כיצד הספרות הרסה את חיי, או: פרידה מגילמן

דבר אחד לא נפתר: הסיפור עם המאויים. כל השאר הסתדר איכשהו, ועם המאויים נתקענו. כל פעם ששמו עלה בשיעור ×›×–×” או אחר, הנוהג המקובל ×”×™×” שהאיש או האישה על הפודיום מזכירים בטון מתנצל שזה תרגום גרוע, ואם כבר בעברית אז מתאים יותר "המאיים". המהדרין היו מוותרים על הניסיון לחדש את השפה העברית ושבים אל המקור, אוּנְהָיימְליך היו אומרים. כמובן, גם שם, כמו במחשכי החצרות החרדיות, תמיד היו המהדרין מן המהדרין. אלה היו מעווים את פניהם נוכח ×”×”×’×™×™×” החיכּית הפרובינציאלית, ומרפרפים את המילה הארוכה בשריקה גרמנית, אונהיימליש, אונהיימלישששש…

ידוע שהמילים מחזיקות את הבניין. ניחוחות ההדר של המילים הארוכות משכו אותי אליו, ספרים בכריכות עבות ותרגומים סבוכים מצרפתית היו ההבטחה שנישאה בפי כל. לא בגדי משי לבנים עטורי זהב של ארץ קודש, חלילה. יותר כמו כניסה בסודו של דבר. כמו ספר חתום בגוגל בוקס, הכותרות היו נגישות גם קודם, אבל התוכן נעלם מעיני ההדיוטות. למרות הכל, משנכנסתי לעניינים תמיד היה משהו מוכר בכל דבר. מסדרונות החוכמה של סוראסקי, הייתי ממלמל לעצמי תוך שאני משוטט בספריה בין 933.1 ל-872.23 (בקירוב).

בסך הכל, אי אפשר להתלונן, כן? אהבתי את הבניין המזדקן, הרגשתי בו בבית. המילים הארוכות המושאלות משפות אחרות היו לי ככורסאות עור נוחות בטרקלין הקפיטריה. בניין כבד ועגמומי למראה, לבירינת בטון שאת יסודותיו נטעו אי שם בשנות השישים בהבדל בין מסמנים ומסומנים. שריד ברוטליסטי, אפשר להנהן בהנאה מעושה נוכח ריבועי הבטון, תוך המתנה דרוכה לחתול שיציץ מאחד מהם. שריקת השין קוראת אל המרחב, מבעד לחלונות ולשוברי השמש האפורים: אונהיימליש! ביתי וזר, חי ומת. אונהיימליששש.

זה השבוע האחרון של התואר הזה. ההוד וההדר של תכנית מצטיינים התעמעמו, וגם לשבת עם מרקר מעל ספר של רסלינג זה כבר לא מה שהיה פעם. יותר חשובים מכל זה היו הגילויים שהתיאוריה של אחד היא מדרך הרגליים של אחר, שהקאנון ייקרא שוב ושוב ולעולם לא יהיה ממש אצלי בידיים, ושתמיד יהיה את ההוגה ההוא שלא אצליח לקרוא, לא משנה כמה אנסה. חשבתי שככל שאצלול עמוק יותר לתוך האריג-הטקסט, כך אנסוק גבוה יותר. אבל מה לעשות שלנסוק אפשר רק עד קומה ארבע, וגם היא כבר לא מאיימת כפי שהייתה. אי שם התחבאה הבטחה, אמרתי לעצמי. המהפכה הרי הייתה אמורה להתחיל עם הזליגה של התרבות לטבע, בבניין שבליבו התרבותי שוכן הטבע הפראי, גינות כלואות שחתולים מושלים בהן.

רק שעתיים לתוך כתיבת הפוסט הזה (שנכתב באופן פרגמנטרי כמובן, כדי לשמור נאמנות ליחסים המסוכסכים בין פאבולה לסוז'ט) טרחתי לשוב לצמד הפוסטים שמהם הוא נולד. זכרתי את קיומם במעומעם, בעיקר את הטון הכללי ואת המסר שבסופם. המילים שם נתערבבו בראשי ונטמעו אי שם על המדף המנטלי, בין בורדייה לבינימין, שומרות על הילה קודרת. פרט מסויים בדף מטלטל אותי פתאום. התאריך, מפתיע כמו שהוא מזעזע, 28 באוקטובר 2008. שלוש שנים פחות תקופת מבחנים אחת, בחישוב מהיר: השבוע הראשון של הסמסטר הראשון שלי בבניין הזה.

מוכר וזר, קפוא ונע. ספרים ישנים שקראנו בגיל צעיר משנים את משמעותם לחלוטין בקריאה חוזרת. הנה, חזרתו של המודחק. את תלמי החוכמה של ספריית סוראסקי מישהו חרש לפני: אולי אני? כל זה קרה כבר פעם, ושכחתי אחרי כמה צעידות מעגליות במסדרונות האחוריים? לנשום עמוק. זה לא אמור היה להיות טקסט נוגה. רוב הזמן היה טוב, וכשלא היה טוב היה דשא (וכך יצא שהדשא בשבילי הוא גבעה מלנכולית שמשאירה כתמים ירקרקים על המכנסיים). על כל פנים היה ברור שכל סיכום שייכתב, אם בכלל נחוץ סיכום כזה, יופיע מעל הבמה הזו.

אני נפרד ממדעי הרוח לעת עתה. נותרו עוד כמה עשרות אלפי מילים לכתוב בחודשים הקרובים, ואז זהו. הולך לתעות במסדרונות אחרים, לחפש הבטחות אחרות בבנייני בטון אחרים. אל דאגה, גם הן כבר נגועות בזרע ספק – הוא תמיד שם, אין לי טענות לאיש. כמו פרויד הנבהל נוכח בבואתו הזקנה, גם לי ממתינה כבר בבואתי הזקנה בכמה שנים, זורעת בעדינות כל הבטחה באלפי כוכביות קטנות, בוראת עוד טקסט מכוכב. רק דבר אחד נשאר פתוח כמו פצע מדמם: המאויים.

אי אפשר לעשות משהו בנידון? הרי בטוח אפשר להגיע בתפוצת מיילים אחת או שתיים לכל דוברי העברית שמכירים את המילה הזו. "גברות ואדונים!" יהיה כתוב במייל, "הגיע הזמן להיפרד לשלום מהמאויים. השאירו את התרגומים הישנים בבית, מיחקו את הסריקות משרתי האוניברסיטאות, המשיכו הלאה למען השם! כמו שהשארתם מאחור את הפורמליזמוס והציוניזמוס, תנו דרור למאוים." ואז יבוא מי שיבוא ויציע מילה חדשה, כל כך הולמת שאיש מאיתנו לא מסוגל אפילו להגות אותה בדימיונו. זר ומוכר יביטו זה בזה לפתע, נינוחים בשפה העברית כאילו שכנו באותה מילה מאז ומתמיד.

לא, ×–×” לא יקרה. הרי אני הולך מכאן, ודי בעובדה זו כדי להבטיח שלנצח תישמע השריקה מבין שוברי השמש: אונהיימליש! אונהיימליששש…

להתראות, גילמן. אני כבר מתגעגע.

10 thoughts on “כיצד הספרות הרסה את ×—×™×™, או: פרידה מגילמן”

  1. נו, טוב לראות שאתה מתבגר. אולי ×–×” יעזור לך….

  2. כתבת ודייקת.

    החתולים של גילמן* הם האתנחתא של המרצה. כמוהם ×›"מאוים", שתמיד מוזכר כהערת "בשולי הדברים" (שמהר מאוד הופכת לעיקר הטיעון) על טיבה של הכותרת העברית של המאמר. נראה לי שחרדת החידוש (מה אומר שעוד לא נאמר על 'המאוים') כופה על מרצים מסוימים מין נרגנות מזויפת וזעם סמנטי – (איזה מין תרגום ×–×”, אם כבר, אז 'המאיים'). במעין תואם מופלא כולם לועסים את אותה ביקורת סמנטית על טיב התרגום.

    אילו רק היו טורחים לעיין באבן שושן, היו מגלים שאחת ממשמעויותיו של "מאוים" היא "מאיים". וכמו שבחינה דקדוקית "מסוכן" הוא סביל אך במשמעותו פעיל ("מסכן") – אותו הדבר לגבי "מאוים". דווקא כפל המשמעות במלה "מאוים" הוא מה שהופך את התרגום הארכאי לנאמן ביותר.

    * האגדה מספרת, שביום שהעורבים קצוצי הכנפיים יעזבו את הטאוור של לונדון, המצודה תיפול. אותו כנ"ל לגבי החתולים וגילמן.

  3. בעניין המאיים-מאויים, אני עדיין תוהה על המילה מוצץ (החפץ לתינוקות), למה לא מצוץ או נמצץ (וסליחה על הסטייה מגבולות הפוסט). רב המסתורין.

  4. המאיים הוא המוזר, או אולי המודר:

    Unheimlich מילולית: לא-בית-י.
    קרוב-למוכר-באופן-טורד-מנוחה-עד-קריפי.

    זה תפס אותי כי מופיעה פה המילה בית, וזו מילה שתופסת אותי לאחרונה,
    דווקא מה שנחווה כ"קרוב מספיק אך קצת רחוק" יכול להיות הכי מפחיד ומרתיע,
    והפרשנות של פרויד על התחושה הזאת (שהיא דחיה מיידית אינסטנקטיבית של תוכן מודחק שמנסה לפרוץ אל פני השטח ולפגום באשליית הקרבה).

    ואז נזכרתי בעברית ובצמד דר-זר שלה.
    בעוד "זר" הוא פשוט זר, יש את זה שעליו נעשתה הפעולה של הזרה, הוא הפך ל"מוזר" הסביל. ו"מוזר" הוא מוזר, וטורד מנוחה.

    אך חזקה מזה- התנועה שעוברת על "דר", בן בית, כשמפעילים עליו את המרחק הביקורתי הזה.
    מודר (הסביל, הדרה היא תמיד פעולה של חברה על יחיד) הוא הנדחה הגדול ביותר, דווקא משום שהתנועה היא מאיזור הבית.

    הוא מעורר את אותו שאט נפש ודחיה שמעורר המאיים דווקא מעצם קרבתו.

    מכיוון שלשתי המילים כבר מיוחדת משמעות עברית, אולי אפשר מוזר ומודר על משקל מגניב ומאגניב 😉

  5. אני מת על הסדרה הזאת, אבל מתחיל להרגיש שאולי זה רק אני שגילמן רק מרקר לי המאויימות הנרטיבית המובנית בחיים שלי?
    נשבע – מאז, התקווה שלי מטא.

    בברכת עד מתי ספטמבר 3 גילמן?

  6. לגבי המאוים – נכון מאוד. יש מילים נוספות שעברו תהליך דומה, למשל "נורא" – במקור צורה סבילה של הפועל ×™.ר.א., ומשתמשים בה בדרך כלל לציין מישהו שפוחדים ממנו ולא ההפך.

  7. מבעית? (שומר משהו מהצליל של בית ועדיין מבע לא פחות בעייתי)

    תענוג לקרוא,
    בהצלחה בהמשך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *