התחבולן המדומיין שהוציא את כל האנשים מהשיח של מדעי החברה

אנשים יקרים שקוראים פה

אני נזקקת לעזרתכם בבעיה שמציקה לי כבר כמעט שנתיים- מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה דברים שקשורים למדעי החברה.

מי מכם שמכיר את צורת הכתיבה שנכפית על האנשים שרוצים להגיד משהו במדעי החברה, יודע, שנדרש מהם לעצור את שטף הכתיבה שלהם פעמים רבות (ליברמן, 2012). כפי שמודגם בעידון רב בפסקה זו, כדי לעשות הפניה למקורות, בגוף הטקסט.

בעיני זה מכוער מאוד.

לא כיף לכתוב ככה, וגם לא כיף לקרא.

יש הטוענים שמדובר בשריד היסטורי לסדרי עולם עתיקים, לערכים וסכמות משמעות תרבותיים, שמלפני מאות רבות (שאלתיאל, 2012).

יש הטוענים שצורת כתיבה כעורה זו היא כמו הרבה נורמות אחרות שמסדירות התנהגות במרחב ציבורי: חסרת משמעות, שרירותית, אך הפכה לסדר שנשמר מכוח הדבר החברתי הזה שמשמר סדרים שרירותיים (ליברמן ,2012) (מנסה לשחזר שיעור מבוא לסוציולוגיה ומצליחה מספיק כדי שזה יזכיר לכם את אותו שיעור שאתם דווקא זוכרים טוב ממנה)

בסדר, מה שאומרים שאלתיאל וליברמן.

מה שאני רציתי להגיד, זה שלטקסט שקיימים בו רק שמות משפחה, יש אפקט מאוד מוזר.

עוד רציתי להגיד: קורפוס של ידע: ההתנהגות המתועדת הזו, שיח של אנשים שיוצרים וחושבים וכותבים זה עם זה, וזה לזה, וזה על זה-

איך זה ששמותיהם של האנשים הללו, שמתנהגים בו, נעדרים ממנו?

מכניסים רק את שמות המשפחה שלהם.

שם משפחה זה לא השם של הבנאדם. זה השם של המשפוחה שלו.

אז בסדר ששאלתיאל (שאלתיאל, 2012) אולי צודק ואין מאחורי זה משמעות או כוונה. ואולי ליברמן צודקת כשהיא מפרשת אמירה זו של שאלתיאל (ליברמן, 2012) כרמיזה לכך שרמת העוררות שהשאלה גורמת לה, תומכת בכך שמדובר בהמשך מחאתה, על כך שהאקדמיה היא יותר-מידי לא-אישית, באמצעים אחרים. שכל זה מחווה אידיוסינקרטית, לגבי שיח שבו אידיוסינקרטי זו מילה מכוערת

בסדר, וזה.

בלי קשר לטיעונים שלהם, ברור שיש לכתיבה כזו אפקט.

בכל הכתבים האלה, אין אף איש. אין אף שם של איש. רק שמות של המשפחות שלהם.

זה מוזר לי.

אם יש איזשהו שם, איזשהו איש פרטי מיוצג בכינוי פרטי, אלו מושאי המחקר, מושאי הכתיבה. בלבד.

לא-אנשים כותבים על אנשים.

בספרות דמיונית מרשים להגיד, שאם יש אפקט אז יש תחבולה. אנשים אפילו המציאו מרחב ביניים תיאורטי שבו חי המחבר המובלע. בספרות, המחבר המובלע הוא כמו מניפולטור שעושה עלינו תחבולות בשביל האפקטים, בשביל לעורר בקורא משהו כלשהו.

כמו שבספרות דמיונית אפשר להגיד את זה,

רציתי לבדוק אם אפשר להגיד את זה גם על הספרות של המדע (שהוא גם במידת מה בדיוני(דפנה, 2012)( http://www.12dakot.com/secondary/83))

והאם אפשר להשתמש בצורת החשיבה הזו על טקסטים כדי להבין את המקרה המוזר של היעדרות שמות האנשים מיצירותיהם.

ההיעדרות, כתחבולה מוזרה של כללי הכתיבה במדעי החברה.

לשם כך הייתי רוצה להתמקד, לא במניפולטור המדומיין, אלא באפקט.

ובשאלה: מה יכולה להיות המשמעות של תחבולה כזו. משמעות במובן של שימוש (לודוויג, מתישהו).

ההתמקדות והאפקט שאני מבקשת, יכולים לקרות בהנחת מרחב ביניים דמיוני-תיאורטי שבו לכל אפקט על הקורא יש קונסטרוקט תיאורטי מכונן. הוא התחבולן המדומיין, סליחה, המחבר המובלע. (ובמקרה הזה: המחבר המובלע של כללי הAPA)

כדי להתחיל לענות לעצמי,

אני יכולה לחשוב על מרחבים אחרים שבהם האנשים לא נקראים בשמות שלהם, אלא בשמות של המשפחות שלהם (שזה מוזר מאוד). כמו בבתי חולים (דר' ליברמן), בצבא (רב פקדית ליברמן). ואני גם חושבת שיש עוד מרחבים כאלה, שלא נחשבים לי כרגע.

במרחבי העשייה הללו, הכינוי הלא-אישי הוא מאוד שימושי ומובהק באפקט שלו.

מתוך כך, אני תוהה עד כמה התחבולן הדמיוני,שממציא את הAPA בכל פעם שאיש כותב לפי הכללים שלו,

עד כמה התחבולן הזה חושב שמחשבה, מחקר, יצירה, הבניית ידע, וייצוג מציאות הם דברים אובייקטיביים, בלתי אישיים. שהדיבור בהם צריך להיעשות מבלי להזכיר את שמות המדברים.

וכמה מוזר, לתייג בן אדם, לפי השם, שהמשפחה שלו כולה, נושאת.

באמת שזה פתאום מוזר מאוד.

אבל מה שחשבתי כדי להתחיל לענות לעצמי לא מספיק לי. אוף.

קוראות יקרים. אנא עיזרו לי.

אני ממש קרובה לכתוב את מטלת ההגשה הקרובה שלי באיזכור שמותיהם הפרטיים בלבד, של האנשים שכתבו את החומרים עליהם אבסס את סקירת הספרות שבה.

על כך, אענש

וזה לא יהיה לי נעים.

תודה רבה לכם, מראש. באמת.

עדיה.

נ.ב

סליחה שכתבתי הכל רק בלשון זכר.

אני אוהבת לקרא דברים שפונים לכל הקוראים בנקבה. אבל אם אני כותבת ככה אז אני לא נשמעת לי כמו עצמי. אולי כשאגדל.

בנתיים: תדמיינו בבקשה שזה באנגלית. ככה זה גם נחשב יותר יוקרתי וגם יותר יפה מגדרית.

15 thoughts on “התחבולן המדומיין שהוציא את כל האנשים מהשיח של מדעי החברה”

  1. איך יפה כתבת.

    את צודקת בעניין האובייקטיביות, אני חושבת. ואני חושבת שזה בגלל שמדעי החברה כל כך רוצים להיות יותר מדעיים (ועל כן, כמובן אובייקטיביים), שהם משתמשים בהפניות עם שם המשפחה באדיקות יתרה.

    אבל האקדמיה היא קיר רע מאד לדפוק בו את הראש. הוא לא מרגיש כלום, לא כואב לו כלום, לקיר הזה. אזכור השמות הפרטיים רק יעשה לך כחול במצח
    (הפעם היחידה בחיי האקדמיים שבה הקיר החזיר לי את הכדור הייתה באיזה מבחן אחד בתקשורת, כשהייתי אמורה לנתח איזה טקסט על אפריקאים אמריקאיים לפי כמה תיאוריות או משהו, וזה היה מבחן בכתב יד ולא היה לי כח, וגם כושים אמריקאיים לא כל כך סובלים מסטיגמות שליליות פה בארץ, אז כתבתי אפריקאים אמריקאים (להלן: כושים), והמרצה סימן לי וי גדול ליד הכושים)

  2. אהההה, הקורא רסס שלי לא מציג את שמות הכותבים, אבל איך שקראתי את המשפט הראשון בפוסט הזה הלב שלי ניתר בשמחה: ככה יכול להתחיל רק פוסט של עדיה!
    מכיוון שלמרבה הצער גם את וגם מיטל צודקות לגמרי, אני מציעה פתרון חצי מחתרתי: על כל טקסט שליברמן, 2012 מגישה לרובוטים של האוניברסיטה, עדיה, 2012 תכתוב גרסת צללים לסיפור האמיתי והמזעזע.

  3. עדיונת. זה לא מעניין, להגיש עבודה בשמות פרטיים, והסוד כיצד להצליח בזה דומה לצ'יט של עמיתתי המלומדת לעיל (שרון, 2012) בעניין ה(להלן: כושים). אם באזכור הראשון תוסיפי (מעתה ואילך יופיעו כל האזכורים בציון שמותיהם הפרטיים בלבד של המחברים), זה כנראה יעבור. ועכשיו את רואה למה זה לא מעניין. בכך אין כדי לומר שעדיף להפסיק לדפוק את הראש בקיר. נהפוך הוא: חשוב מאד להמשיך, אחרת לא תדעי מתי הקיר למעשה לא שם (כמו במקרה דנן) ומתי *את* לא שם. (על זה יש לי יותר מה לומר אבל הקירות של שנה א' משפטים סוגרים עליי, אז היי, בהזדמנות ;).
    נ.ב. הקיר שאני דופקת בו את הראש בימים אלה: פרו"ס בתורת המשפט על "צדק בפקולטה למשפטים" :))

  4. עדיה היקרה, מה שמיטל אמרה ומה שדבי אמרה. אין חדש תחת שמש. הרי כך בדיוק קרה לאסטרונום הטורקי שגילה את הכוכבית של הנסיך הקטן. הוא הוכיח את תגליתו באותו ובמופתים אבל איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר. לולא קם בטורקיה מושל תקיף שפקד על בני עמו ללבוש בגדים אירופאים איש לא היה מאמין עד היום בקיומה של הכוכבית.
    וכמו שאמר רבי נחמן – יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
    (כאן העתקתי את הסיפור המלא http://maritbenisrael.wordpress.com/2008/11/14/נכתב-בחודי-מחטים-בזוויות-העין/ )

  5. יש את ההערה הזו של בנדיקט בקהילות מדומיינות, איך שבמונרכיות לכולם היה את אותו שם המשפחה אז השתמשו בשמות פרטיים, לעומת הרפובליקות שבהן יש מלא שמות פרטיים כפולים אז משתמשים בשם המשפחה. (גם השם הפרטי הוא מקרי, ונתון ליותר מגבלות מאשר שם המשפחה, מה שאומר שלפחות בכל דור יש הרבה יותר אחידות מאשר שם המשפחה).
    נראה לי שסביר להניח שרוב האנשים מכירים יותר אנשים שחולקים איתם את השם הפרטי מאשר אנשים שחולקים איתם את שם המשפחה (ואינם מהמשפחה). לי עצמי יש גם שם פרטי (לא זה החתום מעלה) וגם שם משפחה מהנפוצים בארץ. במילים אחרות: מה זה משנה?

  6. אם מה שמפריע לך זה הרפרנס הארכני ולא עניין שם המשפחה, את יכולה לעשות מה שעושים אצלנו במדעים הכי אמיתיים (מתימטיקה): כותבים "שמלפני מאות רבות [1]" כאשר [1] הוא המספור של הרפרנסים, שמופיעים בשלמותם בביביליוגרפיה, כמובן, לפי מיון אלפביתי או לפי מיון סדר ההופעה במאמר. ככה תוכלי לצטט ככל שנפשך חפצה, בלי לפגוע בקריאות הטקסט ובלי לשרבב שמות משפחה מעצבנים,, וגם להתהדר בסטייל של מדעים הכי-מדוייקים (שמצטטים כל כך הרבה שקשה להם להשתמש בסגנון ציטוט ארכני! הו, ריבוי רפרנסים קדוש!). בביליוגרפיה הציטוטים כמובן מופיעים בשמותיהם המלאים של המחברים, לא רק שמות משפחה, ובא לציון גואל. אם רוצים ליד רפרנס מסוים להזכיר לקורא מי הכותב, תמיד אפשר לכתוב "שמלפני מאות רבות, לפי שאלתיאל [1], בלהבלה", ולפעמים גם כותבים "לפי איתמר שאלתיאל [1], בלהבלה" ואף אחד לא מזדעזע.

    אגב, לעניות דעתי את עושה מזה עניין גדול מדי, אבל אולי אצלכם פדנטיים בזוטות כאלה, מה אני יודע. אם הייתי רוצה להרגיש נעלה, הייתי מעיר משהו על כך שבמדעים מחשיבים את התוכן כמספיק חשוב כדי לא לנטפק בסגנון הרפרנסים, אבל האמת היא שאצלנו מנטפקים בדברים אחרים ומי שגר בבית זכוכית צריך להיזהר כשהוא מתקלח, אז לא חשוב.

  7. פוסט כיפי.

    ולגופו של אפקט: אני מניח שהדבר הראשון שהייתי שם לב אליו זה היעלמותו של המגדר (באנגלית, בכל אופן). כולם חסרי מין. מצד שני, ברור לגמרי מי ממוצא סיני ומי יהודי, לא? אבל בכל מקרה, צורת הפניה הארכאית גורמת לי לדמיין את כולם בחליפות חומות משנות החמישים ולוקחים את המדע שלהם נ ו ר א ב ר צ י נ ו ת.

  8. עדיה, זה טקסט נהדר ואני רוצה להגיב לו כמו שצריך ולא היה לי כל כך זמן השבת. היום, כשאחזור מהעבודה.

  9. ליברמן יקירתי!

    זה באמת טקסט נהדר ומשמח עם תגובות משמחות לא פחות. אני מתחילה לחשוב שהדברים הכי משמחים בעולם, טוב לא בעולם אבל בעולם הדיבור הארוך, זה להביא שפה אחת לתוך שפה אחרת ולהקשיב להן מדברות זו עם זו (מיכאיל, שנותהעשרים), קצת כמו הפנטזיה על לעשות מסיבת יומולדת ושכל החברים שלך מהעולמות השונים יכירו זה את זה, רק שההיא על המסיבה אף פעם לא מצליחה כל כך טוב.

    לגופה של עניין, נראה לי שהניגוד שאת מתארת של סובייקט-מדבר-עם-שם-משפחה – אובייקט-מדובר-עם-שם-פרטי היא מקרה פרטי (או בת משפחה) של הדיכוטומיה הישנה בין מרחב פרטי ומרחב ציבורי, כשהפרטי נחות ומשולל כוח והציבורי מכובד והמקום-בו-נמצא הכוח. שם פרטי הוא פרטי ושם משפחה הוא ציבורי אז מי שמשמיע את קולו באופן ציבורי נקרא בשם המשפחה, ומי שיש לו תפקיד ציבורי כמו דר' נקרא בשם המשפחה. באותו הקשר יש גם את העובדה שנשים נקראות יותר בשמותיהן הפרטיים וגברים בשמות משפחתם (לקריאה נוספת: כרמי, 2003: http://naama-carmi.com/2003/08/08/%D7%95%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95/)

    וזה אולי לא רק באותו הקשר, יש מצב שכל הדיכוטומיה הזו של ציבורי/פרטי, שהיא די מפגרת בתכלס, באה מתוך יחסי הכוח גברים/נשים (כלמינישמות, שנותהשבעימבעיקר).
    בקיצור, הכל חוזר לפמיניזם וכשנשלים את המהפכה שלנו ונהיה כמו-גדולות וכמו-עצמנו בה בעת אז הכל יהיה יותר נחמד

  10. חזרתי להגיד שזאת היתה תגובה קלת דעת. הרי בדיוק בגלל זה ודומיו עזבתי את האקדמיה, ואף שאני רוצה להאמין שאפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן, יש לי ספקות עמוקים.

  11. התחלתי לכתוב תגובה ואז חשבתי: ומה אם שאלתיאל (שאלתיאל, 2012) צדק? כלומר, ומה אם המצב הוא הפוך: נסיבות היסטוריות הובילו לשימוש בשמות משפחה באקדמיה (ובבתי חולים וכו'), ואז דווקא הסטטוס של האקדמיה גרם לשמות המשפחה לקבל את הילת האובייקטיביות שאת מדברת עליה.

  12. איזה מגניבים אתם
    תודה על המחשבות, והתגובות
    אני חושבת על זה.
    תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *