הלכתי לאיבוד

1.פתאום הרגשתי לבד, עדיין לא ברור לי הרגע שבו הרגשתי כל-כך לבד מזה ארבעה שבועות של מחאות,  הרמות מאהלים, הפגנות אין סופיות, זעקות גרון שלא מפסיקות לפמפם את הזעקה החברתית וקוראות לעם להתאחד סביב המסר הפשוט כביכול של צדק חברתי, אבל בין המסרים, הצעקות, השלטים, הכתבות, המעצרים, האנשים המדהימים שפגשתי, החברים החדשים שרכשתי לעצמי, עשרות החלפות טלפונים כאילו הייתי אני באיזה ספידייט סוער שלא נגמר, כמה עשרות של סמסים של מכרים ושל כאלו שרוצים להיות מכרים שמציעים את מרכולתם ואת עזרתם בכל נושא, אין סוף צמרמורת שעברו בגופי ותחושה של גאולה שמגיעה, לצד ציניות וסקפטיות שלא הפסיקו ללוות שאת הימים האחרונים, מלווים בדו שיח שלא פסק ולא פסח על אף מגזר מירושלים עד התקווה ומשם ללווינסקי ללילה סוער של חשש אמיתי מפינוי ושיחות מורכבות עם אנשים מהמקום שהובילו אותי להזיה ולחיפוש של שיח חדש ומתאים שיח שנדמה שנמצא אי שם ביפו בין יפת לבין החומוס המדהים של אבו גמי'ל לצד הפיקוסים המצילים בין שאריות הבייגלה המתוק של המאפיות המקומיות תוך שיחות משמעותית לתוך הלילה עם תושבי עגמ'×™ שחזרו הרגע מעבודתם בניקוי רחובותיה של תל אביב. ועדיין הרבה תחושות, הרבה רגעים, זיכרונות, אנשים קשרים חברים, ועדיין 300 פאקינג אלף איש ואני מרגיש לבד, לבד ×›×™ התחושה שהמסר פוספס, או יותר נכון נעקף ×¢"×™ בליל של פופולאריות של מינסטריים חזק שעטף את המחאה שלי את האמונה שלי ונחטף ×¢"×™ מדורת השבט באכזריות וברוטאליות אי שם ברחוב קפלן פינת משרד הביטחון. כמה טריוויאלי שבדיוק באותו מקום שממנו יוצאת שטיפת המוח, איבדתי את עצמי ואת האומנה במחאה הטהורה הזו ועמוקה הזו, הרגשתי כאילו אני נמצא בקהל של תוכנית ריאליטי מצליחה וכרגע רק מחכים לתוצאות  הסמסים על מנת לקבוע מי המנצח, העם, שלמה ארצי, או שמה הממשלה ששוב הצליחה לערפל את כולנו ולטשטש את עינו של הציבור.

 

2.אני מאמין במחאה אבל יותר מכל אני מאמין שיותר מאשר דרושה מהפכה דרוש המשך עבודה על שינוי התודעה, אומנם כבר נכתבו השלטים אודות "מהפכה של תודעה" אבל ההרגשה שלי  היא שהדרך עוד ארוכה והיא לצערי לא עוברת דרך שלמה ארצי, ריטה ואחרים היא חייבת לזרום בדמם של האזרחים, בלי סיסמאות בלי זמרים בלי מסכי ווידיאו ומסרים פשוטים להבנה. היא חייבת להיות חלק מבשרנו וחלק מהתודעה  החדשה אשר אותה אנחנו רוצים להנחיל לדורות הבאים.

 

3.אין לי ספק שלא מדובר במחר ולא בחודש הבא, מדובר על תהליך עמוק אותו צריכה לעבור החברה הישראלית על כל גווניה; הערבים והיהודים, הדתיים והחילונים, הימניים והשמאלנים. אותו תהליך ידרוש מאיתנו ויתורים קשים ואף כואבים לרובנו אבל רק כך נוכל לתקן ולהקים חברה חדשה המבוססת לא על העבר, אלא על הווה והעתיד של כולנו.

5 thoughts on “הלכתי לאיבוד”

  1. כשהייתי ביסודי, אמא תמיד אמרה לי
    "אתה לא תהיה אלים, תפתור בעיות בדיבורים או שתלך למורה".

    יום אחד איזה עארס עמד לידי עצבני.
    חייכתי אליו בנעימות של ילד בן 9, ואמרתי לו משהו נחמד.
    הוא נתן לי אגרוף בבטן והתקפלתי לאיזו שעה.

    אין ספק שאמא טעתה.

    לא נראה לי שאפשר להפוך משהו כשיושבים באוהל ומנענעים את הידיים,
    ולהגיד על הכל שהוא לא צודק ולא בסדר.

    זה ברור שהכל לא צודק.
    אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, ורוב המוחים חיים בתוך המשחק המגוחך הזה,
    ונוח להם.
    אז למה שיהפכו?

    הקפיטליזם זו התגשמות של אלימות, וכולנו כרגע יושבים מקופלים, כי ניסינו לדבר יפה.

  2. WORD

    גם אני צעדתי לבד, איכשהו, ונסחפתי בין קבוצות עד קפלן, ושם בפאתי הקרייה כשהכל נעמד הרגשתי קצת אבוד.
    ואז, כשחיפשתי מוצא למקום שאפשר להשתין בו, נתקלתי בלי שום עזרים טכנולוגיים בחבר הכי ותיק שלי, ומצאתי את עצמי בחזרה באבן גבירול, יושב על אי תנועה.
    מחוץ למיינסטרים, איכשהו, שוב.

    ולייק גדול גם להמשך, על העבודה התודעתית שעוד נדרשת, ותמיד תידרש.
    הרבולוציה היא קליפה ריקה בלי אבולוציה.

  3. אל תשכח שזה שהמחאה היא מיינסטרים היום יש לזה גם צדדים חיוביים ושכל שינוי מתחיל מהקיצון ובסוף שהקיצון הופך למרכז אז אתה יודע שמשהו באמת השתנה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *