עשרה ימים יוקרן סרט שביימתי על אדם ברוך בפסטיבל ירושלים, ורוב החודש האחרון הייתי עסוק בהשלמתו ובמילוי חובותיי לאנשים ולגופים שמימנו אותו. כמו כן הייתי בנסיעות, כך שקרה שכמה מיילים הוזנחו.

עיסוקיי אינם מצדיקים את העובדה ששאלתיאל וכמה אחרים מהכותבים שאני נהנה לעבוד איתם, לא שמעו ממני בשבועות האחרונים.

אני בטוח שעם תשלום כספו בשבוע הבא, במועד התשלום, יהיה העניין סגור.

לגבי מקרים ושמות אחרים, לא רשאי שאלתיאל לייצג אותם. לא כל הפרטים נמצאים בידיו.

רון מיברג

עדכון: אתמול, ה-21 ביולי 2010, קיבלתי את 200 הדולר האחרונים שמיברג היה חייב לי. הצ'ק התקבל 17 ימים אחרי פרסום הפוסט, שהתפרסם בעצמו כשבועיים-שלושה לאחר שההמחאות הללו היו אמורות להגיע במקור.

117 thoughts on “"אחר": המודל העסקי”

  1. איתמר יקר,

    אתה וחבריך הכותבים באחר מתעלמים מעובדה פשוטה: יש כיום תוכן איכותי בחינם באינטרנט.
    אני לא צריך לעשות כאן ניימדרופינג ולצרף עשרות, אם לא מאות, לינקים לרשימות של כותבים מרחבי הגלובוס שזמינים עבורנו בכל רגע נתון.
    מדובר בכותבים מן המעלה הראשונה, חלקם צעירים איכותיים ורציניים שרמת ההשכלה ורמת ההברקה שלהם לא נופלות מהכותבים עליהם גדלנו כשסימנו, כל אחד לעצמו, מספר כותבים שאנו מעריכים.

    מיברג פשוט שייך לעולם הישן. ההצטרפות שלך לאחר מעידה שגם אתה, במידה מסויימת, מאמין עדיין ביכולת של הסדר הישן להמשיך לשרוד, וזה מוזר. אני יכול רק להניח שכמוני, גם אתה צורך את רוב הטקסטים שלך באינטרנט, לבד מספרות (ויש כמובן טקסטים ספרותיים רבים ברשת, גם), ואני יכול רק לדמיין שגם אתה, כמוני, שילמת בפעם האחרונה על תוכן באינטרנט לפני עשר שנים לפחות, כשאתרים כמו הארץ והניו יורק טיימס גבו תשלום עבור כתבות מארכיון, נדמה לי ששילמתי פעם אחת ויחידה עבור השירות הזה באתר של הארץ. ואולי גם בפעם ההיא לא שילמתי, אני כבר לא זוכר אם זה היה עם המנוי של זכיינית טלוויזיה בה עבדתי באותה עת או מאוחר יותר כשכבר לא עבדתי שם.

    דבר אחד ברור: כולם כותבים ברשת בחינם.

    גם אתה. וגם כותבים טובים אחרים.

    לפעמים הכתיבה ברשת היא במקביל לכתיבה במדיומים מסורתיים (מיושנים?) דמויי עיתון יומי או מגזין. לרובם יש נוכחות ברשת והכתובת עולות לקריאה חינם אין כסף.

    אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה רכשתי עיתון יומי (אם כי אני אני מנוי על אחד כזה, באיזשהו הסדר). לקנות עיתון יומי כשיש הכל ברשת זה כמו לנסוע על עגלה עם סוס כשיש לך מכונית היברידית בחניה.

    מיברג פשוט לא היה מסוגל לספוג את העלבון כשהיקום הודיע לו שלאף אחד לא ממש יזיז אם הטור שלו יתאדה מהעיתון.

    פעם, כאנשים חיכו לעיתון שייפול בתיבה וייפתח להם עולם של דעות ופרשנויות שנהגו ע"י מיטב המוחת בשטח, היה מקום לכותב רב בשנים, ניסיון ובכישרון, שמספר אינצ'ים היו חקוקים על שמו.

    עם כל הכבוד לכותבים טובים שמתפרנסים היום במרחבי המדיה המודפסת והאינטרנטית, על כל אחד מהם אני יכול למצוא בקלות שלושה, פחות מוכרים ממנו, שכותבים באותה רמה, באותה רהיטות ומתוך מטען לא פחות מרשים של חכמה וידע.
    אני בטוח שתסכים עם זה.

    הרעיון של מיברג, מייד לכשפומפלט בבלוג של ולווט בזמנו, נראה לי הזוי לגמרי. ממש מנותק. כמו מישהו שחי על הירח.
    ואז זה עלה.
    כדי לא לפגוע במי מהכותבים באתר של מיברג, אומר רק שאת רובם המוחלט אני יכול לקרוא בחינם ברשת, מבלי לבצע הרשמה או לפתוח את הארנק שלי, שכמובן רק מצפה להזדמנות לזרוק כסף על מה שיש ממנו בלי סוף בחינם: דעות מנוסחות היטב של אנשים חכמים (אני מחלק את המחמאה הזאת חינם מראש לכל כותבי אחר, מבלי להכיר את כולם).

    אם כל כך הרבה אנשים רוצים לקרוא את מיברג וחבריו, אז המסה שלהם תצדיק הצבה של באנר של מפעל הפיס/סופרפארם/שראוס, שיממנו את שכר הכותבים ועוד יישאר למיברג עודף לקורס מבוא לחוקיו וכלליו של המדיום החדש, שאותו הוא עוד לא מוכן לקבל, למרות שגם בו כבר הצטברה כמות די נדיבה של אבק על המדפים והמיזמים.

    לבקש כסף על תוכן באינטרנט זה אנטי אינטרנט. כמו שאף אחד לא נרשם לאתר פורנו, כי יש כל כך הרבה בחינם, ככה אף אחד לא ישלם כדי להיכנס למוח שלך או של מישהו אחר ביקום.
    יש ים של כותבים מעולים באוקיאנוס האינטרנט, וגם המעולים שבהם מסוגלים לעשות את ההבחנה בין כתיבה עבור במת מדיה גדולה, בין אם ברשת ובין אם באחת הבמות המסורתיות, לבין כתיבה עבור מקום איזוטרי, בין אם ברשת ובין אם במגזין קטן ואיכותי. אני למשל פרסמתי לאחרונה סיפור באיזה מקום, והיה ברור לי שלא ישלמו עבור הפרסום דבר, ידעתי את זה מראש. לידיעות או מעריב לא אכתוב בחינם, אבל גם בשביל כסף לא אכתוב שם, מפני שאני יודע שהם משלמים מעט לפרילנסרים ושיש להם רבים כאלה. כתיבת תוכן היא פרנסה דחוקה מאוד. אתה ואני ואחרים שהגיעו לבקר כאן יודעים את זה, אנחנו יודעים כמה משלמים במקומות השונים במדיה, זה תמיד מעט מדי.

    מאה דולר לכתבה.
    בוא נתחיל מזה שכבר לפני עשר שנים שילמו הרבה יותר מזה לכתבה. מאה דולר משלמים לטקסט קצר מאוד.
    אבל מה שצורם לי כאן זה לא ה"מאה דולר לכתבה". אני יכול לחיות, סליחה, אני לא, אבל אני יכול להבין חישובים של אדם שמתעקש למצוא את פרנסתו בכתיבה, כשהוא יודע שישלמו לו עבור העבודה פחות מ-400 שקל. אני מכיר את החישובים הללו, קצת מכאן וקצת מכאן וביחד זה משהו שמאפשר להמשיך לשלם על הקפה והשכירות, ועוד קצת ישלם גם על תחושת השליחות המשכרת וחדוות היצירה. מה שצורם לי זה המאה דולר.

    $100.

    וזה גם מה שצרם לי כשעברתי לראות את החנות החדשה של מיברג, בזמנו. מנוי עולה מאה דולר. הוא דיבר על "שקל ליום", אבל גבה (בעמדת התשלום) "hundred dollars". זה מעיד על החשיבה העיסקית הקלוקלת, האמריקנית כל כך, וזה גם גורם לי להזדהות עם האכזבה שלך, כי אתה ישראלי כמוני, ואנחנו, שונים ככל שנהיה זה מזה, עדיין לא רואים בכסף את חזות הכל.
    אני לא מזלזל בכסף ובחשיבותו, אבל נתמזל מזלי ומעולם לא נאלצתי להזנות את עצמי עבור המשאב הזה, וכשהפרוטה מצויה בכיסך זה בהחלט הופך את הרגל לקלה יותר על הדלת שאתה טורק מאחוריך במקום בו אתה לא רוצה להיות יותר, יחד עם זאת, גם מי שכמוך, מעיד שהוא צריך את הכסף, לא עושה את זה רק בשביל הכסף, שהרי לו זה היה המקרה, היית ודאי מוצא את פרנסתך בתחום מתגמל יותר.
    במאה דולר הללו, טמון הקוד להבנת העניין הכספי (לעניות דעתי הענייה מאוד). המנוי עולה מאה דולר, התשלום לכתבה הוא מאה דולר (ואני מבין שלכל דבר שם אתם קוראים "כתבה", למרות שמהצצה הבחנתי רק ברשימות, ארוכות וטעונות הערצה עצמית), והשיטה הכלכלית שהובילה את מיברג היתה, יש להניח, ברמה של באסטיונר שנפל עליו סטוק של חזיות פוש אפ, אם אני מוכר כל חזיה במאה דולר, ואני מוכר אלף חזיות, אז יש לי מאה אלף דולר, ואם יש לי מאה אלף דולר, יש לי כסף לשלם לכולם.
    ובתרגום לאתר: אם יש לי מאה אלף קוראים קבועים שאוהבים אותי במהדורת סוף השבוע של מעריב, ונגיד רק אחוז אחד מהם יעשה מנוי שנתי, אז יהיה לי מאה אלף דולר בשנה. משכורת ממוצעת לאדם מהמידל קלאס באמריקה.
    רק שאין למיברג מאות אלפי קוראים, אפילו לא בסופ"ש, מעריב לא באמת מוכרים כל כך הרבה עיתונים (אולי מדפיסים, מפיצים, אוספים וגורסים, זה כן; ההצגה חייבת להימשך), רק גובים כסף מהמפרסמים עם מספרים כאלה, ומתוכם, אני לפחות לא מכיר בן אדם אחד שיש לו איזושהי דעה נחרצת על מיברג, מכירים, מעיינים, לא מתענייניפ, אם יש סג"ל שיהיה סג"ל, ואם יש דנה ספקטור אז עוד יותר טוב. כותבים היום, כמו בגדים, מחזיקים כמה שנים, עד הכוכב הבא, זה כבר לא האודטה דנין ויונתן גפן של פעם. גפן מבין את זה, מיברג, מסתבר, לא. גם דורון רוזנבלום וסייד קשוע לא יכולים לגבות כסף מקוריאם באינטרנט. והיום, מה לעשות, קשוע הוא מותג הרבה יותר חזק ממיברג. בצדק. בדיוק כמו שאני לא מכיר אף אחד שירוץ להוריד מהאייטיונז את השיר החדש של ירדנה ארזי (גם לא בחינם).
    מיברג חי בסרט כאילו יש לו במוח איזה מכונה שאין לאף אחד ואם הוא רק יפתח את הפה ויסביר לישראלי הנבער עוד פעם מי זה בוב דילן וכמה הוא גדול אז כולם ימחאו לו כפיים. רק שהוא לא מבין שבעידן האינטרנט נגמרו התירוצים, ובן 17 ממוצע כבר לא יכול לפעור עיניים כשמדברים איתו על העלייה השניה או על וולטייר, ואם יש לישראלי הנבער גישה למיליוני מאמרים וכל הביוגרפיה המוסיקלית של בוב דילן, בחינם, אין שום סיבה בעולם שהוא ישלם שקל ו-6 אגורות ליום כדי לקבל את זה ממיברג דווקא.

    קשה לי למצוא תיאור הולם יותר משגעון גדלות כדי לתאר את לידת העכוז של 'אחר'. אני לא יכול לשפוט את הכותבים, כי אנ מכיר את המטריה, שילוב של עוני תמידי מחד, ורצון להמשיך להביע את הדעה ההו-כה-חשובה שלהם בענייני תרבות מאידך, כאילו שהתרבות תיעלם מהעולם ברגע שהם יפסיקו להקליד.

    כך ש

    במובן מסויים מגיע לך. ברגע שאתה מתחבר למיזם כל כך דבילי, לעשות מגזין אינטרנט, שמיברג עורך, ויהיו בו איזה כמה רשימות כל יום, ואנשים ישלמו כסף כדי לקרוא… כאילו, מה לעזאזל חשבת כשאמרו לך שזה הקונספט?! אתה עד כדי כך תמים שלא הבנת שזה, איך לומר, טוב מה יש לומר. נאמר כבר כל כך הרבה בעניין ×”×–×”. בוא נגיד ×›×›×”, אם מישהו יעבור מולך מחר ברחוב עם חליפה וסיכת דש שכתוב עליה "הפחת משקל מיד שאל אותי כיצד", האם תשאל אותו כיצד?

    כמה מנותק מהמציאות אפשר להיות?

    במובן מסויים יש בזה אפילו משהו לא מוסרי. אם אתה רק מי שהשקל ו-6 אגורות היומיים זמינים עבורו כדי לקרוא את מה שאתה כותב, ואתה חלק מהדבר הזה, אז אתה קצת לא בסדר. כי בניגוד לעיתון, שמשלם כסף לאלפי עובדים בנוסף לכותבים, מגזין אינטרנט יכול להיות בחינם, ואם הכותבים, שממילא כותבים ברשת בחינם, מבקשים לכנס קאדר מצוצם של קוראים עם כסף, אז זה כבר טיפונת חזירי. זה כישלון ידוע מראש. זה גם יקר, אגב. בשביל שקל ליום אני יכול לקבל את הארץ + ספר מתנה. אחר, אתר לאנשים עם כסף לבזבז, שחושבים שהם אחרים: מוארים. למעשה, להיות מנוי לאחר זה להגיד לעצמך שאתה אינטלקטואל, אתה צורך חומר מזוכך, תרבות רחבת יריעה, רשימות עומק. ואתה מוכן לשלם על זה. זה שווה לך. כי אתה, אתה אדם עם עמדה, עם אורך רוח, אדם שלא מתפשר כשזה מגיע למזון רוחני.

    תכל'ס זה מצביע בדיוק על ההפך: אדם שחושב שכל העולם טיפש ורק הוא, ועוד איזה שלושה, הם עמוד האש בראש המחנה. כולם שומעים את הקילרס וקוראים לזה רוק, רק אני שומע ביג קאנטרי, כי אני יודע מה זה באמת רוק ומה זה סתם אחד שיודע להתלבש.

    למה אף אחד לא אומר שהמלך עירום? שכל הכותבים שם מתנהלים ברשת בחינם ואין שום סיבה לשלם כסף כדי לקרוא מה שהם כותבים במקום אחר בחינם, כולל, כמובן, אותך?

    אני אוכל את הכובע אם יתברר שהוא שילם לך, ולשאר הכותבים שלא קיבלו שכר עבור עמלם. והמעצבת כמובן.

    אם אני הייתי חייב כסף למישהו הייתי משלם מייד. מה זה הדבר הזה? יש הרבה דברים שיותר חשובים לי לפני הכסף. השם הטוב שלי הוא רק אחד מהם.

    יש מדי פעם מקרים מיוחדים. ולווט למשל מקבלת כסף על הבלוג, ובצדק. אני, למשל, בחיים לא הייתי נכנס לאתר של אורנג' לולא הבלוג שלה. ועכשיו באייס וקודם בדה מרקר, שגם בשניהם לא הייתי דורך (את ישרא דווקא אהבתי). אלה מקומות שהביאו אותה כדי ליצור באזז, וזה עובד. היא מעניינת, היא שווה את הכסף שלהם. כמובן שאם היא היתה דורשת תשלום עבור קריאת הבלוג לא הייתי דורך שם וכמוני כל החבר'ה. המודל של הכנסות באינטרנט ידוע, הוא מבוסס על פרסום, על שימוש במידע שהגולשים חולקים עם האתר, ויש עוד נוסחאות, אבל הכלל הוא תמיד שזה בחינם, כי בניגוד לעגבניות ודלק, תוכן, בימינו, יש בלי סוף.

    ובנוגע לאחר, אני לא יודע מיהו קהל הקוראים/מנויים שם. בועז כהן היה הראשון שאמר שהוא יעשה מנוי, אז בבלוג של ולווט, והיום הוא אומר שהוא עשה מנוי, ועוד אחת כאן אומרת שהיא עשתה מנוי. מישהו כאן למעלה עשה חישוב כמה מנויים יש, והתבסס על נתונים רופפים כל כך שאם הייתי מראה אותם לבאסטיונר מהחזיות פוש אפ הוא כבר היה יושב איתו ביחד והם היו מדמיינים איך הם עושים מיליונים ומשתלטים על העולם עם הכסף. כבר אמרו לפני שמיברג הוא כותב שעיתונאים אוהבים, כנראה שהכוונה היא ל"מעריכים", משהו נתקע בגרון כשאומרים אוהבים על מיברג, הוא לא אדם ברוך, בתור התחלה, יותר בכיוון של צ'ארלס בוקובסקי, רק בלי הבחורות. במקרה הטוב, 'אחר' ימשיך להתקיים כמגזין אינטרנטי חינמי לגמרי, עם קצת פרסומות, אולי גם איזו חסות ראשית שתגיע מאיפשהו. במקרה הפחות טוב, כלומר, במקרה שהאמריקניות תשתלט על ההחלטה, מיברג ייאלץ להיפרד מהטמגוצ'י שלו, כי הוא אוכל המון זמן יקר של יותר מדי אנשים וכשהוא עושה רעש אז זה רעש שלילי.

    בינינו, מה שהכי פגע בך זה שמיברג לא ענה לאימיילים שלך. זה מעליב. זה פוגע. הרי אם הוא היה עונה מייד, אז גם אם הוא היה אומר לך, תקשיב, אין לי כסף, אני לא אוכל לשלם לך, אולי היית סולח, שוכח ומכניס את כל הסיפור הזה לעוד רשימה של מקרים כאלה בחיים, שאנחנו מתאכזבים ממישהו, ממשהו. אבל הוא לא ענה לך. וזה פוגע ומעליב ואין לזה תירוץ, כי כל אחד יש לו שתי דקות לכתוב אימייל, אתה כתבת באחד הפוסטים שהקדשת זמן רב
    כל כך לכתיבה עבור 'אחר', ואז הוא לא ענה לך. זה בעצם כל הסיפור כאן. זה לא הכסף, זה העלבון.

    בהצלחה לשניכם, למיברג שיעשה את המעשה ההגון וישלם את כל החובות שלו ואז ינהל את האתר (האיכותי! ה'אחר'!) שלו לכיוון של הכנסות מפרסום, ולא יבנה על המאה דולר של אנשים. מאה דולר משלמים אייפון.

    ולך, שלא תיקח את זה כל כך קשה. אני אפילו הייתי מוותר על הכסף. באמת. אם הוא לא משלם לך זה כי אין לו.

  2. לא אמרתי שזה לא חשוב הלנת שכר. אני האדם האחרון שיגיד דבר כזה.
    אמרתי רק שנאה לראות את הכמות האדירה של התגובות ×›×™ בואי נודה ×›×›×” בינינו כשאף אחד לא רואה שהרי ×–×” הדבר הכמעט יחיד שמעניין את הרשת – יש מכות, אז יאללה בואו.
    יש במי להשתלח אז אנחנו כאן ומגיבים במלוא המרץ.
    וכל זה לא קשור לשום צדק או רדיפתו.

  3. בבקשה תגיד שהטקסט הזה הוא בעצם פארודיה על סגנון הכתיבה הארכני והנפוח של מיברג, שמתעקש להשתמש ב-5000 מילה כדי להגיד את מה שאפשר לסכם גם ב-200 מילה (בנאליות). כי אם לא אז זה קצת עצוב (בשבילך).

  4. מה שהכי מפתיע שעם כל הרצון הטוב, מגזין "אחר" הוא לא ×›×–×”… הממ… אחר?

    גדלתי מרייר על כל נפיחה של מיברג. על כל ציוץ. מוסף 100 האלבומים שלו שפורסם במיליניום הפך להיות התנ"ך המוזיקלי שלי. אבל מגזין אחר הוא כל מה שהיית מצפה ממיברג, ופשוט עד עכשיו אף אחד לא נתן לו פלטפורמה לברבר את עצמו לדעת בכזו עוצמה. אז להגיד שזה אחר? שונה? למה? כי הכל נורא ארוך?

    מתכונים. מונדיאל. ביקורות. פוליטיקה. שום דבר שם לא העיף לי את השכל עדיין. המבט אינו אחר. הוא פשוט מבט ותכל'ס לכל אחד מאיתנו יש מבט אחר. לא צריך לכתוב לאתר שנושא את השם הזה כדי להיות כזה.

    וכן, מוזר לי שכל האתר סובב סביב מיברג ולראשונה אני מצליח לעכל למה אף אחד לא ממש סובל אותו בעולם התקשורת הישראלי.

    כשהוול-סטריט ג'ארנל עבר למתכונת מנויי אינטרנט אמרתי מילא. יש לעיתון רקורד של למעלה ממאה שנה. אבל מיברג היה צריך לתת לאתר שלו להתבשל עוד קצת או באמת להציע משהו "אחר"

  5. פרודיה או לא, אני דוקא אהבתי, ומסכים לחלוטין עם התוכן: יש תוכן חינם באינטרנט, ברמה גבוהה, ואין שום סיבה לקנות אותו, ועוד ביוקר. איתמר וכל שאר הכותבים בטוח יודעים את זה ואם לא אז הם מיתממים. לא שזה מצדיק אי תשלום, אבל יש צודק ויש חכם. מה מהם אתה רוצה להיות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *