מתן קמינר

השמאל בישראל והפוליטיקה של ההגירה – רפלקציה ראשונית

26 תגובות

זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן בפסקאות הרלוונטיות מספרו של ז'יז'ק, לפני שאעבור לדון בהשלכות של הכתוב עבור האסטרטגיה של השמאל בארץ בכל הנוגע להגירה.

… למהגר העבודה "חסר-המסמכים" אין מעמד חוקי, כך שאם מתייחסים אליו בכלל, הרי ×–×” כאיום אפל וחיצוני על דרך חיינו; אך מרגע שהוא משיג מסמכים ומעמד חוקי, הוא שוב חדל מלהתקיים, כיוון שהוא הופך לבלתי-נראה במצבו הספציפי. במובן מסוים, הוא הופך בלתי-נראה עוד יותר מרגע שהוא מקבל מעמד: הוא איננו עוד איום אפל, הוא עובר נורמליזציה, טובע בקהל האזרחים העמום. אך … השגתם של "ניירות" פותחת מרחב של התארגנות עצמית ופעילות פוליטית נוספת. מרגע שיש לו את "הניירות", נפתח בפניו שדה רחב של התגייסות ולחץ פוליטיים, וכיוון שזה מורכב עתה מאזרחים לגיטימיים במדינה "שלנו", לא ניתן עוד לדחותו כאיום מסוכן מבחוץ.

יתר על כן, כאשר אנו מדברים על צעדים נגד מהגרים, על הדרכים השונות שבהן מהגרים מודרים, וכן הלאה, עלינו לזכור תמיד שפוליטיקה המתנגדת למהגרים איננה קשורה ישירות לקפיטליזם או לאינטרסים של ההון. אדרבא, תנועתו החופשית של כוח העבודה משרתת את האינטרסים של ההון הגדול, כיוון שעבודת מהגרים זולה-יותר תכריח את הפועלים "שלנו" להסכים לקבל שכר נמוך יותר. והאם אין ה-outsourcing גם הוא אופן מהופך של העסקת מהגרים? ההתנגדות למהגרים היא בעיקר תגובתם הספונטנית-מתגוננת של מעמדות הפועלים המקומיים שתופסים (ולא בכדי) את מהגר העבודה כסוג חדש של שובר-שביתה וככזה כבעל בריתו של ההון. בקיצור, ההון הגלובלי הוא זה שבמהותו הוא רב-תרבותי וסובלני.

העמדה הסטנדרטית שבה נוקטים אלה המגנים ללא סייג על זכויות המהגרים הבלתי-חוקיים היא הודאה בכך שברמת המדינה, טיעוני-הנגד עשויים בהחלט להיות "נכונים" (למשל, המדינה איננה יכולה לקבל זרם בלתי-פוסק של מהגרים; מובן שהם מתחרים בדרכים שמאיימות על מקומות העבודה המקומיים, וגם עלולים להציב סיכונים ביטחוניים מסוימים), אך ×”×”×’× ×” מתמקמת ברמה אחרת לחלוטין, רמה שיש לה קשר ישיר עם דרישות המציאות, רמת הפוליטיקה העקרונית שבה אנחנו יכולים להתעקש ללא התניות ש-qui est ici est d'ici ("מי שכאן הוא מכאן"). אבל האם אין העמדה העקרונית הזאת פשוטה מדי, מאפשרת מדי את נינוחותה של הנפש היפה? אני מתעקש על עקרונותיי, ושהמדינה תתמודד עם המגבלות הפרגמטיות של המציאות… האם איננו מתחמקים כאן מהיבט קריטי של הקרב הפוליטי על זכויות המהגרים: כיצד לשכנע את הפועלים המתנגדים לאותם מהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון; וכיצד להציע פוליטיקה חלופית מזן מעשי? ×”"בלתי-אפשרי" (פתיחות כלפי מהגרים) חייב להתרחש במציאות – ×–×” יהווה מאורע פוליטי אמיתי.

אך מדוע שהמהגר לא יסתפק בנורמליזציה? משום שבמקום להתעקש על זהותו, הוא נאלץ להתאים את עצמו לסטנדרטים של המדכא: הוא מתקבל, אך למעשה רק בתפקיד משני. השיח של המדכא מגדיר את התנאים לזהותו. כאן יש להזכיר את דברים הפרוגרמטיים של סטוקלי קרמייקל (מייסד תנועת ×”-Black Power): "עלינו להילחם על הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה, ועלינו להילחם על כך שתנאים אלה יתקבלו. זהו הצורך הראשון של כל עם חופשי, וזוהי גם הזכות הראשונה שלה מסרב כל מדכא." הבעיה היא כיצד בדיוק לעשות זאת. … (Slavoj Žižek, First as tragedy, then as farce (Verso, 2009), 118-120.)

למעשה, לשמאל האנטי-קפיטליסטי בישראל יש כבר קונצפציה, שלפחות לכאורה לוקחת אחריות על "המגבלות הפרגמטיות של המציאות" ומבקשת "לשכנע את הפועלים המתנגדים למהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון": זהו הסיפור הידוע בשם "הדלת המסתובבת". כך הולך הסיפור, פחות או יותר: מהגרי העבודה מובאים לישראל על מנת לשמש כוח עבודה חלש ומנוצל, והחלפתם התקופתית, מלבד העשרתם של קבלני כוח האדם בפרט, משרתת את ההון בכללותו בכך שהיא דואגת לכך שהמהגרים לא יוכלו להתאגד, ליצור קשרים עם עובדים ישראלים ולהילחם על זכויותיהם. גם עובדים ישראלים נפגעים מה"דלת המסתובבת" בגלל התחרות הבלתי-הוגנת עם מהגרים חלשים, ולכן לכולם יש אינטרס בעצירתה.

לקונצפציית הדלת המסתובבת יש כמה יתרונות ברורים: היא פשוטה, היא מדגישה את צביעותה ואיוולתה של המדיניות הנוכחית, ומניסיוני אני יכול להעיד שיש בה גם פוטנציאל לשכנע את הבלתי-משוכנעים, קרי בני מעמד הפועלים הישראלי-יהודי. אחד ההישגים החשובים של המעורבות השמאלית במאבק נגד הגירוש היא הבלטתה של קונצפציית הדלת המסתובבת ברטוריקה של הקמפיין. אולם, בעקבות ז'יז'ק ניתן להצביע על כמה חולשות של הקונצפציה הזאת, כולן סימפטומים לחולשה של פוליטיקת ההגירה השמאלית בישראל בכלל.

ראשית, החלופה המדינית המשתמעת מקונצפציית "הדלת המסתובבת" היא "שמיים סגורים": (חלק מ)מי שנמצא פה יקבל מעמד, אבל לא נסכים לקבל עוד אף אחד אחר. למעשה אני בטוח שחלק גדול מתומכי הגירוש היו מסכימים להימנע ממנו אילו היינו יכולים להבטיח להם שמהיום והלאה לא יגיעו עוד מהגרים לישראל; אבל לא ניתן להבטיח דבר כזה. ניתן כמובן להפסיק את הייבוא החוקי של מהגרים, אך לא את הגעתם של עובדים ללא אשרה, וודאי שלא ניתן לעצור את זרם מבקשי המקלט מאפריקה ללא צעדים דרקוניים להגנת הגבול, שאליהם איננו יכולים להסכים.

אני מכליל כאן את מבקשי המקלט תחת רובריקת ההגירה מכיוון שפליטים הם מהגרים. נכון שמסיבות ספציפיות, למשל ההבדלים הדמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות בתל אביב, נוח לפעמים להפריד ביניהם. אולם ההבחנה היא מעיקרה נורמטיבית, והמסגרת הנורמטיבית שממנה היא נובעת היא כזאת שהשמאל האנטי-קפיטליסטי לא יכול לקבל. זוהי המסגרת של החוק הבין-לאומי, לפיה הזכות לפרנסה איננה אחת מהזכויות האוניברסאליות שבהן חייבת המדינה להכיר גם כשלא מדובר באזרחיה שלה. מי שמגיע לכאן מכיוון שבמולדתו הוא עלול להירצח בשל דעתו הפוליטית זכאי להגנה; מי שעלול סתם לגווע ברעב, לא. המעשיות של כצל'ה על מאות אלפי מבקשי מקלט שמסתתרים בין גבעות סיני כנראה מופרכות, אבל כל הסימנים, בין היתר ההתחממות הגלובאלית, מצביעים על כך שגודלה היחסי של הקבוצה השנייה בקרב המהגרים למדינות המפותחות עומד לצמוח בתלילות, ועמו הקושי להבחין בין שתי הקבוצות.

סיבה נוספת לכלול את מבקשי המקלט תחת קטגוריית המהגרים היא העובדה הפשוטה שבכל מה שנוגע ליחסים עם מעמד הפועלים המקומי, השפעתם זהה. אחת ההשלכות הזדוניות ביותר של ההפרדה בין מבקשי מקלט למהגרים היא ההתכחשות המובלעת (והסימטרית) לזכותם של הראשונים לפרנסה: אנו רואים זאת בשטיקים הבירוקרטיים שבאמצעותם מקשה המדינה על מבקשי המקלט לעבוד ובתוכניות לרכז אותם במחנות "פתוחים", שם יוזנו אך לא יורשו לעבוד. אך שום מהמורה שתועמד בדרכם לא תגרום למבקשי המקלט להפסיק לחפש עבודה; היא רק תקל על ניצולם, ועל דיכויו של מעמד הפועלים בארץ בכללותו, באמצעות דחיקתם לשוק העבודה השחור.

החולשה השנייה של שילוב ביקורת "הדלת המסתובבת" במאבק נגד הגירוש היא באשליה שהיא מעניקה של מאבק שהוא אנטי-קפיטליסטי כשלעצמו. כפי שז'יז'ק כותב, אין רב-תרבותי וסובלני יותר מההון הגלובאלי, וזאת בפשטות משום שאין חלש יותר ממעמד פועלים מפולג ומסוכסך. נכון שיש סקטור של ההון הישראלי שעליו הדרישה לעצירת הדלת המסתובבת מאיימת ישירות: חברות כוח האדם, שככל הנראה באמת מקיימות קשרים הדוקים עם אבירי הגירוש הגדולים. אבל בפירוש לא ניתן להגיד אותו דבר על ההון הישראלי בכללותו. אם היה לנו ספק בכך שהדיבורים שלנו על הקשר בין מעמד חוקי לזכויות עובדים אינם מפחידים (בינתיים) את ההון הישראלי, התגייסותם הנלהבת של בכירי המשק למאבק נגד גירוש הילדים יכולה להסיר אותו מלבנו. נכון, עובד עם מעמד הוא חזק יותר מעובד בלי מעמד. אבל כל עוד ישנם עוד עובדים בתחתית שימשכו את כל השאר מטה (וכאלה, כאמור, לא ייעלמו בקרוב), התהוותה של קטגוריה נוספת – מהגרים שזכו למעמד וילדיהם – רק יוצרת עוד שסע בתוך מעמד הפועלים הישראלי שאותו ודאי ייטיב ההון לנצל.

חולשה שלישית של הדרישה לעצירתה של "הדלת המסתובבת" היא בציפייה המשתמעת ממנה שהמהגרים שיישארו ייטמעו בחברה הישראלית, "ולא נודע כי באו אל קרבה". כאן לא הצליח השמאל להשפיע מספיק על המערכה נגד הגירוש. הביקורת העצמית בקמפיין על הגילויים הקיצוניים יותר של המגמה הזו, קרי הלבשתם של ילדים רכים במדי צה"ל, היא חשובה אבל לא מספיקה. בעצם שמו של הארגון המוביל, "ילדים ישראלים", ובאסטרטגיה התקשורתית הרחבה שלו, מובלעת העִסקה: בתמורה למעמד חוקי, המהגרים יוותרו על זהויותיהם, על "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כפי שמראה ז'יזק יפה, ויתור זה מצדם של המהגרים עשוי להביא לכך שעם קבלת המעמד, "התפקיד המשני", הם יהפכו שוב לבלתי-נראים, למי שצריכים להגיד יפה תודה ולהיעלם בחזרה אל תוך "קהל האזרחים העמום".

אם כל זה נראה מעט היפותטי ומופשט, הרי שהמקרה של האסקואליטה (שבה, גילוי נאות, אני מתנדב) יכול להדגים יפה את התהליך. האסקואליטה (La Escuelita, "בית-ספר קטן" בספרדית) נולדה כיוזמה של מהגרי עבודה מדרום אמריקה, שבתחילת שנות האלפיים חרב הגירוש ריחפה מעל ראשם. רבים מילדי הקהילה גדלו כאן, והמטרה הראשונית היתה לספק להם כלים בסיסיים להתמודד עם החזרה למולדת: שפה והיכרות עם התרבות. עם הזמן הצטרפו לארגון פעילים שאינם מהגרי עבודה, בעלי אוריינטציה שמאלית רדיקאלית, ועם חלוף סכנת הגירוש המיידית, הוחלפה כמטרת הארגון ההכנה לשיבה ב"השתלבות ביקורתית" בחברה הישראלית. העשייה היומיומית (לימודי ספרדית ותרבות לטינית) לא השתנתה, אך המטרה מאחוריה הלכה ודמתה יותר לפרוגראמה של קרמייקל – לנכס מחדש את הזהות הלטינית כדי למצוא מקום בחברה הישראלית מתוך עמדה של ביטחון עצמי ועוצמה.

בד בבד נקלעה האסקואליטה למשבר. היו לו סיבות שונות, חלקן מקריות, אך אין ספק שאחת העיקריות מביניהן היתה העניין ההולך ופוחת בקרב המהגרים, ובעיקר בקרב ילדיהם, בלימודים שמציע הארגון. "השתלבות ביקורתית" לא נראתה כאופציה סבירה: האפשרויות הקיימות בפועל הן להיטמע ככל האפשר בחברה הישראלית-יהודית, או להיות מוקא מתוכה. לאחרונה החלה האסקואליטה בתהליך של שידוד מערכות, של מחשבה משותפת עם חברי הקהילה על צרכיהם, מתוך ההנחה המובלעת שאף אחת מהחלופות שמציעה להם החברה הישראלית כיום איננה מתקבלת על הדעת.

כפי שעולה מהדוגמא של האסקואליטה – וזה נכון גם עבור "ילדים ישראלים" – לעתים קרובות המהגרים עצמם מקבלים את העסקה השטנית הזו של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד; פעילים שמאליים רבים שלא מרגישים בנוח עם הבחירה הזאת מקבלים אותה מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים, ולא של מי שעומדים לצדם בסולידריות. אבל חשוב להכיר בכך שהבחירה היא לא חופשית, ושהברירה שהחברה הישראלית מציעה למהגרים היא אשלייתית ולא-הוגנת. את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להביא עמנו לצמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק.

תנועת הסולידריות עם מהגרי העבודה בישראל עודנה צעירה מאד, אבל כבר יש לה ניצחון גדול אחד באמתחתה: הצלחתו הציבורית העצומה של הקמפיין נגד גירוש הילדים. זה הזמן להתחיל ברפלקציה על המקום שהגענו אליו והכיוונים שאנחנו רוצים לקחת. תרשו לי לסיום עוד ציטוט אחד מז'יז'ק:

האמירה הישנה 'אל תדברו סתם, תעשו משהו!' היא אחד הדברים המטומטמים ביותר שאפשר לומר, אפילו על פי קנה המידה הירוד של ההיגיון הרווח. … אולי ×”×’×™×¢ הזמן לקחת צעד אחורה, לחשוב ולומר את הדבר הנכון. נכון, לעתים קרובות אנחנו מדברים על דברים במקום לעשות אותם; אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים כדי להתחמק מהדיבור והחשיבה עליהם. (Ibid., 11)

אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן. שנה טובה.

26 thoughts on “השמאל בישראל והפוליטיקה של ההגירה – רפלקציה ראשונית”

  1. פינגבאק: מדברים עלינו
  2. פינגבאק: Tweets that mention הסיפור האמיתי והמזעזע של » השמאל בישראל והפוליטיקה של ההגירה – רפלקציה ראשונית -- Topsy.com

  3. מתן שלום,

    בלב הטיעון שלך, נדמה לי, ביקורת על "העסקה השטנית" של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים", בתמורה למעמד. זו נשמעת לי תפיסה מאוד בעייתית למושג ה "זהות", לפיה זהות היא דבר מה שניתן להמירו מתוך בחירה, תמורת תמורה ראויה, כאילו היתה מטבע עובר לסוחר. גם החברה הישראלית, הקולטת, נתפסת, בתאור זה, כמאופיינת על ידי זהות פלסטית המתבטאת בסממנים חיצוניים מובהקים של מדים, של עמדות כוח כשיחות שעליהן כמובן אין נכונות "לוותר" וכו'. זו, בעיני, התיחסות חד מימדית לדינמיקה המורכבת בה חברות ואינדיווידואלים מתפתחים לאורך חייהם, לאור יחסי הגומלין המתרחשים בתוכן, ומתוך תנודות של הגירה, של חילופי אינפורמציה, תכנים אינטלקטואלייים ועוד. אם "מאפייני הזהות" של פרטים הם דבר שהם יכולים כה בקלות לוותר עליו, גם אם תמורת זכויות ותועלות, אז אולי הן לא דבר כה חשוב.

    אנקדוטה קטנה, שעוברת בראשי במקרה, על הקושי שלי לזהות "הבדלים תרבותיים" מהותיים, אותה פריווילגיה שלכאורה נדרש המהגר לוותר עליה: סיפרה לי ילדה מסודן אתמול שאחת הסיבות שאבא שלה החליט לעזוב את סודן היתה שהמורה הרביצה לה כל כך חזק פשוט כי היא צחקה בשעור, כך שהוא לא הרשה לה ללכת לבית הספר אחרי כן. שאלתי אותה "ולא היו סכנות אחרות?" אז היא אמרה שהרגו כל הזמן, גם אנשים שהם מכירים, כן, גם חברים, אבל אבא שלה לא היה מוכן שהיא לא תלך לבית הספר. בעיני, הסיפור הוא רק אחד מאינספור המחשות לכך שבסופו של יום, מה שראוי לכבדו (מלבד במובן בו הליברלים שבינינו דורשים מעצמם "לכבד את האחר", במובן של לא לזלזל בשטויות שלו כי זה לא מנומס ויכול להגמר בפנס בעין) הוא מה שהוא חשוב, ועליו, ההבדלים בין המהגרים, הפליטים, והאזרחים הותיקים, הם שוליים. כמובן, אינני תומך בגישה חברתית, ודאי לא בתפיסה פוליטית השוללת מהאחר את הזכות לסממנים תרבותיים יחודיים, לטכסים ולמאפיינים אחרים של אורחות חייו, אך שימורם של אלה אינו נראה לי כאילוץ מהותי העומד בתשתית הכרעות ערכיות (מלבד כאלה העוסקות במישרין בשאלת זכויות האחר לחיות את חייו לפי דרכו). בדומה, אינני מודאג מהאיום שמהווים נישואין בין בני עמים, תרבויות, גזעים ודתות שונות על שימור הזהות של בני הזוג.

    החשיפה לאנשים ממקום אחר, שנראים אחרת ומתנהגים ומדברים כמעט, אך לא ממש כמונו בה עצמה ישנה תועלת חברתית ואישית (מנקודת מבטו של מי שסובלנות חברתית היא ערך חיובי בעיניו, וגזענות- שלילי). כולנו מכירים את ההבדלים המובהקים במידת הסובלנות והפתיחות של חברות בהן אוכלוסיות מגוונות, לבין חברתות הומוגניות, גם אם באלה האחרונות נזכה, בתור תיירים, לחיוכים לבביים מעוברי אורך, ביתר קלות. חשיפה זו היא תולדה של האופן המורכב בו אינטגרציה חברתית היא תהליך עדין ומורכב, ואינה פשוט יחסי חילופי תוצרים מוגמרים בין ישויות מוגדרות וסגורות (החברה הקולטת, המהגר) שזהותן נשמרת או נמחקת, תוך כדי תהליך זה.

  4. מתן, אתה מעלה כאן שאלות רציניות אבל יש לי ברשותך כמה השגות ותוספות.

    א. מדיניות הדלת המסתובבת מונעת על-ידי מגזר שנפח הפעילות הכלכלית שלו מוערך בכ-3 מיליארד שקלים. ×–×” הרבה כסף – מספיק כנראה כדי לשמר מדיניות מסוכנת ולא מוסרית – אבל זהו לא ההון הגדול. ספק עם הדנקנרים או משפחת עופר מעורבים בענף ×”×–×” באופן ישיר (באופן עקיף הם הרי מעורבים בהכל).

    לכן, דיונים על טבעו הסובלני והפלורליסטי של הקפיטליסט המנצל, אולי תופסים בתיאוריה אבל לא בטוח שנוגעים לפרקטיקה.

    ב. אם כבר מחפשים פרוגרמה, אז כדאי להכיר בזה שחלק מהעובדים הזרים שמגיעים לכאן באופן חוקי חיוניים לענפי משק שונים. אבל צריך להבדיל בין ענפים בהם הזרים חיוניים כעובדים מקצועיים לבין אלו שבהם הם פשוט משמשים ככוח עבודה זול. בקבוצה השנייה ישנם ענפים ומפעלים שיזדקקו לעזרה.

    ג. אני חושב שבפנייה לשומעים שאינם מגיעים מאותם מקורות אידיאולוגיים כשלך, טוב לזהות נקודות השקה שמאפשרות תקשורת. המדיניות הישראלית בנושא העובדים הזרים / מהגרי העבודה, עומדת בסתירה לא רק לערכים שמקובל לראות כשמאליים אלא גם לחזון הציוני.

    ב"מדינת היהודים" הרצל מזהיר מפני הבאת עובדים זרים כדי לעקוף את העיקרון הבסיסי בשיטתו, של שוויון בתנאי עבודה לכל העובדים המשק (7 שעות עבודה, זכויות סוציאליות שוות לכולם כולל פנסיה ממלכתית).

    ד. כלכלית, מוסרית וגם "ציונית", נכון להשוות את זכויות העובד הזר לזכויות העובד הישראלי ולאכוף את חוקי העבודה הנאורים כשלעצמם של מדינת ישראל. ברגע שזה יקרה, הדלת המסתובבת תסתובב יותר לאט.

    בכל אופן, המקור מספר 1 למהגרי עבודה בישראל ימשיך להיות "תיירים" שנשארו לגור כאן. כך זה היה עד היום וכך זה יישאר בעתיד, וכשחושבים על המדיניות הנכונה אי אפשר להתעלם מהמשתנה הזה.

  5. טוב, יש לי הרבה מה לומר, אבל בינתיים רק הערה קטנה:
    אני לא רואה מדוע לבעלי ההון, שאינם מחזיקים בחברות כוח אדם, צריך להיות אכפת ממדיניות הדלת המסתובבת. בין אם המהגרים נשארים כאן ובין אם הם מגורשים ומוחלפים באחרים, כוח עבודה זול לא יחסר. לעתים, כשבכירי המשק מתגייסים למען מאבק מסוים, זה סתם בגלל שהם בני אדם. וזו בדיוק הבעיה שלי עם הניתוח של ז'יז'ק לגבי הרב-תרבותיות של ההון. משום מה, כמעט כל הניתוחים המרקסיסטים מניחים שבעלי הון אינם בני אדם, ושאצלם, ורק אצלם, האינטרס הכלכלי גובר על מערך ההזדהויות החברתי. מרקסיסטים יודעים לדקלם בעל פה את הסיבות שבשלן פועלים מתעלמים מהאינטרסים הישירים שלהם, אבל מניחים שתודעתם של אנשים עם כסף היא תמיד פשוטה, פשטנית וצינית. אני לא חושב שזה כך.

  6. חבל על הפלפולים, יש שתי אופציות:

    מאבק בין עובדים מקומיים לעובדים מהגרים הוא מאבק על הפירורים שמושלכים לרגלי השולחן.
    מאבק של עובדים באשר הם נגד מעסיקים באשר הם הוא מאבק על המנות המוגשות על השולחן.

  7. תודה מתן.
    תוספת שלי –
    א. הדיון ב"זרות" של המהגרים הוא טיפה מעגלי (הם מוגדרים כמהגרים כי הם זרים, והם זרים כי הם מהגרים).
    ב. שאלה ברוח דומה: האם נכון לטפל בסימפטום (אופן הטיפול בהגירת עבודה/פליטות וכד') ולא במחלה עצמה – כלומר – כרגע אנחנו מקבלים כמובן מאליו את ההגירה ופירוק גלובלי של תרבויות ושפות, אבל האם לא נכון לדון (גם) בכך? באופן שבו הקפיטליזם המקומי (והעולמי במדינות האם) מאלץ את האנשים להחליט על עזיבת בתיהם, משפחותיהם, לשונם ותרבותם המוכרים, כדי לגור כזרים, רק כדי להתקיים.

  8. איתמר – מדוע אתה מניח שהפועלים מתעלמים מהאינטרס הישיר שלהם במקרה ×”×–×”?
    בעיני, האינטרס המיידי של הפועלים הוא לדחוק את המהגרים מתחרות עימם.
    אני מסכים שלשניהם יש אינטרס משותף רחב יותר להאבק מול הקפיטליזם העולמי. אולם בחירת הפועלים להעדיף את המטרה הטקטית אינה בהכרח טעות.

  9. לא אמרתי שהפועלים מתעלמים מהאינטרס הישיר שלהם במקרה הזה, אלא שניתוחים מרקסיסטיים מוכנים לתאר את הפועלים כמי שפועלים בניגוד לאינטרסים שלהם, בניגוד לבעלי ההון.

  10. ×”×™×™,
    אני לא חושב שיש בינינו אי-הסכמה מהותית. אני רחוק לפחות כמוך מתפיסה מהותנית וסטאטית של זהות, שרואה אותו כמאפיין שאנחנו נולדים אתו וששלילתו – בין אם היא נעשית מרצוננו ובין אם לאו – היא בהכרח פשע שמנכר אותנו מעצמנו. ד"א, אני חושב שגם ×–'×™×–'ק רחוק מאד מהתפיסה הזאת. בפסקאות הבאות בספר (שחשבתי לתרגם גם, אבל הן קצת פחות רלוונטיות) הוא מגנה את קו המחשבה שלפיו דמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וכו' משמשים בהכרח ככלים של אימפריאליזם תרבותי מעצם כך שהם נולדו במערב.
    זאת החשיבות הגדולה של הניסוח של קרמייקל שאני מאמץ בעקבות ×–'×™×–'ק. השאלה איננה אם הנכבש שומר על "אותה" זהות שהיתה לו לפני הכיבוש (או ההגירה) – למעשה, "שימור" יכול להיות לא פחות דכאני ונצלני מ"מודרניזציה". השאלה היא בדיוק שאלת "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כלומר, לנכבשים חייבת להיות הזכות להחליט בעצמם, בחופשיות, מה לשמר, מה לשנות ומה לאמץ.
    אפשר לטעון נגדי כאן שגם באסקואליטה וגם במאבק נגד הגירוש, המהגרים החליטו – בעד התכחשות לזהותם וקבלה כונעת של נחיתותם המבנית במדינת היהודים. אבל זאת בדיוק תהיה נפילה בפח הליברלי של הבחירה הכוזבת, שבה "אנחנו נאלצים לחיות כאילו אנחנו חופשיים" (שוב אני מצטט את ×–'×™×–'ק מצטט מישהו אחר, הפעם אני לא זוכר מי). הבחירה הזאת היא _לא_ חופשית, ועל אף שאנחנו לא יכולים לדעת או להכתיב בשביל המהגרים מה תהיה הבחירה החופשית שלהם בתנאים האידיאליים, אנחנו כן יכולים להיאבק על התקרבות לתנאים האלה.

    מתן

  11. א. יש כאן משהו שעומד ברקע ולא מובע במפורש: אני מתקשה להבין לאיזו מדיניות הגירה היית רוצה לראות. זו שאלה חשובה, כי זו, הרי, מטרת המאבק בסופו של דבר.
    ברור לי שהדלת המסתובבת והשמים הסגורים הן לא אופציות לגיטימיות בעיניך. מה כן?

    ב. אני לא חושב שהביטוי 'ילדים ישראלים' הוא בעייתי, אם שמים אותו בהקשר הנכון. ברור שבהקשר של 'ילדים שמתגייסים לצה"ל' יש בעייתיות קשה. אבל אם הילדים האלה יהיו פיליפינו-ישראלים, לטינו-ישראלים או סודנו-ישראלים, במובן של חברות בקהיליית הלאום, זה נשמע לי מטרה ראויה.

  12. נראה כאילו המצב האופטימלי בעיניך הוא מדינה שמאפשרת לכל מהגר להיכנס, לא רק אם הוא פליט אלא גם אם הוא סתם לא מוצא פרנסה בארץ היעד, וגם מאפשרת לקבוצות פליטים לשמור על זהותם מבלי צורך להיטמע בה. כלומר, אתה סבור שמדינת לאום צריכה לאמץ מדיניות שתגרום לה להפסיק להיות מדינת לאום.
    כמובן שזכותך להיות פוסט לאומי כמה שאתה רוצה, אבל המחשבה שגישה כזו יכולה להיות בסיס לפעולה פוליטית אקטיבית שיש לה איזשהו שמץ של סיכוי נראית לי מוזרה משהו.

  13. או במילים אחרות, אתה בעד שיבחרו באופן חופשי זהות, כל עוד הזהות הזו עוברת את אישורך?

  14. לא רואה איך משהו כזה משתמע ממה שכתבתי. אני לא טוען שהבחירה לא חופשית בגלל שהתוצאות שלה לא מוצאות חן בעיניי, אלא עקב התנאים שתחתם היא נעשית.

  15. ×”×™×™,
    אכן נקודות חשובות. לפי הסדר:
    א. שאלת היחס בין מגזר חברות כוח האדם לבין ההון הישראלי בכללותו מעניינת וחשובה, ואני לא יודע עליה מספיק. אני בספק אם מישהו יודע, וזה ממש מחקר שצריך לעשות. תחושת הבטן שלי היא שאתה צודק, ולא מדובר על קבוצות חופפות בדיוק. בכל אופן, הנקודה שלי היתה שההון מרוויח ×›×›×” וגם ×›×›×”: מנוכחותם של מהגרים חוקיים ומנוכחותם של מהגרים לא-חוקיים. יכול להיות שמגזרים שונים בתוכו מרוויחים באופן דיפרנציאלי מהרכבים שונים, אבל בכל אופן ×”"פלורליזם" שלו – במובן שהוא רוצה שמעמד הפועלים ×™×”×™×” פלורלי ומפוצל, לא חלילה שבנותיו יתחתנו עם ניגרים וסינים – עומד בעינו.
    ב. גם זאת נקודה חשובה שלא נכנסתי אליה. בישראל, כמו במדינות הגירה אחרות, יש "שוק עבודה דואלי" – יש עבודות שיש עליהן סטיגמה ואף ישראלי לא יסכים לעשות אותן בתנאים הנוכחיים. אבל ×–×” עניין תרבותי והוא יכול להשתנות – תחשוב למשל על השינויים העצומים בסטטוס של מקצועות הבנאי והעובד החקלאי מימי "כיבוש העבודה" ועד ימינו.
    ג. יכול להיות. כשמקיימים שיח כזה, צריך לשאול מה התנאים שלו ועל מה אנחנו מוותרים כשאנחנו נכנסים אליו. בכל אופן, לא זה השיח שניסיתי לקיים כאן. אני במפורש כותב לשמאל הרדיקאלי, האנטי-קפיטליסטי והלא-ציוני.
    ד. מסכים לגמרי.

  16. אני בכלל לא מניח א-פריורי שבעלי הון תמיד פועלים בהתאם לאינטרס שלהם. אבל גם ההשערה שלך צריכה סימוכין. אם בעלי ההון הם "בני אדם", כלומר מונחים בידי ציוויים מוסריים דומים לאלה שלי ושלך, אז למה הם לא יוצאים לתמוך, למשל, בתושבי אל-עראקיב או בית שאן המגורשים מבתיהם? למה האנושיות שלהם באה לידי ביטוי דווקא במאבק הזה, ולא בשום מאבק אחר? אני חושב שמה כתבתי מתחיל לענות על השאלות האלה, וההשערה שלך לא.

  17. ×”×™×™,
    א. אני לא בטוח למה אתה מתכוון. איזה דיון ב"זרות" של המהגרים?
    ב. מסכים לחלוטין. בעולם טוב יותר, ההחלטה להגר יכולה לנבוע מסקרנות, משיכה לתרבות אחרת, אידיאולוגיה אוניברסליסטית וכן הלאה. בעולם שלנו, ההחלטה להגר בדרך כלל נובעת מהכרח כלכלי. צריך להיאבק על הגברת החופש בשני האתרים – במדינת המקור עבור מי שנאלץ להגר, ובמדינת הקליטה עבור מי שכבר עזב את מולדתו.

  18. א. ראה את התגובה שלי לסיוון להלן.
    ב. זה כמובן עניין של פרשנות, והשאלה היא אם הפרשנות הזו היא פרטית ואפולוגטית או שיש לה איזשהו קשר עם הפרשנות המקובלת בציבור. יש מסורת די ארוכה בתוך השמאל של ניסיון להגדיר מחדש, על בסיס לא-ציוני, את ה"ישראליות" (למשל הבג"ץ של עמותת "אני ישראלי"). אבל הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ, ונכון להיום "ישראלי" זה פחות או יותר פרוקסי ל"יהודי שגר בישראל (או בהתנחלות)".
    דרך אגב, בעקבות הפוסט היתה לי שיחה עם רותם אילן, שציינה שהשם "ילדים ישראלים" נבחר פחות או יותר בטעות – מי שהקים את האתר לקמפיין בחר את שם הדומיין, והתקשורת נאחזה בו כשם של הארגון. בעיניי ×–×” רק מחזק את הטענה שלי בדבר הכוח של השיח ההגמוני לכפות את עצמו והצורך בעמידה מתמדת על המשמר נגד הכוח ×”×–×”.

  19. המצב האופטימלי בעיניי הוא עולם שבו לכל אדם יש פרנסה וצרכיו מסופקים די צרכו, כך שאם הוא בוחר להגר זה אך ורק מתוך רצון. בעולם כזה, סביר להניח שמהגרים לא יהוו מחד כלי בידי ההון לדכא את השכר ותנאי העבודה של הפועלים בכל העולם במסגרת "מירוץ לתחתית", ומאידך לא ייתפסו בידי הפועלים המקומיים כאויבים.
    זאת כמובן אוטופיה, אבל בעיני אוטופיות הן דבר חשוב בגלל הערך הביקורתי שלהן: הן חותרות תחת המובן מאליו של המציאות ומראות שתנאי היסוד יכולים להיות אחרים. אני מסכים אתך שאם השמאל רוצה להילקח ברצינות, הוא גם צריך להציע מדיניות יותר קונקרטית ומיידית, אבל הבעיה היא שמדיניות כזאת, כל עוד היא מתבצעת במסגרת עולם לא-אוטופי, ובמיוחד כל עוד היא מתבצעת בצורה חלקית (מה שבהכרח יקרה תמיד) עשויה שלא לפתור את הבעיות.
    זאת, בגדול, הסיבה שלא כתבתי מאמר פרוגרמטי ש"פותר" את השאלות שהוא מעלה. בשלב הזה השאלות נראות לי יותר חשובות מהתשובות המאד מקדמיות שאני יכול לתת עליהן. אבל בגלל שנדב ואת שאלתם, אנסה בכל זאת לתת כמה קווים מנחים לחלופה מדינית שמאלית:

    א. השוואה מוחלטת של תנאי העבודה והשכר של מהגרי עבודה, עובדים פלסטינים ועובדים ישראלים, לרמה של העובדים הישראלים; אכיפה קפדנית של התנאים האלה.
    ב. עצירה מוחלטת של כל הגירושים, ומתן מעמד חוקי לכל מי שנמצא פה כיום, עם מסלול התאזרחות למי שמעוניין בו.
    ג. הוצאה מחוץ לחוק של חברות הגובות כספים ממהגרים בתמורה להסדרת עבודה בישראל.
    ד. שבירת "שוק העבודה הדואלי" באמצעות מתן כלים למהגרים לצאת מהמקצועות שבהם הם כלואים (בעיקר באמצעות הוראת שפות והשכלה בכלל), יחד עם עידודם של עובדים ישראלים לעבוד בעבודות "של זרים", בין היתר באמצעות העלאה של שכר המינימום והתנאים בעבודות האלה וקמפיין תרבותי/חינוכי.
    ה. פתיחת הגבולות למבקשי מקלט, הקמה של הליך אמיתי לבירור מעמדם כפליטים, קליטה של שיעורים של פליטים ביחס דומה לאוכלוסייה לזה שנהוג בקנדה ובסקנדינביה, והסדרים עם מדינות קולטות-פליטים אחרות לקליטה של חלק מהם.

    יישום מדוקדק של כל הצעדים האלה יכול (אולי) להביא לייצוב של ההגירה לישראל ולשבירת ניגוד האינטרסים בין המהגרים והפועלים הישראלים. אבל אין מרשמי פלא; אם, למשל, ההתחממות הגלובלית תביא לבצורת אימים באפריקה, ישראל תוצף בפליטים יחד עם כל מדינות המערב, ומדיניות הגירה כזאת או אחרת לא תוכל לפתור את הבעיה. בשביל זה באמת צריך מהפכה גלובלית, זה מרשם הפלא היחיד וכל עוד התנאים הפוליטיים בכל העולם לא ישתנו וסובייקט מהפכני לא יתהווה, זה מה שהוא יישאר.

  22. שלום מתן.
    "הטענה שלי בדבר הכוח של השיח ההגמוני לכפות את עצמו והצורך בעמידה מתמדת על המשמר נגד הכוח הזה." כך אתה, מתוך תגובה לנדב.
    פעם כתבת לי כך (כתשובה לתגובה שלי לטקסט שלך): "הראשונה [דעתו של הכותב] מאפשרת עבודה אנליטית עם חומרים אמפיריים, בעוד שהשנייה [דעה אחרת – מובנת או לא מובנת לכותב] נושאת עמה סכנה חמורה [!] של היעלמות לתוך הפופיק של עצמך."
    אני חושב שהוגן לנסח את דבריך כך: יש דברים שמסוכן לדבר עליהם ולכן אין לדבר עליהם. או, צורה אחרת, יש היגדים (מסוכנים) שאסור להגיד.
    היום אתה כותב ש"אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף [!] מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן."
    אני חושב שהוגן לנסח מחדש את דבריך כך: יש דברים שמסוכן לא לדבר עליהם, לכן צריך לדבר עליהם. או, צורה אחרת, יש היגדים שחובה להגיד.
    במקרה נתקלתי בדברים הבאים היום בבוקר אצל ליוטר:
    מוסד נבדל תמיד משיחה בכך שהוא דורש מן ההיגדים לעמוד באילוצים נוספים על-מנת שיוכרזו כקבילים במסגרתו. אילוצים אלה פועלים על כוחות השיח כמו מסננים. הם קוטעים חיבורים אפשריים ברשתות התקשורת: יש דברים שלא אומרים אותם. והם מפלים לטובה קבוצות מסוימות של היגדים, לעתים קבוצה יחידה, שנוכחותה הבולטת מאפיינת את השיח של המוסד: יש דברים שצריך לומר אותם ויש דרכים לומר אותם. (המצב הפוסטמודרני, 27)
    מיד בפסקה הבאה ליוטר מסייג את הגדרה זו של מוסד, ודעתי כדעתו. לא רציתי לומר כאן 'חבר, אתה מוסד'. הדבר שהותיר בי רושם הוא ההתאמה של הדיבור שלך עם מה שאתה מתיחס אליו כ"שיח הגמוני". כלומר, שיח שבכוחו לכפות את עצמו ולכן, אתה מסביר, חשובה אותה עמידה מתמדת על משמר נגד כוחו זה.
    אני לא חושב שיש כאן מקרה מיוחד. אני חושב, אולי מהר מדי, שהשמאל-אקטיב-הומניזם מדבר בעיקר, אם לא אך ורק, בתור שיח הגמוני (בשימוש שלך במונח) הפטור מהצורך בלגיטימציה, בפני עצמו או בכלל. הבלוג שמפגיש אותנו הוא דוגמא אחת. הטקסט שלך הוא דוגמא נוספת, חדה יותר; אתה מצהיר, באופן מאיים לחלוטין, שהגיע הזמן לחשוב, בעוד הפונקציה של אמירה כזאת היא בדיוק הגבלת המחשבה. הוראתה – חישבו על זה, חשבו על זה עכשיו ולא על דבר אחר.
    ליוטר מבדיל שם מוסד משיחה. כמו שנאמר זה כנראה צורה גרועה לתאר מוסד, אבל זו אולי בכל זאת צורה מוצלחת לתאר לא-שיחה.
    אני מקצר את דברי. מאוד מענינת אותי דעתך ודעת אנשים אחרים שקוראים וכותבים כאן. האם השמאל-האינלקטואלי-האינטילגנטי-האקטיבי (אני לא כותב את זה בהפחתת כבוד) מסוגל ומעונין לבקר עצמו בנושאים של שיח, שלא תוך כדי תנועה. נדמה שיש הרבה משוכנעים שאל לנו להניח בצד, לזמן-מה ולצורך שיחה ומחשבה, את הנושאים שעל סדר היום, מתוך חשש כי פעולה כזו "נושאת עמה סכנה חמורה" והדברים עלולים להתפוץ "לנו בפרצוף".

  23. פינגבאק: ליברמן? נייט | ×—× ×” בית הלחמי

  24. הפירוט של הפעולות שיש לדעתך לנקוט הוא חשוב, ובתור מעסיק של עובדים זרים (חוקיים), חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם:

    א. תנאי השכר של מהגרי העבודה שווים לתנאי העסקתם של עובדים מקומיים! הם מרווחים שכר מינימום ואף יותר מכך (אם אתה משכלל מגורים, ביגוד, חשמל ומים).
    אכן יש לנקוט אכיפה קפדנית ולקנוס את מי שעובר על החוק.

    ב. לא רואה את ההגיון בטענה הנ"ל. אף מדינה (שאני מכיר) לא נותנת פרס למי שבא למטרה מסויימת (עבודה) והחליט להשאר. בטח ובטח שלא למי שבא לעבוד בצורה לא חוקית. החזון האוטופי שלך הוא יפה אך לא יכול לעמוד במבחן המציאות.

    ×’. אני לא רוצה להגן על חברות כוח האדם, אך לצערי אתה לא משאיר לי ברירה… מי אתה רוצה שישלם על הבדיקות הרפואיות שנעשות לעובדים שמגיעים לארץ? את הטיסות והטיפול השותף בעניינהם (ויזות, שירותי תירגום, ניעוד וכד'). האם הם צריכים לעשות זאת בהתנדבות?
    הרצון הזה סתם לתקוף מישהו כי נדמה לך שהוא עושה כסף על חשבונו של האחר טעון בדיקה.

    ד. אתה מבקש להעלות את שכר המינימום בענפים שכבר עכשיו קשה להתקיים בהם. מי ישלם את ההעלה בשכר המינימום? האם באמת אפשר להעלות את שכר המינימום? והאם אז עובדים ישראלים יבואו לעבוד בחקלאות? שוב, מנותק מהמציאות.

    ה. מסכים ב100%

  25. היי מושיקו,
    תודה על ההערות. מעניין לשמוע את דעתו של אדם שמכיר את הסוגיות מהכיוון שלך. אני מקווה ששמת לב גם לכל מה שהקדים את ההצעות הממוספרות שלי – להסתייגות העקרונית החריפה שלי מדיונים מופשטים על מצעים כאלה ואחרים, שלא שמה לב לעובדה שמצעים כאלה הם סוג אחד מני רבים של התערבות במציאות, ושאין קשר הכרחי בין רמת הפירוט (או הריאליזם לכאורה) של ההצעות לבין הסיכוי שיתגשמו בפועל. ועכשיו אגש אתך לסוג הדיון שאותו דחיתי בזה הרגע 🙂

    א. דומני שמעסיקים שמשלמים שכר וזכויות סוציאליות כמגיע בחוק למהגרי העבודה שלהם הם מיעוט. אין לי ספק שאתה אחד הצדיקים בסדום בהקשר זה.

    ב. אזרחות איננה "פרס" – היא הכרה בכך שאדם ×—×™ במדינה, תורם לה מכספי מסיו ומושפע מהחלטותיה כמו כל אחד אחר, ולכן מגיעה לו הזכות להשפיע עליה בתמורה. מנקודת מבט דמוקרטית, אין שום היגיון במתן של ההכרה הזאת למי שלא ×—×™ במדינה שנים רבות (כמו רבים מאזרחי ישראל) ושלילתה ממי שחי כאן ואף נולד כאן.

    ג. גם כאן ייתכן שיש חברות כ"א צדיקות בסדום, שמטפלות בכל העניינים שהזכרת ולוקחות דמי תיווך סבירים. אך נראה לי שאתה מיתמם אם אתה חושב שזה המצב ברוב המקרים. סך הכל, אני לא רואה איך עלותם של כל השירותים שהזכרת מתקרבת אפילו לאלפי ועשרות אלפי הדולרים הנגבים מעובדים. ובכלל, למה שהעובדים ישלמו על כל זה ולא המעסיקים? אין לי ספק שהאחרונים יידעו לכפות ייעול על המתווכים במקרה הצורך.

    ד. כשאתה אומר ש"קשה להתקיים" בענפים הללו, אני מניח שאתה מתכוון שקשה למעסיקים להתקיים. אכן, מי שייפגע ישירות מההעלאה בשכר המינימום הוא המעסיקים. התחומים העיקריים שבהם מועסקים מהגרים חוקיים הם חקלאות, בניין וסיעוד. לכל אחד משלושת התחומים האלה דינמיקה משלו, אז אנסה להתייחס בנפרד.

    סיעוד – העובדים הזרים בתחום הסיעוד הם בעצם עובדי מדינה בעקיפין. המדינה משלמת לחברות כוח האדם תעריף שעתי שלמעשה משתווה לשכר די סביר – 40 ש"×— לשעה בערך. הבעייה היא שנתח עצום מזה נלקח על ידי החברות ורק ×›-60% מגיע לידי העובדים. אם המדינה תעסיק ישירות עובדים, יש סיכוי טוב שישראלים ירצו לעבוד בתחום. גם אם ×™×”×™×” צורך בהעלאת השכר ל-50 ש"×— לשעה או יותר (ולמה לא בעצם? זאת עבודה קשה וכפוית טובה), זאת תהיה השקעה מצוינת בעידוד צריכה בישראל ובהחלט תשתלם בטווח הארוך.

    בניין (ונגזרותיו, כמו סלילת כבישים) – זאת תעשייה רגישה מאד לתנודות ספקולטיביות בשוק, ונדמה לי שהרצון להעסיק כוח עבודה זול בה נובע בעיקר מהיכולת להיפטר ממנו בקלות בעת הצורך. אם נכריח את חברות הבניין להעסיק עובדים יקרים יותר, ייתכן שהדבר ידכא את בועות הספקולציה הנדל"ניות שפוגעות בכולנו (חוץ מהספסרים). ייתכן גם שהבנייה באופן כללי תתייקר ובעיית הדיור בר-ההשגה תחריף. את הבעיה הזאת כמובן יש לפתור בדרכים אחרות (כמו בנייה ציבורית) – אבל צריך לשים לב שגם כאשר נותנים לתעשייה הזאת לעשות מה שהיא רוצה, היא לא בדיוק עונה על הצרכים של רוב הצרכנים, אלא על אלה של פלח השוק ×”×›×™ יוקרתי (ראה מגדלי היוקרה הריקים בת"א).

    חקלאות – זאת תעשייה כושלת ולא-רווחית שזוכה לסובסידיות מסיביות מהמדינה, בתחום המים כמו בתחום העבודה. ייתכן מאד שייקור כוח העבודה בחקלאות יוביל לצמצום משמעותי של תעשיית החקלאות בארץ. בהינתן שהתעשייה הזאת גם ×›×›×” עולה למשלמי המסים הון תועפות וכמעט לא מעסיקה ישראלים – יכול להיות שעדיף ×›×›×”. נכון שישראל, כמו כל מדינה, זקוקה למידה של עצמאות תזונתית, אבל לצערנו גם ×›×›×” החקלאות הישראלית לא מספקת מוצרי יסוד – במקרה של מצור כלכלי, לא נוכל לשרוד על עגבניות שרי ופרחי נוי.

    כמו שאתה רואה, נושא הגירת העבודה מוביל אותנו לבחינה ביקורתית של הקפיטליזם הישראלי – אי אפשר להבין סוגייה אחת ללא השנייה. אשמח מאד לשמוע את דעתך כמעסיק.

  26. תודה על התגובה.

    שוב אנחנו נכנסים קצת לתחום ההשערות ולכן אני יכול לדבר רק על מה שאני רואה סביבי.

    א. לא נכון, רוב המעסיקים (בתחום החקלאות שבו אני מתמצא) משלמים לעובדים את מה שקבוע בחוק. מי שעובר על החוק צריך להענש.

    ב. האם כל ישראלי שנוסע לאחר השירות הצבאי לעבוד בארה"ב צריך לקבל אזרחות? כמובן שלא וכך גם לא העובדים הזרים שבאים לתקופה קצובה לארץ לעבוד בה. האם אני שלמדתי הארה"ב והכנסתי לקופתה כסף רב צריך לקבל אזרחות אמריקאית? בשום אופן לא.

    ג. אין ספק שצריך לקצץ את דמי התיווך שלוקחות חברות כוח האדם, אבל להציג אותם כזאבים תאבי בצע זו גם טעות, האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.

    ד. מכיוון שאני לא מכיר את שני התחומים הראשונים אתייחס לחקלאות (התחום שבו אני מצוי). אני לא בטוח בכלל לגבי הנתונים שאתה מציג לגבי חוסר רווחיותה של החקלאות. אך אתה בוודאי יודע שחקלאות בארץ היא לא רק עניין של רווח או הפסד. אתה רוצה צימצום בחקלאות אין שום בעיה, היה נכון לקבל עוד מיליון מהגרים מאיזור הפריפריה לגוש דן. מהן אפשרויות הפרנסה האחרות שאתה מציע למי שלא גר בין חדרה לגדרה?
    מעבר לכך החקלאות שומרת על שטחים גדולים במקומות שבהן המדינה לא יכולה לשמור. ברגע שתצמצם את החקלאות ישתלטו על השטחים הללו אנשים בכוח הזרוע. החקלאות לא מספקת מוצרי יסוד? מאיפה הבאת את זה? חלב, לחם, פירות, ירקות זולים בהרבה מכל מה שמצאתי בארצות הברית ובארצות נוספות. תעשיית פרחי הנוי היא זניחה ולא נראה לי שיש סימוכין לטענה הנ"ל.

    בעצם מה שאתה מציע זה שישראלים יעשו את העבודה שעושים העובדים הזרים (מהגרי עבודה נשמע קצת פוליטקלי קורקט לטעמי, ופוליטקלי קורקט הוא אחת הרעות החולות ביותר של תקופתנו כי הוא מגביל את השיח) ולטעמי זה לא יקרה גם אם תפסיק ליבא עובדים זרים וגם אם תשלם 50 ש"ח לשעה בתחום הסיעוד.

    למה? כי אנשים מעדיפים ללכת ללמוד ולהיות מנהלים ולא לעבוד קשה. עבודה קשה היא לא ערך במדינת ישראל אלא להפך, היא בושה שיש להמנע ממנה בכל מחיר.
    אנשים יעדיפו לקבל הבטחת הכנסה מאשר לבוא לעבוד אצלי במנגו. או יותר טוב (כמו שעושים בני דודינו) לבוא לעבוד אצלי במנגו ויום אחד בשבוע לא להגיע כדי לחתום בלישכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *