ביי ביי, ילד צרצר

קריאה רציפה וארוכה מספיק ב"הגבול הדק: מילון ציתותים" (ליקט, תרגם, אסף והמציא: עוזי וייל) היא אולי הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לבצע הזרה של הקומדיה, ודרכה הזרה של השפה. ככל שקוראים יותר, כך נעשה קשה יותר לצחוק. הבטן כואבת. וכך, ככל שקוראים יותר וככל שקוראים רצוף, האפקט נעלם, ובמקומו נותרות תבניות בלבד.

מבחוץ, אגב, כל התהליך נראה כסדרת קרקורים דחוסה, שהולכת ומתנוונת, עד שנותרת ממנה רק קריאה מאומצת, נדכאת, שמופרעת מדי פעם בהתפרצות קרקורים, שנעלמת שוב, וחוזר חלילה.

בקריאה כזו אפשר גם לגלות את סוג ההומור שלכם. מה שנשאר מצחיק לאחר שכל התבניות האחרות כבר חדלו מלהשפיע. קוראים לו ג'ק הנדי, ואפשר למצוא חלק מהציטוטים שלו כאן.

"Too bad when I was a kid there wasn't a guy in our class that everybody called the "Cricket Boy", because I would have liked to stand up in class and tell everybody, "You can make fun of the Cricket Boy if you want to, but to me he's just like everybody else." Then everybody would leave the Cricket Boy alone, and I'd invite him over to spend the night at my house, but after about five minutes of that loud chirping I'd have to kick him out. Maybe later we could get up a petition to get the Cricket Family run out of town. Bye, Cricket Boy".

אולי הסיבה העיקרית שהוא עדיין מצחיק אותי היא שלא באמת הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני יכול להבין מה מצחיק בלומר ש"אם וודי אלן לא היה קיים מישהו היה צריך לסרוג אותו" (השוואה בין וודי אלן לבין סוודר, על כל הקונוטאציות ושאר הבלאגן. יופי), אבל משהו בסיפור "ילד צרצר" של הנדי עובד לגמרי אחרת, ואני לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הצלחתי להבין אותו.

ניסיון:

הנדי מספר סיפור, שעובר תהליך מהיר של ריאליזציה. מה שמתחיל ב"חבל שלא…" הופך לממשי יותר ויותר. הנדי ממציא ילד צרצר כדי להגן עליו, ואז מואס בו (יותר נכון, מואס בצרצוריו הדמיוניים), ומתכנן לסלק את משפחתו מהעיר. אולי הוא גם מצליח. מהרגע שבו ילד צרצר מוזמן לחדר של הנדי, העולם הבדיוני נעשה ממשי במהירות, ממשפט למשפט. אפשר כמעט לסמן איפה ילד צרצר ממשי יותר, ואיפה פחות.

אבל זה לא מצחיק. ואני הסתובבתי אכול סרטים בלשניים במשך כמה ימים, עד שעופר הביא לי לקט של "The Far Side" של גארי לארסון (למי שתהה, התמונות מהחוברת). משהו בסיסי בשניהם דומה מאוד, וזה לא רק המשחק בעולמות אפשריים.

ואז הבנתי את ×–×”: שניהם בריונים. ויותר מכך – שניהם בריונים על העולמות שהם בנו. הריאליזציה שעובר ילד צרצר היא ריאליזציה שמתרחשת רק בשפה, בתוך הפסיכוזה של הדובר שהנדי מקים. בשטרנברגית עילגת, הריאליזציה מנומקת מימטית, כהנמקות פרספקטיביות. במדוברת, הנדי מתבריין על ילד דמיוני, שמתואר כממשי יותר רק בגלל שהיחס של הדובר אליו נעשה יותר ויותר אישי. משהו בבריונות (בבריונות מהסוג ×”×–×”, שאין תיאור הולם שלה בעברית. בריונות של יגאל שילון, של חברי אחוות סטודנטים אמריקניות), משום מה, מצחיק תמיד.

שזה קצת עצוב. כי הנדי הוא משורר של ממש. הוא מקים ומנתץ עולמות אפשריים באמצעות שינוי של מילה, והבריונות קצת מסתירה את זה. מצד שני, אולי כך יפה. בועות סבון, שאינן אומרות דבר, לא על וודי אלן ולא על העולם, רק על עצמן, וקצת על סבון.

17 thoughts on “ביי ביי, ילד צרצר”

  1. אתה באמת חושב שהסיפור של הנדי אומר משהו רק על עצמו ולא על העולם?
    אני למשל הרגשתי שהוא אומר הרבה מאוד עליי.
    אבל אולי לא הבנתי אותך נכון.

  2. *מתחילה גל גדול מהיציע*
    אוווו, מעולה ביותר. בכמה רמות. אני אסביר כבר בעל פה. רק לציין שהבריונותהרטורית היא בדיוק הקטע שמסעיר אותי בימים טרופים (גם)תיאורטית אלו, ועייןגם: "כפיית הנמען". רפלקסיביות. ספק תזה. אני מזמינה אותך לקפה גדול שלבלבול ביצים עם! תכלית

  3. ×›×™ זו הדינמיקה המדויקת של התקרבות מתוך צרכים נרקיסיסטיים. אתה מקרב אדםלא מתוך היכרות אתו אלא בגלל איזו תגית שאתה מייחס לו שמשרתת את הצורךהנרקיסיסטי שלך בדימוי עצמי מסוים, ואז ברגע שזה × ×”×™×” ריאלי ותובעני ולארק דימוי (שלו ושל עצמך), אתה מואס בזה. ×–×” דבר אחד. דבר שני יש כאן אתהמתח בין קונפורמיזם לנונקונפורמיזם – הרצון לטפח דימוי עצמינונקונפורמיסטי שמתחלף מהר מאוד בקונפורמיזם ברגע שמתגלה המחיר. והאופןשבו בדיוק אותה תכונה שמייחדת את האדם ומשכה אותך מלכתחילה היא זו שדוחהאותך בסופו של דבר. אלה בעצם שלושה היבטים של אותו דבר, ואתה גם כתבת אותםבעצמך (תחת "ניסיון"). ייתכן שהסיבה לכך שבעיניך ×–×” לא אומר דבר על העולםהיא שבארון שלך יש פחות שלדים, או שלדים אחרים מאלה שלי.

    ולשאלה מדוע ×–×” מצחיק – ההשוואה לפאר סייד היא במקומה. ×–×” מצחיק ×›×™ זו קריקטורה. (מאוד מדוייקת).

  4. לא. לא חשבתי על זה, למען האמת. אבל יכול להיות שזה בגלל שיש לי רתיעהאינסטינקטיבית מתמות, במיוחד בכל מה שנוגע לקומדיה. אבל וואו, כך או כך.

    אבל לגבי למה זה מצחיק נראה לי שהעסק קצת יותר מורכב. אפקט קומי נוצרמדיסוננסים, מפער בין א’ ל-ב’. בקטע של הנדי יש שני דיסוננסים עיקריים -הריאליזציה של סיפור דימיוני וההתבריינות על סיפור דמיוני. כאשרההתבריינות היא מה שגורם גם לריאליזציה. אם תרצי, דיסוננס שמייצרדיסוננסים או מכונה שמייצרת חורים ומתודלקת באמצעותם.

    אני, כאמור, פורמליסטי בהרבה.

  5. חשבתיעל ×–×” וחשבתי. פשוט בגלל שילד הצרצר לא הצחיק אותי – אבל ×–×” דפקט שלי.כלומר, אני רואה מה מצחיק פה. ויותר מזה, אני חושבת שהתהליך בהחלט דומהמאד ללארסון. והוא דווקא כן מצחיק אותי. (מסקנה אפשרית: למיטל איכפת יותרמילד צרצר מאשר מציפור נער).
     
    בכל מקרה, מה שרציתי להגיד שעם כמה שאני שמחה שבימים האחרונים השתמשתיבזכותך במילה "בריון" יותר ממה שהשתמשתי בה בשלוש השנים האחרונות (ואניאוהבת אותה – יש לה ריח של ספרי נוער ישנים), אני חושבת שהוא לא בריון,אני חושבת שהוא הילד שצועק "המלך עירום". ברור שזה סוג של בריונות, משוםשהוא מעמת אנשים עם האופן העקום שבו המחשבה שלהם פועלת. אבל אני חושבתשאלמנט הבריונות בזה הוא שולי ביחס להעמדת הדברים על דיוקם, שזה האלמנטהמרכזי לדעתי.
     
    ונסיים בציטוט של הנדי שהופיע בקולקטיב האחרון:
    "לפעמים אני חושב שאולי היה עדיף שהייתי מת. לא, רגע, לא אני – אתה."
    עכשיו, זה מצחיק!

  6. אני לא מסכים. בעיקר בגלל שיש לי בעיה עם תמטיקה (ראי תגובתי לג’ני), אבלגם בגלל שמקטעים אחרים של הנדי קשה יותר לייצר פרשנויות מסוג כזה. אנירואה איפה את מוצאת את הסאטירה, אבל אני לא בטוח שהיא מכוונת.

  7. עכשיותסביר לי בבקשה לאט לאט, למה אני לא למדתי ספרות באוניברסיטה, במה בדיוקהקריאה שלי והקריאה של מיטל הן תמטיות. כלומר, מה זה בעצם קריאה תמטית,ומה בדיוק ההבדל בינה ובין הקריאה הפורמליסטית שלך.
    (שאלה רצינית לגמרי, אני באמת לא יודעת)

  8. ב"קריאה תמטית" התכוונתי לקריאה שמפשיטה סיפור מסוים לכדי רעיון, שהופכתאותו למייצג של אידיאה. את ומיטל, אם הבנתי נכון, רואות את הסיפורכסאטירי. אני לא. אני לא עולה קומה פרשנית, ואומר א’ מייצג את ב’.

    לא שקריאה תמטית זה רע בעיני, זה פשוט כישור שאני חסר.

  9. שניה. אני לא בטוחה שהבנתי. אתה חושב שהסיפור מצחיק מעצם המבנה שלו, בלישום התייחסות למציאות המוכרת לנו? כלומר, שיש מבנים "ריקים" שהם מצחיקיםכשלעצמם, בלי קשר לתוכן שנוצק לתוכם?
    ואם כן, האם אתה חושב כך גם לגבי אפקטים אחרים? נניח, אימה, עצב, שגב וכו’? כלומר, האם אתה פורמליסט אול אקרוס דה בורד?

  10. לא, ודאי שלא. סיפור לא יכול להיות מצחיק בלי שום קשר למשמעות, כיהדיסוננס נוצר כתוצאה ממשמעויות. כנ"ל לגבי אימה, עצב וכו’. עם זאת, גםלמבנה יש חשיבות. חשבי על מוזיקה, למשל, ועל למה, לעזאזל, תווים מינורים"עצובים" יותר.

    מה שאני כן טוען הוא שיש הבדל בין הטענה "זה סיפור על ילד צרצר" לבין "זהסיפור על האנושות". קריאה תמטית עולה ברמת ההכללה, ובד"כ לא נוח לי לעשותאת זה.

  11. אנילא חושבת שאלה שתי האפשרויות היחידות – סיפור שמורה על עצמו בלבד או סיפורשמורה על האנושות בכללותה. זהו סיפור על ילד צרצר שבו אני יכולה לזהות אתעצמי, או כמה מאפיינים של עצמי או של אנשים אחרים שאני מכירה או שלסיטואציות שנתקלתי בהן. מכך שא’ דומה לב’ בהיבטים מסוימים לא נובעשההיבטים הללו משותפים לאנושות כולה.
    דרך אחרת לומר זאת – בין הכללה ובין מקרה פרטי יש אינספור ישויות ביניים.

  12. אני מסכים כמובן שיש הרבה מאוד אפשרויות ביניים, אבל היה נדמה לי, מהאופןשבו ניסחת את שאלתך הראשונה בת’רד, שלא התכוונת לאפשרות ביניים כזו.

    מה גם, כשאני חושב על זה, יש משהו בעייתי בכל עניין אפשרויות הביניים. תני לי לחשוב על זה קצת, יכול להיות שיש כאן פוסט.

  13. בגלל השימוש במלה "העולם"? זה לקחתי ממך. התכוונתי "על משהו בעולם". העיקר היה הניגוד ל"רק על עצמן".
    יאללה, תכתוב ת’פוסט.

  14. לא אכתוב את הפוסט. חשבתי על זה, והטענה שלי חלשה מדי. נראה לי שהקצנתישלא בטובתי את העמדות האמיתיות שלי. סיפור בהחלט יכול לומר משהו על משהובעולם (למשל, סאטירה פוליטית), פשוט לי יש קושי לבצע את הקפיצה הזו,במיוחד במקרה של הנדי, לאור רוב מה שקראתי שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *