הגולם מעמאן

(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)

בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט ×”×–×” למה שמתארת ליהי.

אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).

*

אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.

[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]

זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.

*

החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.

בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד ×”×–×” לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד ×”×–×”.

בהקשר הממוקש ×”×–×” אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים ×–×” את ×–×”. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד × ×”×™×” מיעוט. אם להיות מיעוט ×–×” לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. ×–×” אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ×”, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו ×”×™×” אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, ×›×™ הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.

לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+

בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.

נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.

19 thoughts on “הגולם מעמאן”

  1. את באמת מרגישה יותר בבית בעמאן מאשר בניו יורק? לי זה נורא מוזר. השפה המשותפת שיש לי עם אמריקאים )פחות עם אירופאים, יש להודות) הרבה יותר גדולה מאשר זו שיש לי עם ערבים ישראלים, בטח שעם לא אירופאים שגדלים בסביבה מערבית, כמו שתיארת.
    אבל אולי זה קשור לתחושת המיעוט הזו, למתח הבלתי סמוי שיש בינינו, שלא קיים בארצות הברית.

  2. פוסט מעניין, בעיקר כי יצא לי לחשוב על זה לא מעט.

    הביקור שלי בירדן היה (מן הסתם) בעל אופי שונה, ולכן גם ההתרשמות שלי הייתה אחרת.
    כתבתי על זה קצת פה:
    http://backpackingislife.wordpress.com/2010/07/04/jordan/
    ולא הייתי מקשר אלמלא הסיפור על נהג המונית שמתחבא בפנים, והפך את כל הביקור הזה לשונה.

    ובכל מקרה, מה שאלכס אמר.

  3. גם אני נהניתי מהפוסט מעורר המחשבה. הייתי בביקור קצר ותיירותי למדי בירדן, אבל עדיין יכולתי להזדהות עם חלק מהדברים. חסרה לי התייחסות לחוויה כאישה במרחב הזה (או שאולי חשת שזה לא רלבנטי?)
    עוד משהו שחסר לי ×–×” אולי כמה קישורים למוזיקה, אם כבר אז כבר…

  4. אוח. איזה כיף. (הרג אותי ה"מעצמו-אי". את תגידי בדיוק את מה שאת רוצה להגיד, והשפה העברית לכל היותר יכולה לבחור אם לבוא לך עם זה בטוב או ברע.)

    הייתי מאוד רוצה לתרום משהו קונסטרוקטיבי לדיון, אבל אני פשוט לא מצליח לחשוב על שום דבר שאפשר לומר בנושא של הפוסט הזה מעבר למה שהוא מכיל. הסיבה היחידה שאני שולח את התגובה היא כדי להבחין בין "אין תגובות כי זה מושלם" לבין "אין תגובות כי זה לא מעניין". 

  5. פוסט טוב! שהעיף אותי לכיוון אחר לגמרי: במסגרת כל המשפחתיאדה הבלתי נסבלת של ראש השנה נקלעתי אתמול לנסיעה ארוכה שכולה וויכוח לוהט בין אחותי הקטנה, שיודעת מאז גיל 14 ככה (שמונה שנים) שאת חייה הבוגרים היא תבלה בחו"ל אנגלוסֵקסי כלשהו, לבין אמי, שעד עתה הדחיקה את העניין. אמא שלי רתחה על הבגידה המסתמנת והלמה בה בטיעונים מסוג "אנחנו קטנים ומוקפים אויבים, אי אפשר לעזוב, חייבים להישאר חזקים" ו"השואה הוכיחה שאין לנו בית מחוץ לישראל"; אחותי לא הבינה מה היא סחה. ופתאום אני חושבת: זה בדיוק זה. כמו שאת אומרת, קרן, חינכו אותנו על תחושת שייכות כל כך תלושה ומפוברקת שאך מתבקש שנערה אשכנזית כאחותי תכתוב ותנגן באנגלית, תבחל ותבוז לכל מה שערסי (=מזרחי = ערבי = ישראלי) ותחלום על לונדון באותה ערגה שבה כמהו סָבֶיהָ לפלשתינה. רוצה לומר, כל כך התאמצתם לנכר אותנו לערביוּת שלנו, אל תתפלאו אם אנחנו חותכות.

  6. פוסט טוב בהחלט, מאד מעורר מחשבה.
    אבל הסיפור של איה כאן מיקד לי תהיה גם לגבי הפוסט עצמו: למה האפשרויות הן או להשתלב במרחב הערבי, או להאחז בהזדהות עם אירופה/אמריקה? למה לגיאוגרפיה ניתנת המילה הראשונה והאחרונה, כלומר, למה זהות יהודית כלשהי אינה אפשרית, גם אם כגורם המשתלב באחת או יותר מהסינתזות המדוברות? נראה כאילו בפוסט ובתגובות כולן [עד כה] יהדות מסמנת רק מוצא, מצע ריק העשוי להשתלב עם אחת הזהויות האחרות. בסופו של דבר, אני מרגיש כאן המשך של "היהודי החדש" שהתנתק לא רק מהערביות אלא קודם כל מהיהודי הישן.

  7. שייכות. ביתיות. הרגשה מוכרת.
    מעניין שאלה תחושות שכולנו מחפשים ונאבקים כדי למצוא. יש מי שמרגיש נוח רק בסביבה מאוד הומוגנית ויש מי שההומוגניות דווקא עושה לה את ההיפך – תחושת אי-נחת.
    שני סיפורים ללא מסקנה:

    1. יש לי חברה טובה שהיא יהודיה-ישראלית-אמריקאית. היא נולדה וגדלה בארה"ב ועשתה עלייה לפני ארבע שנים, אחרי טיול נעורים עם תגלית. נראה שלא לכך התכוונו תגלית, אבל מרגע שהיא ×”×’×™×¢×” לארץ, היא הפכה להיות אקטיביסטית שמאלנית הארדקור. כיום היא מתגוררת ברמאללה, לאחר שהשחיתה את הדרכון הישראלי שלה, ונשארה רק עם האמריקאי. היא עובדת עם ארגונים פלסטיניים שונים בגדה. בשנים האחרונות היא גרה לסירוגין בת"א, בית לחם, נבי סאלח, מערב ירושלים, מזרח ירושלים. בימים אלה – היא התוודתה בפניי במורת רוח ותסכול רב – אין משהו שהיא רוצה יותר מלחזור לארה"ב, לשבת באיזו ספרייה של אוניברסיטה יוקרתית, לשקוד על עבודת תזה, ולהחליף בדיחות שנונות עם עוד אמריקאים מעל איזו כוס סטארבאקס דלוחה.

    2. יש לי חברה יהודיה-ישראלית-אשכזנית. נולדה בישראל, גדלה בישראל. מתגוררת בפלורנטין. בימים אלה כבר נמאס לה מפלורנטין. היא לא נסעה לירדן, אבל טיילה בערים ערביות בצפון הארץ. התאהבה (בקטנה) בעכו. מחפשת באופן נואש מקום שבו, לדבריה, היא לא תרגיש כמו הרוב. מקום שבו היא תראה מול הפנים שלה את האנשים שחיים איתה על אותה קרקע, ושאינם היא (יהודיה ישראלית אשכנזית). בינתיים יפו היא האופציה, בשביל מה שזה שווה.

    כמו בפוסט שלך. אין מסקנות. יש תחושות מתחלפות של שייכות ואי-שייכות. וחיפוש מתמיד אחרי האיזון ביניהן.

  8. זו תהיה טובה. אם אפשר להציע כיוון לתשובה חלקית, גם ההשתלבות במרחב הערבי וגם ההזדהות עם אירופה/אמריקה הם התחברות לדברים תרבותיים שהם חיים ומתרחשים עכשיו. הזהות היהודית שאתה חושב עליה, נדמה לי, היא משהו שקרה בעבר ("היהודי הישן"). זה לא יכול להיות אותו סוג של הזדהות תרבותית, לא אותו סוג של סולידריות.

  9. וואי, לגמרי.

    http://www.youtube.com/results?search_query=general+suleiman&aq=0&oq=general+sul

    http://www.youtube.com/watch?v=uGoLVMaLTz4&feature=results_main&playnext=1&list=PL8930DC63BA97840C

    לגבי הנשיות, אכן לא חויתי אותה כמרכזית. אבל הייתי בירדן רק יומיים, ובתוך קבוצה של חברים. אני מניחה שכשאת יותר בתוך-המרחב וליותר-זמן זה אחרת.

  10. 🙂

    כבר נהיה קצת אוף טופיק, מה שהזכרת לי עכשיו, אבל כשטיילתי בהודו, היה רגע אחד מאוד מורגש שבו הגעתי לואראנאסי לגסט-האוס מלא ישראלים אחרי שלושה שבועות שבהם פגשתי רק מעט אירופאים והרבה הודים. והחווייה המיידית הכי חזקה של השיבה אל הישראליות היתה, "הנה האנשים שיודעים בדיוק לאן לסווג אותי". שיחה של שלושה משפטים וכבר מישהו אומר לך "את בטח גם צמחונית, נכון?", כי הוא מכיר את סוג הישראלית המסוים שאני, או סטריאוטיפ מאוד קרוב לו. אז שמתי לב שזה שהסתובבתי עם אנשים שבשבילם אני רק ישראלית, או אפילו רק ווייט פיפל), יצר מרווח, אפשר לי גם להיות קצת חופשיה מהסוציולוגיה (שנהייתה יותר כללית ופחות הדוקה) וגם קצת לנכס לעצמי את הסוציולוגיה (להמציא את הדרך שלי, שאני ארגיש בה בנוח, להיות ישראלית). אז אולי זה גם חלק מהקסם של חוסר-ההומוגניות

  11. אופס, זו היתה אמורה להיות בכלל תגובה לרוני.
    מה שרציתי להגיב לך היה לינקים אבל משום מה אני לא מצליחה להגיב אותם.
    אז תחפשי ביוטיוב:

    General Suleiman (הגרסה מההופעה החיה בעמאן ממש מרגשת בעיני, אבל אולי זה כי הייתי שם)
    El Hal Romancy
    Raksit leila

  12. אבל איה
    זה לא רק בגלל שניכרו אותנו מהערביות אלא גם כי לא מילאו במשהו מעבר לקוסמופוליטי (נניח). יש בישראל קבוצות, שהס מלהזכיר אותן כאן במפורש (נכנה אותן כנעניות) שהן מנוכרות לערביות אבל לא חושבות להגר.

    ותוך כדי כתיבת התגובה אני קורא ממש מתחת את התגובה של שיננא ואומר – בדיוק.

  13. כן, ×–×” תמיד האיזון הלא ברור שאני אישית מחפשת אחריו. אמא שלי גרה באבן יהודה, מושבה יפה למראה והומוגנית עד מאוד. הבתים שם נראים אותו הדברים, הילדים נראים אותו הדבר והאמהות נראות אותו הדבר – נשים בנות 35-40 שעושות פילאטיס 4 פעמים בשבוע. ממש יאפים עם ×’'יפים. האמת? ×–×” מחליא אותי עד עמקי נשמתי. ומצד שני – האם אני גדלתי בסביבה ×›"×› שונה? האם הילדות שלי היתה לא בסדר בשל כך? היתה לי ילדות טובה.
    בדרך לת"א מאבן יהודה היום דיברתי על ×–×” עם אמא שלי, שאמרה לי – "כשיהיו לך ילדים, תתחילי לשקול כל מיני דברים כמו בתי ספר, סביבת מגורים מאפשרת וכו'". ×–×” לא שהיא לא מסכימה עם התחושות שלי, אבל היא צודקת. אי אפשר לא לשקול את הדברים האלה. אמרתי לה שאני לא רוצה שהילדים (העתידיים-היפותטיים שלי) ילמדו בבתי ספר הומוגניים. ×–×” חשוב לי. אחרי ×–×” דיברנו על נוחות. על דוד שלי שעבר לסן-דייגו ואומר שבאזור שהוא גר בו, כמאמר השיר, "הייאוש נעשה יותר נוח" – שכונות נקיות ומצוחצחות, ילדים בלונדיניים למדי, כלי רכב חדשים, בתי ספר מתוקתקים, אמריקאים מלוקקים. נוח. רציתי לומר לאמא שלי, "אני לא רוצה שיהיה לי נוח," אבל מיד שתקתי. ×›×™ ×–×” לא נכון. כולנו גם רוצים שיהיה נוח, ולפעמים כשיש יותר מדי אי-נוחות, קשה להתמודד עם החיים. וצריך לגדל ילדים, ולהאכיל משפחה, ולנסוע לחופש בקיץ וגם אולי באביב וגם וגם וגם…

    אולי בלבלתי פה קצת כמה דברים. אבל נראה לי שיש קשר. בין מה שנוח לנו לבין הומוגניות ובין הרצון שלנו להתנגד לדברים כאלה. ואולי אנחנו קצת במאבק חסר סיכוי, או עם סיכוי להצלחה חלקית. בכל זאת, כנראה יש סיבה לכך שבאבן יהודה (ולא רק), כולם נראים לי בדיוק אותו הדבר.

  14. יש הרבה רגעים קטנים כאלה של הפתעה, להבין למה את באמת שייכת כשאת בחו"ל. וגם הרצון להיות רוב, או להיות מיעוט. אני דווקא שמה לב שיש לי איזו נוחות מסויימת מלהיות מיעוט, לפחות כי האלטרנטיבה בארץ היא להיות חלק מרוב שיש לו פריבילגיות מרחיקות לכת.
    שמתי לב שכאן, מההתחלה, כשהגעתי בחולצת שרוולים ארוכים וחשבתי שזה נקרא בגדי חורף, ישר התלוצצתי עם החברים האירופאים שלי על זה, וכל הזמן אמרתי "אני מהמזרח התיכון". איכשהו נראה לי שזה גם בגלל כל מיני תהליכים שעברתי לפני שנסענו, ויש לי תחושה שאת ואחרות עברו גם בשנה האחרונה (אני יכולה לסמן כמה אובייקטים, אבל לא בדיוק לזקק איזה סיבתיות, כנראה תערובת של מחאה האוהלים, קפה גיברלטר, כמה פוסטים חשובים ב972, כמה מאמרים שקראתי ללימודים, כמה שיחות עם חברות).
    עוד מחשבה שהייתה לי ומעסיקה אותי כאן הרבה, בתוך הפדרציה האירופאית המתהווה וכל הדיונים הפנימיים שלה במסך הברזל (שעוד קיים), היא על יהודי מזרח אירופה (כמו סבא וסבתא שלנו) שגרו בעיירות בפולין, ובכל זאת מבחינת המורשת התרבותית (המדומיינת) שלנו משייכים אותנו ללונדון, פריז וניו יורק, ולא לסוסנוביץ'. כלומר, יש הטייה חזקה מערבה, בדיעבד.
    אני עובדת עכשיו על כל מיני מסמכים ותכתובות מימי המנדט בשביל התיזה שלי, וזה מעניין לראות כמה שמראש היה ברור שהכוונה היא להקים מדינה אירופאית בלב המזרח התיכון (רוצה לומר: המועמדות שלנו בארויזיון היא לא במקרה, וגם מה שאת מתארת כאן היה די יזום מראש).
    ובכלל מה שרציתי לספר לך זה שאנחנו גרים ליד איזו כנסייה גדולה, והפעמונים כל שעה גרמו לי להבין שהצליל שאני הכי הכי מתגעגעת אליו, אחרי שנים שבהן גדלתי בירושלים וסביבותיה ושמעתי מואזין לפחות פעם ביום, זה הצליל הזה של קריאת המואזין בזריחה. וגם אותי זה הפתיע, למרות שזה הצליל ששמעתי כל יום כל הילדות וכל הנעורים שלי, ואחר כך גם בדירה שלנו בדרום תל אביב כששמענו את הצליל מיפו. אף פעם לא חשבתי שזה יהיה הדבר שיותר מכל יגרום לי להרגיש שאני זרה, הצלילים האלה, שתי דתות שאף אחד מהן היא בכלל לא הדת שלי, ובכל זאת.
    חוצמזה, קרן זה פוסט מאוד יפה, ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה הפוסט-אקדמית שלך. זה שינה את איך שאת כותבת, וזה מעולה. וגם אותך אני מאוד אוהבת.

  15. את באמת חושבת שניכור מערסיות הוא בהכרח גם ניכור מהישראליות?

  16. לפני שבוע יצאה קבוצת יהודים ופלסטינים להופעת 'משרוע ליילא' – להקת רוק אלטרנטיבי לבנונית, בירדן.
    הטלוויזיה החברתית הפיקה מהדורה ובה מדובר על האירוע.
    ניתן לצפות בלינק הזה, מדקה 10:22
    http://tv.social.org.il/social/2012/09/24/seder-hevrati-24-9-2012

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *