ראיתיאת הסרט על אבידן, ואין לי מה לומר על הסרט על אבידן. כלומר, מן הראוי היהלעשות את הסרט על אבידן, ואולי אף ראוי היה לעשותו כך.

כך. כפי שאולי ראוי לעשות למשוררים מתים. הסרט על אבידן דיבר על אבידן, ואבידן, במיוחד אבידן המת, הוא איש שיש לדבר עליו.

ננסה שוב:

באחתהסצינות בסרט מצוטטת סצינה אחרת, סצינה שקיבעה לנו את אבידן השמן, לוגםמים בקושי כפרסלי אלוויס. מצלמת החדשות נכנסה לבית, לראות איך מוזנחיםמשוררים שמנים, והחלה את מסעה במסדרון במבט לריצפה. המצלמה נכנסת, ואנורואים את רצפת השיכון. על הרצפה זרוק גיליון של "מאזניים". המצלמה מתעכבתעליו לרגע, וממשיכה הלאה. לא צריך יותר מזה כדי שנדע שבדירתו של משורראנו.

למה אין לי מה לומר על הסרט על אבידן. אולי כי הסרט כולוהרגיש קצת כמו הרחבה של אותה התעכבות, ולאחר מכן העליה האיטית מגיליון כתב העת לעבר משורר שמן-מה-יש-לו-בחייו. אבידן שמסומן פעמיים, כמשורר (כתב עתמונח ברישול על הרצפה) וכשמן, כרגע לפני (אבידן מונח ברישול על הכיסא, לא מתבונן במצלמה, לוגם מים בקושי).

כך בנויה טרגדיה. מעבר מאושר לאומללות, עם היבריס והכל. ובטרגדיה הזו פחות חשוב המשורר, חשובה הדמות,חשוב ההיבריס, חשובה כורסת הזיונים, והלגלוג של נתן זך. קריאה באבידן, כמעט תמיד, כרוכה בדמות שאותה עיצב. "ערב פתאומי" אינו שיר על אדם זקן, הוא שיר על איש צעיר שחושב על אדם זקן. הסרט הפך את היוצרות, הוא משתמשבשירת אבידן כמו "מאזניים", כדי להגיע לפריים ההוא, של האיש השמן.

נ.ב.
הצילום מאת משה בן ברוך.

שלום לך, סוזן אדם

 

אני חושבת שאני רוצה להיות חברה שלך.

 

אתיודעת, תבואי אליי אחר הצהריים, נלך לאורך חוף הים, הנעליים בידיים, ונזכרבקול בימים ההם – כשיכולנו להוריד את הבגדים ולהיכנס למים, או לעמוד ערומהמול גבר בשמורת דן.

 

אחר כך נשב כמו מבוגרות באחד מבתי הקפה ונשנא את הבורגנות ונכמה אל השיגעון. ולהיפך.

 

 

 

 

שתינו נבין כמה טוב ונוח להשאיר פיסת שיגעון תחומה בשרשרת, מציצה אל השפיות.

 

לא נדבר על סקס. על סקס אנחנו מסכימות. רק מדי פעם יחלוף על פני אחת מאיתנו חיוך, כשכפות הרגליים היחפות שלה ייתקלו בדגדוג החול.

 

ואז אחת מאיתנו תשאל: "תגידי, כשקוראים ספר, והוא עושה לך נעים בבטן, אבל כלום בראש, זה טוב?"

 

שתינו נהרהר מעט, נלגם בנחת מהמילקשייק, ולפתע נגיד ביחד: "כן, הבטן לא פחות חכמה".

 

 

 

או שאולי אני בכלל צריכה להיות חברה של מַיהמִיה?

 

 

 

(התמונה של sophie calle)