אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

 

2. מלחמה וזיכרון

 

 

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

 

בכלל, מה שכיף בקומיקס ×–×” שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

 

 

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט ×”×–×”. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם ×–×” כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

 

 

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.

 

13 thoughts on “אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט”

  1. אחלה ביקורת. הצלחת להסביר לי למה אני אוהב קומיקס – וזה חתיכת הישג בהתחשב בזה שאני לא הצלחתי מעולם להסביר זאת לעצמי 🙂

    (על אייזנר שמעתי – והרבה. עוד לא יצא לי לקרוא אותו – אבל ×”×™×™! החיים עוד ארוכים!)


  2. בטח כבר אמרתי את זה בניסוח כזה או אחר, אבל זה שאת כותבת פה זה אושר גדול.

  3. תודה.
    לעניין הסברים על קומיקס, תציץ בזה:
    http://fishtuna.com/moore/
    הטקסט המקורי יצא בהוצאה מחודשת כחוברת קומיקס ב-2003.

  4. יופי של פוסט ז’ניה. זו אחת הביקורות המצויינות שקראתי בזמן האחרון ואני מצטרף לקודמי פה בשיבוח הכתיבה הנהדרת שלך.

    יש לי רק הסתייגות אחת. לא קראתי את הקומיקס וכך, ייתכן שאני מפספס משהו,אבל נדמה שברעיון הזה של פירוש הבחירות של אייזנר להצטרף למלחמה ו"לעמודעל שלו" כרצונו לא להיות כמו הוריו ולהתנער מהתרבות שממנה הוא יצא, אתמזהה את היהדות הגלותית עם פאסיביות, עם תחמנות ועם התחמקות מהתמודדויות.

    כלומר, עצם הרצון של אייזנר להיות אקטיבי, פעיל ובאופן כללי "מענטש" כזה, מתפרשת כאן כהתנערות מתרבותו.
    האם זה לא קצת קיצוני לפרש זאת כך? כלומר האם לא ייתכן שאדם פשוט רוצהלעמוד על שלו? שאדם פשוט חש שמלחמה בנאצים היא חשובה? שעמידה על עקרונותיךוערכיך היא חשובה?

    הוא יכול לחוש כך גם מבלי לרחוש בוז או פטרונות כלפי הוריו. ורצונו לפעוללא חייב לעמוד בסתירה לכך שהוא רוחש, נניח, כבוד רב דווקא להוריו ולתרבותממנה הוא יצא.
    לא?

  5. תודה על המחמאות.

    הזיהוי איננו שלי אלא של אייזנר. כפי שהזכרתי בפוסט, אייזנר תופס את אבאשלו (אולי בצדק) כאדם שמסלול החיים שלו נקבע על ידי הנחישות לא להתגייסלמלחמת העולם הראשונה. בגלל זה הוא היגר לאמריקה ובגלל זה הוא התחתן עםאשה שלא היה לו שום דבר משותף אתה פרט לקרבה משפחתית רחוקה.

    למעשה כבר בתחילת הקומיקס אייזנר שם בפי האב נאום מכונן שבו הוא מסבירלבנו שהדרך היהודית לשרוד לנוכח האלימות הרצחנית של הגויים בשטעטעל לאהיתה בעימות פיזי אלא דרך המוח. אחד הפאנלים שצירפתי אפילו מדגים על קצההמזלג איך הוא מיישם בפועל את הפילוסופיה הזו שלו, שעולה יותר מפעם אחתבמהלך הספר.

    לקראת סוף הספר, כשהעורך של אייזנר מציע לו להתחמק מגיוס כדי לא לסכן אתהקריירה שלו, יש לו פלאשבק לסיפור של אבא שלו על רב שהיה מנקר עין לבחוריםיהודים כדי שלא יגייסו אותם. אחד המונולוגים החזקים בספר מושם בפי הרבהזה, שטוען שמי שהולך למלחמה עשוי לאבד הרבה יותר מעין.

    בקיצור, האיפיון של היהודים כקבוצה אתנית שעומדת מהצד ולא משתתפת במלחמותשל האומה השלטת, והקשירה המרומזת בין זה ובין הסטיגמות עליהם, אינם שליאלא של אייזנר.

  6. שוכנעתי.
    תודה.
    כיף בבלוג הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *