"היינו משווים חתכים מחוט העפיפון"

1. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לאימא שלי, בעודי עומדת ליד הספריה הסמי מפוארת בביתם. "קחי את 'רודף העפיפונים'", היא אמרה לי. "עוד פעם נורא-עצוב-לגדול-באירן?" "לא, זה בכלל על אפגניסטאן."

2. "אין לי מה לקרוא", התבכיינתי לחברתי הטובה. "קחי את רודף העפיפונים", היא אמרה לי. עיוויתי את פרצופי. בדרך כלל אפשר לסמוך עליה, חשבתי לי, אבל הפעם היא בטח קצת השתגעה.

3. אז לקחתי. שתיים זה כבר קהל, כמו שאומרים. וחוץ מזה, תמיד צריך לזכור את "חמסין וציפורים משוגעות".

4. צריך להתנצל על הצורך שלי להתנצל על שקראתי ספר שהוא רב מכר ברשימות של סטימצקי. אין לי הרבה סיבות טובות לכך שאני מרגישה צורך להתנצל לבד מהמילה הזו, שמתחילה ב"יהי" ונגמרת ב"רות".

5. בואו נחשוב ביחד במה יעסוק ספר שכתב אפגאני והפך להיות רב מכר במערב פוסט מערות הטליבאן. ענייני כבוד מוסלמי יהיו? בטח יהיו. ענייני התעללות במולדת האהובה שעברה הרבה משטרים יהיו? כמו גדולים יהיו. שימוש באמצעים רטורים זולים להגברת האפקט הדרמטי של הגולים יבוצע? בטח יבוצע. הכל ודאי ייעטף במעטפת של כבוד-אין-ברירה למערב. ודאי.
למעשה, אתם יכולים לכתוב את הספר הזה בעצמכם, אם קראתם עיתונים במערב אחרי 11 בספטמבר ויש בידיכם מילון בסיסי בפארסי.

6. וזה אפילו לא ספר גרוע.
ספרים טובים מגדירים אותך, משמחים אותך, מעציבים אותך, מרגשים אותך, מראים לך אחרת את העולם, תופסים אותך בגרון. "לעזאזל," אתה אומר, "אני אדם טוב יותר אחרי שקראתי את הספר הזה".

ספרים רעים גם הם מגדירים אותך. אתה יכול ללכת לפאב עם החברים ולהביא אותה במטאפורה מפוצצת שתבהיר עד כמה אתה טוב והספר גרוע: "זה כמו להתלהב עכשיו מ'שושלת'", אתה אומר. או "זה גרוע כמו אבקת כביסה בריח פסיפלורה ומנגו", אתה גורף חיוכי הסכמה.

אבל ספרים בינוניים, הם בזבוז זמן. הם לא גרועים, אז אתה לא מפסיק באמצע. סך הכל, אתה יכול להתעניין בגיבור, אם ממש תאמץ את האנושיות שבך. אתה יכול לגלות פנינה לשונית זו או אחרת בעמוד כזה או כזה. אתה קורא. ורק בסוף, אתה מבין ששוב ראית סרט בערוץ הסרטים. ועכשיו רק נותר לך לתהות, למה לעזאזל הוציאו את הספר הזה לאור, ואף תרגמו אותו לעברית, כשכל כך הרבה ספרים טובים שם בעולם הגדול, מחכים לתורם.

12 thoughts on “"היינו משווים חתכים מחוט העפיפון"”

  1. רגע, חמסין וציפורים משוגעות ספר טוב?

  2. זו אמת, שיש צורך בדיאטה חמורה ומוקפדת בשביל שלא תזכיר את עצמה שוב ושוב.[פעם ניסיתי לעשות חישוב כמה ספרים כבר יכול לקרוא אדם נורמאלי, כלומר בעלעיסוקים נוספים, בחייו. ואז נפל שגם המחשבה הזו היא בזבוז זמן.]


  3. לא הבנתי. מה אמת? ואיזו דיאטה? וכמה זמן כבר לוקח לחשב כמה ספרים בן אדם יכול לקרוא?

  4. "אבלספרים בינוניים, הם בזבוז זמן." – וזה נכון, אם ×›×™ לא בגלל הזמן שעוברכשקוראים אותם. הם בזבוז זמן עקרוני, גם אם לא חולף זמן. מיותרים כשלעצמם.לכן, כדי להמנע מהם ועד כמה שאפשר, יש להקפיד על דיאטה של ספרים מצויינים.(למרות שכדי שיהיו "מצויינים" יש לתבל אותם, פעם בפעם, בספריםלא-מצויינים, כלומר רעים ובינוניים :-/ )

    אני קורא עשרים ספרים בשנה (פרוזה, כוונתי) שזה מאתיים ספרים בעשר שנים.במקרה הטוב אקרא עוד 1000 ספרים בלבד, שזה מספר עלוב יחסית לספרים שראוישאקרא. אבל זו מחשבה מיותרת (ולא בגלל שהתרגלתי לקרוא כמה ספרים במקביל-ותמיד קריאה בפרגמנטים).

  5. כן,זה נכון. ספרים בינוניים הם בזבוז זמן קוסמי, ולא רק בגלל הזמן שעוברשקוראים אותם. אבל לשם תיבול הספרים המצויינים, אפשר רק ספרים גרועים. לאחייבים בינוניים. ככה: שחור, לבן. כמה קסום.

    ולא, אני לא מסכימה עם הפסקה הבאה שלך. ראשית, תרשה לי מחאה פוסטמודרנית קטנה על ראוישאקרא. וחוץ מזה, תחשוב על ×–×” – 1000 ספרים. נגיד 200 מהם הם ספרים טוביםאו מצויינים. (לא יודעת אם ×–×” אחוז ריאלי, קשה לי לחשב את ×–×”, ×›×™ ככלשעובר הזמן אתה גם × ×”×™×” מוכוון מטרה יותר ויותר). 200 התרגשויות גדולות.לפחות פעם אחת בכל ספר שאתה מניח את הספר בצד, מחייך אל השמיים ושמח שלמדתלקרוא. לא יודעת מה איתך – אני לא חושבת שאעמוד ביותר מזה. אני אדם חלשומעשן, אני.

  6. בלתי-אפשרי. ראשית כי פה ושם נופל הספר הרע שצריך לקרוא מתוך נימוס. אותאונות כמו "סיפורי מר קוינר" (מריח מבטיח ורק באמצע, לאחר חשדות, הססנותרבה של כבוד לשירה, אפשר לקבוע שזו פסולת בינונית לגמרי). מלבד זאת,הגוונים המשתנים של האפור, הם אלו שאיתם, בסופו-של-דבר, לומדים [סופריםדגולים נוטים לשתק לכמה שנים, עד שסופחים אותם. לאט.]

    חוץ מזה, גם בעולם פוסטמודרני (לו החתלתול ×”×–×” ×”×™×” אפשרי) יש מקום למילההעברית "ראוי", אי אפשר לבטל אותה בשיח ובקלות אפשר שיהיה לה מובן יציב(כשחושבים על מי שאמר "ראוי"? וגם: "כפוסטמודרנית", × × ×™×—, יש מקום לפוסטשלך? – אני חושב שודאי.)

    בדיוק לפני כמה זמן הפסקתי לעשן. יחד עם ×–×”, מצאתי בספריה בטעות לגמרי ספרשאף פעם לא קראתי, שקניתי פעם, באקראי – ושכחתי. (לא שמעתי על המחבר וכו’-אני מאוד לא בעניינים.) כשפתחתי וקראתי גיליתי את סוג הכתיבה היחידי שאניאוהב באמת. בשביל רגעים כאלו שווה כל קריז.

  7. שלום,נעים מאד, קוראים לי מיטל שרון ואני פוסטמודרנית. מממ, ×–×” נחמד. אני כבררואה את ×–×”: קבוצות תמיכה נטולות מניפסט ונטולות התקדמות. אבל לענייננו,ההערה עם הראוי נאמרה בהומור. כנראה הומור שמובן רק לי – קורה לי לפעמים.

    ובעניין השחור לבן, אני לא יודעת. אני רואה את הדודות הזקנות שלי צופותבטלוויזיה ומקללות את כל מי שאינו כמוהן (במובנים הרגילים של כמוהן) ואנימתחילה לחשוב שהזיקנה מקלה גם על החזרה לחלוקה דו-צבעית.

    מותר לשאול מהו סוג הכתיבה היחיד שאתה אוהב באמת?


  8. קשה לסמן. בכל תחום ותחום אוהב אני באמת באמת את הכתיבה המשחקית, אתמשחקי-הכתיבה. × × ×™×— מעבר מדמות אחת לאחרת דרך פליקפלאקים של הערות, שלתיאורים. × × ×™×— חזרה מיותרת על משפט שלא במקום. ואין כאן סיגנון ברור אלאיותר מהלך-אחר-מהלך, צעדי ריקוד או ריחופי לולינות. כשזה מגיע טבול בהערותזה חביב – אפקט של פקיעה – אבל רק כשהמחבר יודע על מה הוא מדבר. באין פנאילקריאה בקול רם ולסימון אפשר רק לאותת: נאבוקוב, גוגול, סאראמאגו, קצתגנסין. ×–×” מה שמעניין אותי בהם. אבל באופן מסויים אלו גם קירקגור,ויטגנשטיין או היידגר. והספר שמצאתי הוא של לואיג’י מלרבה ושמו "הנחש".איזו כתיבה.. שפתיים יישקו.

  9. סאראמגו? פושטלוסט!
    ואפילו, פנקקיסטה.

    כלומר, סאראמגו? בחברת נאבוקוב וגוגול? אבינו שבשמיים.

  10. פושלוסט ואפילו עם בועת רוק ניתזת קליל. אבל אני חולה על הקצב שלו, כשהוא לא מטרחן ולא מנסה להיות מהוקצע.

    בקרוב תאסר עלי הזכות הטבעית לחמוס את ספרית האוניברסיטה כרצוני. מתוך מצוקה שבמחשבה על
    אובדןמוחלט של עניין בספרים התחלתי, כבר החודש, לקנות מה שניתן ולצלם מה שאינו.אם יש לך כותר קריאה מעניין במיוחד [במיוחד] כאן או במייל המקום לציין.


  11. אתפשוט קשקשנית. נראה אותך מגיעה אי פעם לרמה של הכתיבה של הספר הזה. זה ספרמ ד ה י ם ומרגש אז מה את משחקת אותה.. אם הספר הזה בינוני אז הקטע שלךהוא ג ר ו עעעעעעעעעע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *