תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ×”-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה ×–×” אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא ×”×™×” מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ×’'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. ×–×” מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן ×›×™ אמנות בנויה סביב הכלום – ×”-Nothingness. הכלום ×”×–×” מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. ×–×” גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ×”"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו ×”×™×” פעם האובייקט ×”×–×”.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו × ×¢ הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. ×–×” מעניין? כן. ×–×” כתוב היטב? כן. ×–×” מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא ×”×™×” אמור לרגש. * הרעיונות בחלק ×–×” לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן

13 thoughts on “תל אביב כקופסת שימורים”

  1. נזכרתי עכשיו בתערוכה של אנדי וורהול שראיתי בברלין לפני שנתיים (שלוש?)קראתי עליה עוד בארץ, היא נדדה בעולם והגיעה לברלין בדיוק כשגם אני הגעתי.
    טרחנו לתכנן את המסלול, לחכות לפתיחה, הכניסה עלתה דיי הרבה יורואים, ואזנכנסו לאולם שכולו מסכי וידאו, שהציגו תמונות מתחלפות מאלבומיו של המלךהזה. אנשים ישבו על מזרונים ובהו בהן. אשה מעשנת, אשה יושבת, גבר עם כובע,דברים כאלה.
    התאכזבתי נורא, אבל אולי, אני יודעת, אולי זו גם מין חוויה אמנותית כזאת.
     


  2. האם בעבודתה של ענת ריכטר שהוגשה לפרופסור רות רונן נשאר עכשיו חור במקום שממנו גזרת את הרעיונות?
    (סליחה, קשה להתאפק)

  3. את מתכוונת שהאכזבה הייתה חלק מהחוויה המתוכננת?
    אני לא יודעת, נשמע לי יותר מדי דומה לטענות לזכות תיאורטיקנים שכותבים כמו שהם כותבים כי הם רוצים לפרק את השפה.


  4. כמובן, חור שאותו סתמנו בעזרת קרטון ביצוע ריק ממילים.

  5. LOL

    מהביקורת שלך ×–×” נשמע כך. איכשהו, נראה לי שרדי-מייד עובד טוב יותר עלאמנות ויזואלית מאשר על ספרות – האפקט מהיר יותר, ולא צריך להמשיך אחריומאה עמודים נוספים.

  6. טרם התעמקתי בפוסט כראוי, אבל- הפועל הפאקטיבי "הסביר" בהקשר ללאקאן קצת מקומם, אלא אם כן פספסתי כאן נימה אירונית.


  7. צודק, תוקן. תודה.
    אני מניחה שקריאת 11 עמודים שהוגשו למי שבלילות ודאי חולמת על ז’אק השפיעה עליי.


  8. בעיניהביקורת הזאת מופרכת לחלוטין. קראתי את הספר של דניאל סטברו (בשקיקה)ולדעתי מדובר בספר חכם, מעניין, כתוב היטב, וכן – מרגש. לפעמים עד כדידמעות.
    אין שום קשר בין שום דבר בספר ובין כל השמות שהוזכרו בביקורת – דושאן,אנדי וורהול ולאקאן. למיטב זכרוני הם לא מוזכרים בספר בניגוד לדמויותמשמעותיות הרבה יותר כפנחס שדה, אורוול, המינגווי וכו’ שכן יש להם השפעהעל הכתיבה ועל העלילה.
    חוץ מזה, השאלה של הרדימייד היא לא עניין של איזה פירוש דרשני של העלילהאלא עניין הקשור לאופן ולטכניקה של הכתיבה. ואין דבר בין טכניקת כתיבתהספר של סטברו ובין הרעיון של הרדימייד.
    העיקרון של הרדימייד קשור בראש ובראשונה לאופן הביצוע – לקחת משהו מהעולם(× × ×™×— טקסט הסבר לתרופה כלשהי) ובמין מעשה הכתרה או הטבלה, להפוך לאמנותאו לספרות (לקחת את הטקסט ולעמד אותו כשיר או להכניס אותו כקטע בתוך רומןוכו’). אצל סטברו אין שום דבר מזה, יש רק הוא, הספרים שלו ועיניים חומות -מושא אהבתו והעיניים המדומיינות שמביטות בו כל הזמן. לאורך כל הספר היא"עיניים" אבל בהדרגה היא הופכת גם לאישה בשר ודם, בהתחלה בשיחת טלפון ו


  9. ובכן, בעיניי הביקורת שלך מופרכת לחלוטין.

    ממתי ביקורת מוגבלת לשמות שהוזכרו ביצירה? למה אפשר להכיל את ההגדרהשל רדי מייד על טכניקת הכתיבה – כמו שאתה מציע – ולא על אופן ייצורהנרטיב, כמו שאני הצעתי? וסליחה על הבוטות, אבל מי אתה שתגיד שהרדי מיידהוא לא "עניין של איזה פירוש דרשני של העלילה"?

    ביקורת ספרות נועדה, בחלק מן המקרים, לתת זווית כלשהי להסתכלות על יצירה.הזווית הזו יכולה להתאים לך או לא. כלומר, היא יכולה לעניין אותך, לפתוחבפניך פתח להבנת היצירה בצורה שונה ממה שהבנת אותה עד כה, היא יכולה לספקלך כלים שיאפשרו לך השוואה בין היצירה הזו ליצירות אחרות או לכלל היצירההספרותית או לכלל היצירה בז’אנר הספציפי הזה, והיא יכולה שלא לעשות את כלאלו. אבל בכל מקרה, הניסיון לענות על השאלה "האם מדובר בספר חכם, מענייןוכתוב היטב?" הוא רק חלק קטן מהתפקיד שלה, אם בכלל

    אתה כמובן רשאי שלא להסכים עם הביקורת שלי, אבל כדי שנוכל לקיים דיוןהגיוני, תואיל להסביר לי בבקשה מדוע משקפי הרדי-מייד אינם מתאימים ליצירההזו, מה הופך את עיניים חומות ליותר מדמות גנרית ומה הופך את סטברו ל

  10. גד דם איט.
    מה הופך את סטברו לדמות בעלת רבדים נפשיים עמוקים ומנומקים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *