על עדן אברג'יל ונשיכת האיש

אז עדן אברג'יל פרסמה בדף הפייסבוק שלה תמונות מתקופת הצבא, כשהיא בחזית וברקע ניצבים פלסטינים כפותים ומכוסי-עיניים. התגובות שלה ושל חברתה (הצלמת) היו אדישות לנוכחות הפלסטינים  או לנסיבות שהביאו אותן למצב הזה, והתאפיינו בגוון משועשע וצורם. זה התפוצץ בבלוגים, בתקשורת המקוונת כאן ובעולם, והיום גם בכתובה. עד כאן העובדות.

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, איך אפשר להגיב על דבר כזה. קודם כל צריך לתת דרור לתחושת הקבס. צריך לראות את זה באותם גווני פאתוס עזים של המספר ב"השבוי" של יזהר. מקומם, דוחה ומקומם לראות את ההתעלמות מכבודם וחירותם של הגברים המבוגרים שנמצאים מטר ממנה ולא מאוד שונים מאבא וסבא שלה. כשארגוני זכויות האדם דיברו על הפקעת האנושיות מהעצורים, זו לא הייתה ביקורת בעלמא אלא אבחנה קונקרטית: הגברים מתפקדים שם כלא יותר ממוצג, שנכפה עליו להיות גרסה מקומית ומעוותת של הפנטומימאים לאורך שדרות הרמבלס.

זה ברור ומקובל, גם על דובר צה"ל (לא מובן מאליו). אבל חשוב גם לדחות בשתי ידיים את מליצי  היושר, שמיהרו לטעון שנלקח כאן מקרה מבודד, ובקטנוניות בלתי מייצגת הוכתם בו צבא שלם ומוסרי-בדרך-כלל. זה שקר, מי ששירת או מסתובב בשטחים יודע שאחת היא מה דעתך הפוליטית, המציאות שניבטה אלינו מדף הפייסבוק של אברג'יל היא שגרה. שגרה שהחריגים שלה גרועים בהרבה: בסקאלת הדברים שאני אישית הייתי עד להם בשירות, שאף אחד מהם לא היה מגיע לעיתונות לרבות שני מקרי הרג, התקרית לא הייתה חוצה את שנתות החומרה האחוריות (ואני אגב לא הייתי עד להרבה, כי סביבי ידעו שעדיף לחכות שאני אלך ויבוא מישהו יותר מבין עניין).

אם הייתי סטודנט טוב יותר, הייתי יודע להצביע גם על מגמות עומק שאפשר לזהות בתמונות המאלפות. על השפעת מנגנונים על הפרט, על תפיסת נשיות ותפיסת מיניות ("הכי סקסי לך ככה", כותבת החברה בתגובות, "עומד לו". "אני יודעת, איך הוא משלים לי את התמונה", מגיבה אברג'יל. "עומד לו עלייך"). אולי גם על עדתיות, בשירות הממסד. אבל נדמה שגם זה יהיה ברור מאליו לצופה הישר. שכל מה שנכתב עד עכשיו ריצד באופן זה או אחר במוחו של כל צופה ישר. שגם התובנות המעמיקות יותר הן בבחינת כלב נשך איש.

ודווקא בגלל זה היה לי כל כך חבל לראות את המקרה התקשורתי הזה נעלם בעודו באבו, נעשה שקוף. חבל שכל כך מהר הסיפור עומד לשנות את טיבו, או את כותרתו, מ"עדות ספונטנית למה שקורה בשטחים", לנושאים אחרים, "רחבים" יותר: "הפרטיות מופקעת מהגולש", ומשם, אבסורדי עוד יותר אך באותו כיוון: "החיילת שהפכה קורבן".  ואחר כך לעוד כלי חסר פנים בהתנגחות הפוליטית הנצחית.

בעצם אולי זה כבר קרה. אולי אף שיחת סלון כבר לא תתמקד בשטחים, על המותר האסור והמקובל שם, אלא במה עשו לחיילת המסכנה, שסך הכל וואלק כן שירתה את מדינת ישראל וכן תרמה לביטחון, בניגוד לאלה שלכלכו עליה ככה. ובעקבות שיחות הסלון תבאנה כתבות מוסף השבת (ידיעות? מעריב? ישראל היום?) ויבואו טורי הדעה של חגי סגל או בן דרור ימיני או דן מרגלית, שבהם היוצרות כבר הפוכות- המקרבנת היא התקשורת ההיסטרית והמוטה, ששוב ירדה מהפסים.

מי שהאיץ בעיני את התהליך הזה בעיני אלה הם המגיבים המזדעזעים, מהירי החימה: "שרלילה בת שרלילה", "פרחה", "פרחה מצויה", "ערסית", ובעיקר, אולי המכעיס מכולם: "לא יודע מה אתם מזדעזעים, אני רואה בתמונה כמה ערבים קשורים וערביה אחת עושה פוזות למצלמה".

לא יודע מי אחראי לתגובות האלה (חוץ מהאחרונה) , אבל אני יודע למי הן ייוחסו: לשמאלנים, לאותה ישות ערטילאית שקשה להגדיר אבל קל לזהות כשאתה נתקל בה: בשייח ג'ראח, עם הבדואים, במדעי הרוח והחברה, עם העובדים הזרים, בבתי קפה, במצעד הגאווה, בימי שישי בבילעין ונעלין.

זה לא זניח כמו שזה אולי נראה מבחוץ, התגובות. דווקא האלמוניות שלהן הופכת אותן למעין חוכמה עממית, למקהלה שמפרשת את האירועים עבור הצופה. את המקהלה הזאת מאיישים כאמור "שמאלנים", או "יפי הנפש", ואליהם גם פונים המגיבים-שכנגד הזועמים. התגובות הן בעצם חלק מהמידע עצמו שנמסר מעליהן, הן הוראות הבימוי שלו, והן יישארו עם הקורא הרבה אחר כך. אני בטוח שלאיומים שהיא כבר קיבלה על חייה, על פי ידיעות אחרונות, יש לכך קשר הדוק. קשר עקיף יותר, אך קיים, יהיה לדעתי  למצטרפים  לשורות  אם  תרצו  וקמפיינים ניזוני -שנאה מבהילים אחרים. במלחמה כמו במלחמה.

בגלל זה, דווקא בסוף אוגוסט, דווקא כי זו אולי נטיית הלב והאצבעות, היה לי אישית חבל לראות את אופי  התגובות. קשה להתחמק מהאמירה המובלעת בהן: דעות פוליטיות 'נכונות' לחוד ותחושות בטן לחוד: כשהמקרה קל מספיק, כשמעצבנים אותי מספיק, אי אפשר להבדיל ביני לבין מי שאני שונא. אומנם חובה להתקומם ונימוסי השולחן פחות חשובים מהמסר, אבל כאן השולחן כבר הפוך. מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית.

על האמריקאים אומרים שהם צבועים, שהם יחייכו לך בפנים גם כשהם שונאים אותך מאחורי הגב. אני לא בטוח שזה פחות טוב, מבחינה ערכית ובמבחן התוצאה, מלהטיח את התגובה הראשונית ביותר בפנים לעיני כל. בסוף אוגוסט.

12 thoughts on “על עדן אברג'יל ונשיכת האיש”

  1. הערה מתודולוגית קצת הצידה: מה שמעניין כאן הוא לא תוכן התמונה, אלא עצם ההצטלמות. התמונה אינה עדות לתוכנה, אלא לעצם התרחשות אירוע ההצטלמות הזחוח, בהקשר הנתון, ולעצם הפרסום והטיקבוק שלה בפייסבוק כבדרך אגב. יש כאן חשיפה של אופן הוויה שלם שמדאיג בקלילותו אף יותר מעצם נוכחותנו בשטחים. משהו בי אפילו מעדיף את המתנחל הקיצוני שיכול לתמוך בפעולות מדכאות ואכזריות, אבל לפחות מכבד את רצינות העניין.

  2. מזכיר לי את הניסוי של זימבארדו.
    כאילו לקחו אנשים שהם לא באמת ישראלים, ונתנו להם תפקיד של חייל צה"ל, והם ממלאים אותו כמו שנראה להם שמצופה, בלי טיפת מחשבה על הבסיס.
    אין לה שום דבר נגד העצור חוץ מזה שהיא נגדו.

  3. גם לי כל העניין נראה מגוחך. נדמה לי שגם עבור העצורים בתמונה העובדה שאיזו חיילת הצטלמה עימם היא הקטנה בהשפלות שעברו באותו יום.

  4. מסכימה, ובעיקר עם הסוגריים. נראה לי שהבחירה להדגיש את המוצא של אברג'יל היא ממש לא מקרה: היא מאפשרת לעשות איזו הפרדה נעימה בין "אנחנו" ו"הם", כאשר ברור לגמרי מי זה מי, וזה מקומם. אני לא רוצה חלק ב"אנחנו" המדומיין הזה, שבז ל"פרחות מצויות".

    קודם כל, כי זו גזענות, ומרגיז במיוחד לפגוש בה בהקשר של התייצבות בצד של זכויות האדם וכבודו, ובנוסף לכך, זה גם נוח מדי: להניח שמובן מאליו שהכל זה "הם", ואין שום "אנחנו" שמעורבים בסיטואציה.

  5. "מטריד גם שכל הקללות הן וריאציות על העובדה שאברג'יל היא מזרחית."

    מצוין, תודה.

    גם אני כתבתי על הנושא הזה אצלי. בטוקבק שציטטת לא נתקלתי. מזעזע.

  6. צודק. ובכלל, יותר ויותר נראה לי שהמאמץ התקשורתי למצוא "זווית" על נושא מסוים בא, לעתים קרובות, על חשבון המובן מאליו, הדבר היחיד שצריך לצעוק, בנוגע לאותו נושא.

  7. ככל שאני חושב על זה אני יותר מצטער שהדומיננטה הוקדשה לדינמיקה התקשורתית המוכרת לעייפה, שקופצת ל"נמשל" על חשבון הדבר עצמו, ולא לעניין העדתי. כששאלתי חבר בן טובים אם הוא שמע על המקרה התשובה הספונטנית הייתה "מה זה, הפרחה שהצטלמה עם ערבים?" (והוא בכלל תומך באם תרצו, מה שהפך את המשך הההתכבות למכעיסה ומפעימה עד בלי די).

    העניין הוא שפרחה זו לא רק קללת יום הדין של שמלאנים אפויים-למחצה אשר לא ידעו את אלה שוחט או יהודה שנהב, אלא גם מלה מילונית ריקה ממטען רגשי. כמו "הומו", ו"כוסית" (אישה שהיא מאוד כוס, שהיא כוס למדי), המובן הליטרלי וההשתמעות הבעייתית נמחקו ממנה לגמרי, והיא מתפקדת כחיווי אובייקטיבי על תופעה בעולם (לא על מי ש'שמחה', כמובן, כמו שמעיד הפירוש הערבי הראשוני, אלא על מי שהולכת עם בגדים מסוימים ומדברת בדיקציה מסוימת. ככה יש לנו אנתרופולוגים מטעם עצמם שמזהים "פרחה מצויה").

    ואיילת הצביעה בדיוק על מניעי המקללים, פעמיים. מדהים איך זה מתפקד כמכשיר להגדרה עצמית כנגדו. הייתי בהרצאה על הודו והמדריך הדוחה לא פסק מלזהיר מפני "משרצות הישראלים", ה"ערסיאדה", "הפרחיאדה", ועוד בורות טובעניים שאל לנו ליפול אליהם. מה שהבריח אותי אל הספריאדה שתי קומות מעל.

  8. אני מקווה שאף אישה לעולם לא תשכב עם תמיר כפרי הדוחה
    אם תרצו דוחים ומגעילים ואני מקוה שתמיר כפרי לא יזכה לזיון לעולם

  9. עצוב ביותר
    מתחשק לי לבכות
    בעיקר בגלל שיש גברים דוחים כמו התמיר כפרי הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *