יש מעט מאד אנשים שאני מקשיבה להמלצות הקריאה שלהם, בדרך כלל אני פשוט יהירה מדי. אחד מהאנשים האלו היא גבי סילון מחרגול. פעם ניהלנו איזו שיחה על ת.ק. בויל ומאז היה לי ברור שאני אקרא כל מה שהיא אומרת לי לקרוא. וכך, באחד האמשים כמו שאומרים בספרות, הלכתי לשבוע הספר להגיד שלום לאנשי חרגול החביבים עליי עד מאד. קודם כל קניתי את "הזקן השתגע" של אביבית משמרי (שהוא ספר מאד מומלץ לקריאה, אבל אין לי שום דרך לכתוב עליו פוסט שלם.) ואז גבי חייכה אליי ואמרה אולי תרצי גם את זה, והניחה בידי את "מטרה לילית" של ריקרדו פיגליה בתרגומה של ליה נירגד. כמובן שהוספתי אותו לשקית.

מה הסיפור? הסיפור הוא על רצח של אמריקאי שמגיע לעיירה בארגנטינה. העיירה נשלטת בידי ראש משפחה עיקש, בידי שופט נכלולי, ובידי שתי הבנות של האיש העשיר, שהן תאומות יפהפיות עם נמשים באזור הכללי של הפות. השופט הנכלולי רוצה שנחשוב שמישהו אחד, חסר כח סימבולי וגם הומו, רצח את האמריקאי כי חשק בו, ואילו ראש המשטרה חובב האינטואיציות, שפותר פשעים כמו שאימא נכנסת לחדר של הילד שלה ויודעת בדיוק איפה הוא החביא את התפוח שסירב לאכול, טוען שמדובר בחסר כוח אחר, שעשה זאת בשביל הכסף. בדרך יש עיתונאי, אח מת, אח נוסף שהוא יוצר טוטאלי והרבה מאטה ותיאורים של עיירה מנומנמת.

ומזל! מזל גדול שגבי היא זו שהמליצה עליו כי הספר בחציו הראשון הוא כל מה שאני שונאת בספרות הדרום אמריקאית שאליה נחשפתי. יותר מדי דמויות, יותר מדי חיי כפר, יותר מדי רומנטיקה שלווה לכאורה שברור שהיא מופרעת בזרמי עומק שתיכף נתוודע אליהם, יותר מדי אמירות כלליות על חיים מלוות במשלים שעוברים מאב לבן ומבת לנכדה. אין לי סבלנות לזה. אני בחורה עירונית ושונאת אמירות כלליות על החיים.

אבל גבי אמרה אז המשכתי לקרוא. עזר גם הניסוח הכה חינני של שנאת הכפר:

"היא הייתה פראית מכדי להפוך לאמא ארגנטינית, היא רכבה על סוסים יותר טוב מהגאוצ'וס אבל היא שנאה את ×—×™×™ הכפר בארץ שלנו. 'איזה מין שיט החארות האלה חושבים שהם?' הייתה אומרת… הכל בגלל ×—×™×™ הכפר, השיעמום האינסופי של ×—×™×™ הכפר, כולם מסתובבים כמו מתים-חיים ברחובות הריקים. הטבע מייצר רק הרס וכאוס, הוא מבודד אנשים, כל גאוצ'ו הוא רובינזון קרוזו שדוהר בשדות כמו איזה צל. רק מחשבות מבודדות, מנותקות, קלות כמו נייר כסף, כבדות כמו שקי תירס, אף אחד לא יכול לצאת, כולם כבולים לשממה, דוהרים על הסוס במרחבי הנחלה שלהם לראות אם הכלונסאות של הגדרות שלמים, לבדוק שהבהמות לא התרחקו מבור השתייה, לראות אם באה סופה; לקראת ערב הם חוזרים הביתה, הלומים מרוב שיעמום וריקנות".

ואז מגיע חציו של הספר ותעלומת הרצח נפתרת לכאורה, ואז מגיע הספר האמיתי. אתם מכירים את זה שלפעמים אתם פוגשים אדם לראשונה, נגיד שהוא מגיע אליכם הביתה עם עוד אנשים, וכולם יושבים ומדברים ואומרים דברים לא חשובים ולפעמים קצת דברים חשובים, והוא משתתף בשיחה כשצריך ולא משתתף כשלא צריך, אבל לא משאיר שום רושם עז, ואז מגיעים למשהו שנורא חשוב לו ופתאום ברור לכם שאתם רוצים להמשיך לדבר איתו על הנושא עוד מלא, והוא זוכה להזמנה נוספת לבית שלכם ואתם זוכים בפוטנציאל חברות? אז ככה. רק בספר.

כי פתאום, אחרי שתעלומת הרצח הרשמית יורדת מהפרק, לאדון ריקרדו יש הזדמנות לדבר על ההבדל בין הספרות לחיים, על תאווה לכח, ועל האופן שבו המטריצה הזאת פועלת, כלומר על האופן שבו ספרות מתייחסת לתאווה לכח לעומת האופן שבו החיים מתייחסים אליה. והוא עושה את זה דרך כדור מראות עם אלף זוויות שכולן מראות בדיוק את אותה מסקנה: הספרות אינה החיים וכל מי שחושב שהוא יכול להתעלם משאלת הכח ולהחליף את הספרות בחיים, נידון לאבדון.

יש שם אישה ששקועה כל כך בספרות, שבטוחה שאת כל הספרים שהיא קוראת היא בעצם כותבת במעשה הקריאה, אבל היא יוצאת מהבית רק בשביל הלוויות של הילדים שלה. יש שם בחור שרוצה לבנות מכונה שפועלת על החומרים שמייצרים החלומות שלו, בעקבות ספר של יונג, אבל כדי לעשות זאת הוא נאלץ למכור את כל הונו, את אח שלו, את אבא שלו ואת חוש הצדק שלו. יש שם ארכיברית שאוספת בדקדקנות את קורות החיים של המשפחה החשובה בעיר, אבל איש לעולם אינו מגיע כדי לקרוא אותם. ויש את הסוף: הכח מנצח, אנשי הספרות נדחקים למאורותיהם ורק העיתונאי העירוני ממשיך בחייו ללא הפרעה.

יש משהו כל כך מרענן בלקרוא סופר בגיל של אבא שלי שלא משתמש בניסיון שצבר כדי לייצר מדינה ופאתוס כמו עמוס עוז וחברים שלו, אלא משתמש בכל הידע הספרותי הזה כדי לשחק משחקי כח עם הספרות, לנצח אותה, לחמול עליה ולקראת סיום לחמול על הקוראים ולהגיש להם במתנה את מתנת החלום:

"פעמים רבות במרוצת השנים, ובמקומות שונים, הרשה לעצמו אמיליו רנסי להתמסר לזכרו של לוקה בלדונה, ותמיד זכר אותו כאדם שהיה לו האומץ לעמוד ברף שהציבו חלומותיו… הוא זכר את המפעל הסגור, את המבנה האבוד, ואת לוקה מסייר בין הכלים והמכונות שלו, תמיד אופטימי, תמיד מוכן לטפח תקוות, בלי להעלות על דעתו שהמציאות תכה באופן מכריע דווקא בו, כפי שהיא עושה לרבים כל-כך…"