שמתי לב, שאני יכול להצביע על מעט מאוד ספרים, שאני מחשיב לגדולים/מטלטלים
באמת/ראויים לקאנון (הבעיה הראשית של כל כתיבה על ספרות – מחסור
בסופרלטיבים), שיש בהם עלילה במובן הקלאסי של המילה.

קורא את וירג'יניה וולף בעברית, "אל המגדלור", ונהנה מכל רגע.

8 thoughts on “”

  1. כן, לאחרונה עשיתי קריירה מלתכנן פוסטים. 🙂

  2. מכירה את התופעה.
    זה אומר שמשהו מהם ייצא אל הפועל?

  3. אגב, הסינכרון בינינו הוא על גבול המוזר. אני בדיוק קוראת את "מכלול סיפורים קצרים של וירג’יניה וולף".

  4. הסיפורים הקצרים שלה מעולים (למרות שמעולם לא סיימתי את הספר). עם זאת,"אל המגדלור" יותר טוב, לטעמי. יום אחד אפילו ודאי אכתוב על זה פוסט.

  5. אל המגדלור וכן מרת דאלווי הם שני האהובים ביותר עלי של ורג’יניה .
    היא מפעימה. משום מה מקטינים בחשיבותה בזרם הדו ראשי פרוסט את ג’ויס

  6. היאמדהימה. אני חושד שממעיטים בחשיבותה בעיקר בגלל שהיא מסובכת יותר להבנהמג’ויס ופרוסט. כלומר, זה לא שהיא מסובכת יותר לקריאה, אלא שקשה יותרלהפיל עליה תבניות מוכנות מראש. כולם יודעים שהמונולוג של מולי הוא זרםתודעה, אבל איך מתייחסים לזרם תודעה, שמשולב עם מבע הדוברת הכל-יודעת ב"אלהמגדלור"? היא קצת נופלת בין ההגדרות (מה שמסייע לה, בין השאר, להיות טובהכל כך. "אל המגדלור" הוא כנראה הספר השני הכי טוב שקראתי השנה, ואחדהטובים שקראתי מעולם. אני לא חסיד של ההערכות האלה, אבל ממש קשה לקרואאחריה דברים אחרים)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *