הפרס השני

יש תקווה באהבה / ראלי חממו

הרב-טוראי מוטי חיותא סירב להשיב לשאלות שהוטחו בפניו וגם קילל, אבל מלי כבר הכירה גסות רוח מהסוג הזה מהבית והיא לא נרתעה כלל. היא ידעה שידה על העליונה ושבסופו של דבר הוא ידבר. לכן היא המשיכה לתחקר ולשדל את החשוד:

"אתה יודע מה הם יעשו לך, מוטי, אם לא תפתח כבר ת'ג'ורה? אתה תרקב בכלא כמה שנים טובות, וכשסוף סוף תצא חזרה לעיירת הפיתוח שממנה צמחת, אפילו החברים העבריינים שלך יפנו לך עורף. זאת לא נפקדות, מוטי, זאת בגידה במולדת והם לא משחקים עם כאלה דברים".

רב"ט חיותא מלמל משהו מתחת לשפה, ומלי הרגישה שהגיע הזמן לנקוט בגישה רכה יותר:

"אני ממש רוצה לעזור לך, מוטי. באמת. אני כאן בשבילך, כפרה. אבל אני לא יכולה לעשות כלום, אם לא תספר לי למה עשית את זה".

אבל למרות שהטקטיקה הזאת הוציאה מרב"ט חיותא תגובה, זאת לא היתה התגובה הרצויה:

"מה את מחרטטת לי", שאל חיותא בזעף, "את בעדי? כולם יודעים שאת משתכנזת, שהחברות הכי טובות שלך הן גליה ניר-אל מהסימולטורים ודניאלה רגישוּת מהמוזיאון, שאתן מרימות את האף בשקם בפני כל אחד מהצוות הטכני, ושכל מה שאתן רוצות זה למצוץ ת'דבש של הפרחים".

סגן המשנה מלי מזרחי הרגישה כיצד עור פניה השחום והחלק מקבל את גון השזיף. טמונים בו מעמקים בחרא המחוצף לא אכחיש, חשבה מלי ולפתע עלתה בדעתה דמותו היפהפיה של ניצן תות. של הטייס שלה. של הטייס היפהפה והמתוק שלה. שהיא כל כך אוהבת. היא ידעה שהוא ראה שהיא הסמיקה, ושנאה אותו על כך.

"מוזר שאתה יודע כל כך הרבה על חברותיי ועלי", נפלטה לה הערה מתגוננת.

"אולי ×–×” בגלל שאת כוסית מספר אחד ושנדלקתי עלייך מהיום הראשון שהגעת לבסיס… אולי האמנתי בהתחלה שאת אישה טובה כזאת, את יודעת; אחת משלנו, ושיש לנו עתיד ביחד לך ולי, ואני הסתכלתי עלייך קצת". המחמאה המפוקפקת ריגשה את מלי מסיבה עלומה והיא ×—×™×™×›×” אליו.

"אבל כנראה שזה לא בגלל זה", המשיך חיותא בלי בושה, "כנראה שזה בגלל כל הקונדומים שאספתי בתורניות הרס"ר מהשיחים שבחזית שיכוני הטייסים, שאת והחברות שלך מסתובבות שם כל כך הרבה".

מלי החווירה. היא באמת טיילה עם ניצן תות בגן שבחזית שיכוני הטייסים כמה פעמים. היא מעולם לא חשדה שמישהו ימצא את הקונדומים שנטמנו היטב מתחת לסלעים, סמויים מהעין כרקפות לבנות. וודאי שלא חשדה שאם ימצאו יקשרו הקונדומים הללו אל חברותיה או אליה. היא ידעה שהוא משועשע עכשיו, בכור השטן הזה מאופקים.

"את מבינה", הוסיף החיה הזה חיותא, "להעביר את רוב זמנך בחיטוט באשפה זה לעיתים כמו לחטט בצהובונים. לא חייבים לטוס בשמים כדי ללמוד על עננים לבנים, אפשר ללמוד עליהם גם מלהריח ערפיח".

"מספיק", אמרה לו מלי, "אתה חוזר למחבוש, ומשם תלך אל הכלא להרבה זמן". היא הדגישה את החית התימנית שלמדה מאימה בנקמנות.

פתע נשמעה דפיקה בדלת. הפקידה שלה הביאה למלי מסמך מאת המטע"טז (מפקד טייסת עבדים וטיפול בזבל). במסמך הורה המטע"טז למלי להעביר את הטיפול ברב"ט חיותא אליו. זאת היתה הוראה מוזרה בעליל, שכן ברור היה שזה עניין לביטחון שדה. "שיר-פז", אמרה מלי לפקידתה, "תתקשרי למטע"טז ותגידי לו, שלפי הנוהלים חייל המכוון רובה אוטומטי לעבר דיר-מטוסים המכיל מטוסים השווים מאה ושישים מליון דולר האחד עובר קודם כל לתחקור בביטחון שדה ורק אחר כך לטיפול אצל הטע"טז" (טייסת עבדים וטיפול בזבל).

"את רואה", אמר לה חיותא במרירות, "גם אם הייתי אומר לך ת'אמת אף אחד לא היה מקשיב. זה כמו חטופי תימן, הם רוצים להשתיק אותי". ההערה על חטופי תימן העלתה במלי משהו ששכחה לחלוטין. מלי נזכרה במה שעלה ברגע התמוה שבו בלבלת הזיקנה אחזה בסבתה מרג'י בפעם הראשונה. באותה תקופה כבר היה ברור לכולם שבקרוב סבתא מרג'י כבר לא תוכל עוד להכין מלאווח למשפחתה, ומלי ביקרה אותה לעיתים קרובות. יום אחד הגיעה מלי לבקר את הסבתא ומצאה את סבתה במצב מוזר:

"פורטונה בתי האהובה", צרחה סבתא מרג'י, מיד כשמלי נכנסה וחיבקה אותה בכוח, "ידעתי שיום אחד הם ישלחו אותך בחזרה. כמה זמן חיכיתי לך, פורטונה. כמה זמן. כמה כמה כמה. אני אוהבת אותך פורטונה. אף פעם לא שכחתי אותך. אף פעם."

האחיות הזריקו לסבתא מרג'י סם הרגעה, והיא נרדמה. בהתחלה מלי חשבה שהסבתא היתה פשוט מבולבלת אבל כשחזרה הביתה וסיפרה להוריה על מה שאירע הבינה מתגובתם שמשהו חשוב קרה, למרות שסירבו לדון בזה.

הזיכרון עורר במלי רגשנות מוזרה והיא החליטה לתת לרב"ט חיותא סיכוי אחרון.

"תקשיב לי עכשיו, מוטי" היא אמרה לו, "תקשיב לי חזק. אם לא היית עושה לי איזה רגש עכשיו, לא הייתי מדברת איתך. אבל בכל זאת אני יעשה את זה. אני נותנת לך סיכוי אחרון לספר לי למה עשית את מה שעשית. אם יש איזושהי דרך להסביר את זה כדאי שתסביר את זה עכשיו. אחרת אתה הולך למטע"טז. המטע"טז, תאמין לי או לא בכלל לא יתעניין בסיפור שלך, וחבל"ז עליך אחרי שהמטע"טז יגמור איתך. אז אם יש לך מה לומר, כדאי שתגיד את זה עכשיו".

השתררה שתיקה. לרגע אחד המשיך רב"ט חיותא לנעוץ את עיניו השחורות במלי ולהביע לעג מריר וגבריות, ואחר המבט נשבר, ורק אבדון ודמעות היו בעיניו.

בעתיד, תמיד תזכור מלי כיצד ננעצו בה העיניים הדומעות והמיואשות האלה כשני זיתים שחורים באמבט של שמן לפני שהפכו את עולמה.

"את באמת רוצה לדעת", חיותא שאל.

"באמת", אמרה לו מלי.

"ואת תעזרי לי".

"אם תשכנע אותי, אני אנסה".

"זה דבר מכוער מה שקרה לי".

"אני אעמוד בזה".

"טוב", אמר לה רב"ט חיותא, "לפני שבועיים אני נאנסתי. לא יכולתי לברוח. הם היו שלושה".

"הם", מלי שאלה.

"שני טייסים ונווט", אמר חיותא.

"טייסים", שאלה מלי.

"טייסים", הוא הנהן.

"אני לא מאמינה לך. אתה ממציא את זה כדי להתחמק, חיותא".

"תאמיני או לא כוסאמאמק", התפרץ חיותא בזעם, "הם עשו לי את זה: ניצן תות, ניר טיל-אֵש ושקד רימון. הם תפסו אותי ליד האפסנכול בלילה, והם אנסו אותי שלוש שעות, ואחר כך איימו שיזרקו אותי לכלא אם אדבר."

עכשיו מלי כבר רתחה מזעם, "אתה שקרן בן שקרן חיותא, ואתה הולך לשבת בכלא שנים רבות עכשיו".

"ידעתי שזה מה שיקרה", אמר חיותא, "אבל תזכרי מה שאני אומר לך, יא בת זונה, זאת האמת. האמת, אני אומר לך. מבינה?".

שוב נשמעה דפיקה בדלת. "מלי", אמרה שיר-פז, "יש לך אורח".

"את לא רואה שאני עסוקה", שאלה מלי בזעם.

"הוא אומר שזה דחוף", אמרה שיר-פז.

מלי סגרה את הדלת מאחוריה והופתעה למצוא במשרד את ניצן תות. הוא אחז בה בזרועות הטייס המסוקסות שלו וחיבק אותה בתשוקה.

"ניצן", היא אמרה לו, "מה אתה עושה כאן".

"השגתי לנו אפטר לאחר הצהריים וטיסה לאילת בהרקולס", אמר לה תות הטייס.

"אני לא יכולה לטוס היום, אני בתחקור".

"תסמכי עלי מלי ותעזבי את החיותא הזה בשקט"

"איך אתה יודע על זה", שאלה מלי.

"הוא פגע רע מלי תאמיני לי, אני מכיר אותו".

"אתה בטוח, חמוד".

"בטוח, מתוקה. בטוח".

"טוב חמוד סבבה, מתי אנחנו טסים".

"בארבע, מתוקה", אמר לה תות ונישק אותה, "בארבע".

"תספר לי שוב את הסיפור שלך", היא ביקשה, "והפעם ספר הכול"

"למה?".

"כי אני מאמינה לך".

"למה?"

"עזוב כבר. אני מאמינה לך, אז תתחיל לדבר".

ביום שמוטי חיותא הגיע לבסיס תפס אותו ניצן תות שהיה (קצין תורן) בשק"ם, ודפק לו תלונה על צחצוח נעליים. משחיותא התמרמר. אמר לו תות: "תמיד אתם מקטרים בלי סיבה חפ"ש שחרחר חמוד, אבל עכשיו אתה בידיים שלי, ומעכשיו אני אתן לך סיבות טובות לקטר. משך שנתיים השתמש תות בכל הזדמנות שמצא להתעמר בחיותא, וחיותא מצידו השתדל לתת לו כמה שפחות תירוצים. מהר מאוד חיותא השתפשף ולתות נותרו מעט מאוד סיבות להתעלל בו. תות ניסה להציק לחיותא בכל דרך אפשרית אבל חשדו של מפקדו של חיותא התעורר ותות נאלץ לשמור מרחק מחיותא. עד שלבסוף התסכול והשעמום גרמו לתות ולחבריו לתפוש את חיותא ולפגוע בו בדרך האפשרית היחידה שהיתה פתוחה בפניהם. חיותא האומלל שלא נותר לו כל מפלט אחר, חתם על נשק והלך לפוצץ את האשכנזים המנוולים. הוא שכב על גבעה מול דיר המטוסים שלהם וחיכה לבואם אבל מש"ק משמעת ונהג תפסו אותו בשעת המעשה ועצרו אותו.

"מה שהורס אותי", אמר חיותא למלי משסיים לספר את סיפורו, "זה לא שהם היו טייסים ואשכנזים, ואפילו לא זה שהם דפקו אותי בתחת. זאת העובדה שהם עשו את זה כנגד רצוני".

מלי נאבקה כדי לפתוח חקירה יסודית, ולהוציא את האמת לאור. אבל איש אינו מקשיב במדינה הזאת לשני מזרחים. היא עזבה את הצבא ותמכה בחיותא לאורך כל המשפט שלו. במהלך המשפט צמחו ניצני אהבתם והשתרגו. יש להם ארבעה ילדים עכשיו.

חיותא יושב בכלא מאז ועד היום. אבל תות עדיין מטיס את טובי מטוסינו בשמי הדרום הכחולים והצלולים.

על המחבר

רֵאלי חממו (25), נולד וגדל באופקים למשפחה מרובת ילדים, דלת אמצעים ועם זאת חמה ואוהבת. עוד בנעוריו התבלט ראלי כנער בעל יכולות אנליטיות גבוהות ויכולות גופניות נחותות ולכן (מעיד ראלי על עצמו): "אילולא הגת, ההגנה והאהבה של בני משפחתי מעולם לא הייתי עובר את בית הספר היסודי". אף על פי כן, בעזרת מלגות של נדבנים תומכי הקשת המזרחית הצליח ראלי להתעלות מעל הנסיבות. כיום ראלי הוא תלמיד החוג למזרחיות יהודית באוניברסיטת תל-אביב ונחשב להבטחה הגדולה של החוג.

נימוקי השופטים

כל אחד ואחת מאיתנו התנסה במהלך שירותו הצבאי באדישות המקוממת המאפיינת את היחס של צה"ל אל בני-המיעוטים. יחס זה מהווה אספקלריה ליחסה הכללי של החברה הישראלית לבני-המיעוטים; האני הקיבוצי בולע את האני הפרטי ומעכל את אחרותו לטובת מטרותיה של ההגמוניה האדישה. סיפור זה, המטריד בפשטותו, דומה לסיכה חדה החודרת מבעד לאדישותנו, ומזמנת לפנינו ולו לשבריר שנייה את סבלו של המיעוט הנדכא. אוזנו הקשובה של חממו הפליאה ללכוד את לשונו הראשונית של האחר. השימוש של חממו ב'סלנג' אינו רק סגנוני. חממו משתמש ב'סלנג' כדי להתנגח עם לשונו המדירה של הקאנון. בכתיבתו המרעננת והמינורית מצליח חממו לא רק לספק סיפור מתח מבדר אלא גם להפנות את המבט לחלקים המחוספסים שלנו עצמנו, שמן הראוי שנתעמת איתם.

18 thoughts on “הפרס השני”


  1. יפה, בן יקר!
    ממתין בקו"ר להמשך.

    אבא.

  2. אני היחידה שמרגישה שזה קצת קריפי, כל הקטע הזה?

    if you know what I mean

  3. אולי.
    אני הייתי מאד שמח אם אבא שלי היה טורח לקרוא דברים שכתבתי ולהגיב. עזבי להגיב, לקרוא.
    בקיצור, לטעמי, לא קריפי ולא כלום. אף פעם לא מזיק קצת פירגון משפחתי וטפיחה אבהית על השכם המטאפורית.

  4. ספרתי עכשיו: מהפוסטים של החודש האחרון, 7 הם סאטירה, 1 "על סדר היום", ורק 2 לא-סאטירה.
    אתם מודעים לזה שזה הכיוון שהבלוג שלכם לוקח? זה בכוונה?

  5. אני לא הייתי מודעת.
    שאלה טובה את שואלת פה.

  6. גם אני לא הייתי מודע לעניין, אבל לא הייתי אומר שזה הכיוון שהבלוג לוקחאליו. יהיו החודש, מסתבר, עוד קצת סאטירות, וזה בסדר. זה היה ועודנו,מבחינתי לפחות, חודש לחוץ, עם הבחירות והעבודות לאוניברסיטה. חודש הבא,אולי, עם הזמן לכתוב, אולי גם יבואו הרעיונות.

  7. רגע, אני אמחק את הדמעות… ×–×” נפלא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *