הסיפור האמיתי והמזעזע של הסיפור האמיתי והמזעזע של

1.

"אנחנו צריכים לכתוב פוסט פעם על Book-A-Minute". דברי פלאי מלפני שבועיים. אני לא הסכמתי. ניתוח של האתר הזה, טענתי, יהפוך לקטלוג מנגנונים פרודיים. לא משהו שמתאים לבלוג הזה.

2.

"איך היית מנסח את המטרה של הפוסט הזה שלך? איך הוא מסתדר עם ה"מניפסט", ומה הוא תורם, כחידוש, לדיון?". דברי איה לפוסט שלי.

3.

"ההם מחפשים עוד אנשים. אתה מבין, ההם רוצים ליצור במה; במה שיהיו בה כל כך הרבה פינות, שהיא תהיה כמעט עגולה" – כתבה מיטל בהזמנה לכתוב בבלוג, שכבר נשלחה לאי אלו אנשים (ומה קורה עם ×–×”, בעצם?).

4.

נוח לי להצביע בפני איה על המניפסט, ולטעון שהבלוג הזה צריך להיות פתוח ככל האפשר, כמו המניפסט עצמו. אבל כשאמרתי לפלאי שקטלוג לא יתאים לכאן, התכוונתי לכך, וכשאני בוחר אם לכתוב כאן משהו, אני בוחר זאת. יש שיקול, יש משקל, יש קריטריון.

אגון שילה, בתרומה מיוחדת לבלוג

5.

לבני ציפר יש בלוג. לסבר פלוצקר גם. מה זה בלוג? לפי "ידיעות" ו"הארץ" בלוג זה משהו אישי (ציפר); בלוג זה קצר (פלוצקר), אבל בבלוג צריכות להיות לפחות 200 מילה; ברשימה בבלוג יש תאריך.

גם לאנדרו סאליבן יש, רק בלי הגבלת מלים. יש שם לפעמים רק לינק. לפעמים יותר. איכשהו, סאליבן הוא יותר בלוגר ממה שציפר ופלוצקר (הידד, חרוז!) יהיו לנצח. לא בגלל שהז'אנר הבלוגרי לא מרשה רשומות ארוכות בלבד, אלא בגלל שסאליבן אינו מוטרד מהבלוג. סאליבן לא מכוון לאיזה "ז'אנר", שנכפה עליו. הוא כותב, ולפעמים זה קצר, ולפעמים זה ארוך.

6.

אני חג הרבה סביב נקודה פשוטה: יש ז'אנר. אנחנו מדמיינים איזו נורמה בלוגרית, במרכז סקאלת הבלוגוספירה, שכל בלוג נמדד בסטייתו ממנה.

7.

הסיפור האמיתי והמזעזע הוא סיפור הברירה. מה שנכתב ומה שלא נכתב כאן. לא אכתוב לכם אקדמית. הסיפור האמיתי והמזעזע הוא איך נכתב כאן. בספירלות ובמעגלים, ובטיעון שיתלכד אסתטית. אם אין טיעון שנכנס לתבנית כזו (עדיפות לתבנית של סתירה A הוא A~, כאשר A הוא אחר בכל אחד מהמקרים), לרוב אין גם פוסט.

"הקטע שלכם", אמר-שאל פעם פלאי, "זה לכתוב על ספרות בדיוק ובפאתוס, נכון?". נכון. אבל החלק של הפאתוס, הוא אמיתי ומזעזע. כי יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקט שהטיעון המדויק גרם לי. ובדרך, אני מגלה שאני מתרגם מאקדמית לבלוגרית, ושיש דברים שלא ניתן לתרגם מבלי לאבד את האפקט.

8.

אז לפעמים לא יהיה אפקט, נראה לי. כדי שאוכל לכתוב כאן כמה דברים, שלא אצליח לכתוב אחרת. כך שלא תהיה כאן רק במה עגולה מרוב אנשים (מה קורה עם זה, בעצם?), אלא אולי גם במה עגולה של איש אחד. לפני פוסטים כאלה, אם וכאשר, תופיע אזהרה.

9.

אני לא יודע איך לסגור את זה. לא אפרסם, אם כן.

8 thoughts on “הסיפור האמיתי והמזעזע של הסיפור האמיתי והמזעזע של”

  1. "יותר משאני רוצה לכתוב כאן טיעון מדויק, אני רוצה להעביר לאחרים את האפקטשהטיעון המדויק גרם לי" – זו תמצית ההבדל בין אקדמית לבלוגרית. כל הכבוד,ותודה.
    אגב, גם פלאי ידע את זה פעם, אבל ברגע מקולל אחד אקדמטרון הטביע אצבע מעל שפתו העליונה והוא שכח.

  2. אטען ואומר שוב שלא חל שום שינוי בנקודה כלשהי בזמן, רק שסגנונות שונים יפים לפלטפורמות שונות ולמצבי רוח שונים.

  3. תודה. תודה. תודה.
    בדיוק מה שאמרת.
    וגם להגיד שכבר אז לא הסכמתי עם איה, אבל חשבתי לי שמצאתם איזו פינה על הבמה, ולא רציתי להפריע לכם.

    כבר איזה שבוע אני רוצה לכתוב פה פוסט שלא מתאים לתבנית. חשבתי לשאול אותךאם אתה חושב שכדאי. אחר כך חשבתי שלעזאזל, זה בלוג, אני יכולה לכתוב מהשאני רוצה. ובכל זאת, לא כתבתי. עכשיו, כנראה שאוכל ביתר קלות.

    ברשותך, אני חושבת שכדאי להוסיף את הפוסט מתחת למניפסט, בצד שמאל.

  4. בהחלט אכתוב.
     
    אגב, למי שלחת את מכתב ההזמנה?

  5. אפרת, אסא, אסף דבורי (שאינך מכירה, וזה לגמרי הפסד שלך), יואב ארזי, איה.אני לא מכיר מספיק את הבלוגוספירה כדי לשלוח לעוד אנשים, אם כי אני מהרהרבכמה שמות נוספים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *