לפעמים יש ספרים שהם כל כך מצויינים, שאם יש לך יומרות כלשהן לעסוק באומנות הסיפור, אתה רוצה לקחת אותם ולפרק אותם לגורמים, כדי להבין איך זה בנוי, איך עובד המנגנון שגורם לשעון לתקתק את תקתוקו הקצוב. הספר הנשים (הוצאת חרגול, תרגום: ליה נירגד) הוא ספר שכזה, מוקפד ומדוייק, כמו משחק ברור חוקים שנמשך לאורך 484 עמודים, בניצוחו של ת.ק. בויל. ולמה הוא משחק? (אולי יש פה ספויילרים עלילתיים. אבל אי אפשר לדון בטאקי בלי לדבר על כך שמישהו מתישהו שולף את הפלוס שתיים שגורם לך להפסיד את המשחק לאחר שהכרזת "קלף אחד")

בגלל הדמויות. הנשים הוא כביכול ספר על פרנק לויד רייט, האדריכל הגאון, אבל ארבע הדמויות העיקריות בספר  הן הנשים שלו. קיטי, האישה הראשונה שלו – שלה היה נשוי במשך עשרים שנה וילדה לו 6 (!) ילדים – ואותה עזב מתוך שעמום בגיל 40. מיימה – האישה השנייה, הנפש התאומה והפמיניסטית המלבבת – שנרצחה בשלב שבו האהבה עוד פרחה. מוד מרים נואל – האישה הפסיכוטית שצמודה למזרק המורפיום שלה – שננטשה לאחר שעפה על עצמה יתר על המידה. ואוליגיבנה מילנוף -  הרקדנית הרוסיה – שהתמודדה עם כל שדי העבר שלו ונותרה לצידו עד סופו.
החוקים הרגילים של הביוגרפיה או הביוגרפיה הבדיונית אומרים שבמרכז הספר נמצא מושא הביוגרפיה, ובמקרה שלנו רייט. אבל בויל כותב את רייט כדמות חד ממדית לחלוטין, בעלת מאפיין אחד בולט שאמור להסביר את כל מעשיו. ואם לשאול מושג מהביוגרפיה המהוללת של סטיב ×’'ובס – "שדה עיוות המציאות" שלהם, של רייט ושל ×’'ובס, פועל תדיר, וגורם להם להעדיף תמיד את הגאונות על פני יחסי האנוש,  ולכן הם מצליחים לגרום לאנשים לעשות כרצונם ולכן יש לנו את מוזיאון גוגנהיים ואת האייפון. וואו. האם אני עדיין אמורה להאמין למיתוס הגבר הגאון שמעשיו מדברים בשמו יותר מהאגומניאקיות שלו? האם אני אמורה לקרוא ספר שעוסק באדם שעולה מן הציטוט הבא:

(מספר המחבר): "זה מזכיר את הסיפור על אחד המשפטים האזרחיים הרבים שרייטו-סן היה מעורב בהם. השופט שאל אותו מה המקצוע שלו והוא הצהיר שהוא אדריכל – למעשה האדריכל הגדול בעולם. "הגדול בעולם?" חזר אחריו השופט. "איך אתה יכול לבסס את הטענה" "כבודו," השיב רייטו-סן, "הרי נשבעתי לומר את האמת."

אבל בויל לוקח את הגבר החד הממדי הזה, מניח אותו בתחתית הערימה, ובונה מעליו ארבע דמויות של נשים, שמעוצבות בכזו פרטנות וחיוניות, שנדמה שאם תרים את מכשיר הטלפון הסלולרי שלך, עדיין תוכל לשמוע את מרים צורחת עליך מהצד השני של הקו ומהמאה הקודמת שהרסת לה את החיים. וכך בויל משחק לא רק עם חוקי הז'אנר, אלא גם עם רייט, שבהחלט היה בטוח שהוא האיש החשוב בתבל.

בגלל המספר. הספר מבוסס על המציאות, אבל המספר הוא סאטו טדשי, שולייה מדומיינת של פרנק לויד רייט. סאטו היפני מגיע לביתו הכפרי של רייט מייד לאחרי לימודי הארכיטקטורה שלו, שם הוא משמש כמשרת / שוליה / שרטט / עובד מטבח / גנן / כל מה שרייטו סאן צריך באותו רגע, במשך כמה שנים. ארבעים ושש שנה לאחר מכן הוא כותב תקציר של הספר. אופלהרטי-סן, הנכד אמריקאי שלו מנישואים, מתרגם את הספר לאנגלית ומשלים את החלקים החסרים. אז זוהי ביוגרפיה, שנכתבה בידי שוליה מומצא, שכותב את הספר ממרחק של חמישה עשורים, ובתרגומם מוטל בספק.

"אינני ערב לשימוש בביטוי הזה [השורה התחתונה]. אני מסופק אם המושג היה רווח בשנות העשרים, אולי רק בקרב סוחרים – בשום אופן איני זוכר ששמעתי אותו או השתמשתי בו בשיחה בעצמ – אבל אופלהרטי-סן מבטיח לי שהו אמתאים. אלא שהוא נולד רק ב-1941. במקום בשם טוטלרד פולז, וירג'יניה".

אני יכולה רק לתאר לעצמי את השמחה שחש בויל כששם על המציאות –  שאולי עוד אפשר היה לדלות מן המסמכים ההסטוריים ומקריאת העיתונים של התקופה – את כל הפילטרים האלו, כאילו הוא משחק באינסטגרם עם כל מבקרי הספרות של העולם הישן.

בגלל השפה. הנה משפט אקראי מתך הספר: "ענני אבלות נשרכו מהגגות כמו כביסה שנתלתה לייבוש, והיה קר עד כדי כך שאפילו היונים האפורות, המטונפות כמו חולדות, הצטופפו כדי להתחמם, שורות כהות ודוממות של נוצות קפואות ומקורים מושבתים כיסו את שיפולי הגגות משני צידי הרחוב, עד האופק".
עננים שהם כמו כביסה, יונים כמו חולדות, נוצות, מקורים, שיפולי גגות. בלי רחמים. זה משפט שיכול להתאים לשני סוגים של דוברים; הראשון הוא פרנק לויד רייט, שבלי ספק היה מאוהב בצליל קולו שלו והיה ידוע בנאומיו הארכניים. השני הוא ת.ק. בויל שתופס חלק חשוב במדף סופרי הרומן האמריקאי הגדול, רחב היריעה ועשיר הדימויים. אבל את הספר כותב יפני, העם שלאורך הספר מהולל שוב ושוב כעם השואף למינימליזם אסטתי ולפשטות צורנית. אז מי גורם לספר להישמע כמו שהוא? בויל, שבמשך 484 לא שם לב שיפני לא היה מדבר ככה? אופלהרטי-סן, שהתרחק עד כדי כך מהתרבות היפנית, שהוא מעדיף את הנמלצות האמריקאית? רוחו של רייט ששורה על סאטו? משחק הניחושים יוכל להימשך לנצח.
אולי בכלל בויל היה צריך לקרוא לספר מונופול.