×›×™ ×× ×—× ×• כמו ×¢×˜×™× ×¢×œ דף × ×™×™×¨ לבן. למר×ית עין ×”× ×—×•×¤×©×™×™× ×•×“×™ ×‘×ª× ×•×¢×” קלה ×œ×”× ×™×¢×. ל×, ××™ ×פשר, ×›×™ ×§×¤×§× ×›×‘×¨ כתב הכל ×œ×¤× ×™× ×•. ×בל תר×ו, ××£ ×–×” רק למר×ית עין.
כן. כן.
מקסי×!
ש×פו!
× ×ª×§×œ×ª×™ בזה הבוקר, ×–×” שי דותן ×× ×™ חושב:
×בל ×ולי כש×תה כבר ×וצר בר×שך
כמות כזו של שירה, ×”×ž× ×™×—×” ×ת הדעת,
×“×•×§× ××– היכולת לשיר ×ž×’×¨×•× ×š, בקולך –
חלדה להיות
×תה מסוגל רק לפלוט
×ª×‘× ×™×•×ª שטבועות בזכרון ספרותי,
שדורות של תרבות בישלו לכבודך
ו×תה עוד מ××– ×œ×§×¨×•× ×œ×• שלך.
×ו ××–, רק ××–, ×‘×ª× ×•×¢×” ×רוכה
×ל השלב ×”××™× ×˜×œ×§×˜-ליטר×רי ××‘×•×œ×•×¦×™×•× ×™ הב×
×תה הולך ושוכח כמות דומה של שירה,
××– הקול ×ž×’×¨×•× ×š × ×”×¤×š
כמו שלך פלוּס יפה –
כמו ששלך יהיה.
לפיכך, ×ž×¡×§× ×”. שירה עתידית עתידה
בעתידה
לש×וב ×ת כוחה
מתוך ×”× ×¡×ª×¨
שבגב שִכחה.
×–×” עד ×›×ן. יש דיעה ×›×–×ת. ×× ×™ ×ומר, יקח לו ×”×דון ×§×¤×§× ×ת עטיו ×•×œ× ×• תלהט המקלדת.
כל ×”×¡×•×¤×¨×™× ×©×—×™×• ×‘×¢×•×œ× ××™ ×¤×¢× ×¢×•×“ ×œ× ×›×ª×‘×• מספיק ×ž×œ×™× ×›×“×™ לת×ר בשלמות גרגר ×בק בודד. יש עוד הרבה מה לכתוב.
הבוקר מצ×תי ×ת עצמי לוקחת יומן שכתבתי מתחילת 2008 לתחילת 2010 פחות ×ו יותר, פותחת ×ותו במקרה בדיוק ×‘×™×•× ×”×¨×שון של תקופה סוערת ומבלבלת במיוחד, וקור×ת עד סופה של ×ותה תקופה, ×—×•×“×©×™×™× ×‘×“×™×•×§.
×”×™×” ממש ×ž×“×”×™× ×œ×¨×ות עד כמה עולה מתוך הטקסט סיפור מ×וד ברור ×‘×ž×‘× ×” העלילה שלו, ×¢× ×“×ž×•×™×•×ª עגולות ×•×§×•×”×¨× ×˜×™×•×ª שמשחקות ×ª×¤×§×™×“×™× ×‘×¨×•×¨×™× ×–×• ביחס לזו, שהייתי כמעט לגמרי ×œ× ×ž×•×“×¢×ª ×ליו בשעת מעשה. ×–×” קצת עשה לי בחילה ×œ×§×¨×•× ×ת ×–×”.
×בל ב×ופן מוזר, הייתי ×’× ×’××” מ×וד בעצמי כמחברת שהצלחתי להעביר ×ת ×”×“×‘×¨×™× ×”×לו בצורה ×›×” מדוייקת מעבר לכתפה של המספרת הל×-×ž×”×™×ž× ×”.