האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, ×–×” המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט ×”×–×”, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.

31 thoughts on “האופריצ'ניקים של עמונה”

  1. מיטל, כנראה, צודקת. איטס אול אבּאוט דה סנסציה. מצד שני – ×–×” דווקא משהושהיית אמור ללמוד אחרי ×›"×› הרבה זמן בנענע, לא? איבדתי אותך איפשהובאינטרטקסטואליות (ויצויין אגב, שחרף מאמצי כבירים להמנע מכך, נאלצתי בשלבכלשהו ×œ×”פנים את ×ž×©×ž×¢×•×ª המונח), אבל באשר לשאר – אתה לא מחפשרחוק ועמוק מספיק. הם שם והם כותבים. יש פשוט המון רעש לבן (כמה רוחבפס, ×›×›×” רעש לב) שמסתיר אותם מן העין.
    לנ"ל יש, כמובן, שתי אלטרנטיבות: אתה מנהל דיאלוגים עם מושאי התרבות שלך. יעני, אתה בבראנז’ה.
    האופציה השנייה מתגלמת בדמות גרפיטי ירושלמי מושחז, שמאוד מאפיין, אגב, את הלך הרוח התרבותי של העיר. זה הולך בערך ככה:
    דַי לַאוֹנֵנוּת הַקּוֹנסֶפּטוּאָלִית.
     

  2. *אוננות או נמות?*
    איתמר. כשליהגת איתי על הפוסט הזה לפני כשבוע, לא הבנתי על מה כל הרעש.
    עכשיו אני שומעת.
    רק אל תעצור כאן.
    (ואם זה לא מובן, אני מתרוצצת כרגע ברחבי הבית [דילוגים דילוגים מעלדליים, קומקומי פועלים וחתיכות מקלחת מרוטשת] בנפנופי ידיים ובקריאות הידדרמות).

  3. פוסט יפה, אבל – זוהי התשובה המובטחת?

  4. אנייודע (שאני לא מחפש רחוק ועמוק מספיק). במובן מסוים, זו בדיוק הנקודה.העניין הוא, שגם אלו שאין צורך לחפש אחריהם, אלו שכותבים בכל מדורי התרבותכיום, מסרבים בתוקף להיות מעניינים באמת. איני חש שום צורך לעקוב. להיותמעודכן.

    ויש לי תחושה, אגב, שאני לא בודד במערכה הזו.

  5. למה לנהל דיאלוגים עם מושאי התרבות זו אלטרנטיבה?

  6. ראשית, למען הסדר הטוב, מיטל ציטטה את irit rogoff, שמייצגת בתחום הידע המוגבל של מיטל את לימודי הוויז’ואל קלצ’ר בכללותם.

    שנית, הטענה שלה היא קצת יותר מורכבת, אבל על כך בפוסט נפרד שמתאסף לי במוח.

    שלישית, אני מסכימה איתך מאד בנוגע לעובדה שיש אינטרטקסטואליות אוטומטית,שנובעת מהעובדה שכך צריך לצלם. ושהיא מחריפה בעזרתו האדיבה של פליקרודומיו.

    רביעית, לא הבנתי איך זה קשור לעובדה שאינך מעוניין להיות מעודכן. למרות שקראתי את תגובותיך לעיל.


  7. אוי.קיוויתי שתיכנס בי. כי אני כל הזמן מנגחת את עצמי על הפוסט הזה. במקור היולו שתי כותרות משנה אלטרנטיביות: 1. הקונפורמיזם של האוונגארד 2. קוויםלדמותה של ריאקציונרית.

    מה שאני מנסה לומר: אני מכירה פה ושם אנשים שכן מעודכנים ומתעדכנים, כלאחד בתחומו, ואני מרוויחה הרבה מאוד מההיכרות שלי אתם. העניין הוא (ופהאני לא מדברת על החברים המעודכנים שלי אלא על מאניית העידכון הכללית) שישאיזה באז של צורך להתעדכן, להיות בעניינים, שמזכיר לי קצת את הרדיפה אחרימותגים ואת ימי התיכון האיומים, וקשה לי מאוד להבחין בין המירוץ הזה וביןחיבור אמיתי למה שקורה עכשיו, שהוא מה שמאפיין את חבריי הנ"ל ובעיניי הואכן דבר טוב.

    במילים אחרות, השאלה היא איך לא להיות אנכרוניסטית או ריאקציונרית, ומצד שני לא להפוך לקורבן אופנה.

  8. אופריצ’ניק, לא אופרינצ’יק.

  9. אה, כי הפוסט עבר מדיבור על חוויית האינטרטקסטואליות הכללית לדיבור עלחוויית האינטרטקסטואליות הפרטית שלי. כמה רמיזות מכוונות אני מפספס ביום?ואילו רמיזות, מכוונות או לא מכוונות, מוצאים אנשים אחרים?

    בקיצור, בלאגן.

  10. גם הספרדים פוגשים את האצטקים, גם פרשי האפוקליפסה מהמיתולוגיה הנוצרית.וטולקין השתמש בהם כשיצר את הנאזגול בגלגול הרכוב שלהם. ועוד כהנה וכהנה.
    בעצם זו מיתולוגיה כפולה, שהרי ישנו גם הפרש על הסוס הלבן, שכולו מחמדים.

  11. חשבתי על ×–×” עוד קצת, אדם על גבו של סוס. אם אני מפשיטה מזה צבעים ומתרכזתבמהויות, הרי שיש כאן ×—×™×” טורפת, הרכובה על גבה של חיית ציד. סוסים, למרותהדימוי האצילי, הם בעצם אוכלי עשב עדריים, ממש כמו אנטילופות, והם נטרפים,לא טורפים. ×–×” קצת כמו הרגע שבו נמר מתנפל על סוס, או זברה, או ×—×™×” ניצודהאחרת – רגע הנצחון הוא כשהנמר מצליח לרכב על ×”×—×™×” ולנעוץ את שיניו בגרונה.אני מניחה שזו גם הסבה שמבחינת בני אדם, רגע הרכיבה על ×”×—×™×” הוא ×›×” מתוק.

  12. אה, לא חשבתי שתהיה לך תשובה. סתם חשבתי שאולי יש לך משהו מעניין לומר בנושא.

  13. אנילא בטוח שאני מסכים. עצם העובדה שצריך לחשוב על זה קצת מחלישה במעט אתהטיעון. לי נראה שזה בעיקר עניין של גובה, גובה ומהירות, שייצר את הדימויהזה, לפחות בהתחלה.

    ואולי, מצד שני, זה פשוט עניין היסטורי. לוחמים רכובים זה דבר מפחיד, ואין פלא שזה מתקשר למוות.

  14. אחי, פוסט מגניב לאללה. הכבוד לך, שוב.

    ונדמה לי, אגב, שמה שמאפיין יותר מכל את התנודה של הצייטגייסט לכיוון הבלתי מעניין, הוא המעבר מ"טקסט" ל"תוכן".

    לפני מספר ימים כשתיארתי למישהו מה עשיתי בנענע, ושאני כותב כל מיני, הוא אמר לי "אה, אז אתה עוסק בתוכן..". זה ממש הטריד אותי.

    זה כבר לא "אה, אתה כותב". הכתיבה עצמה איננה המרכז עוד, גם לא הטקסט. זההמקום שאותו היא תופסת. התבנית שאותה הוא מיועד למלא. זה ה"תוכן" שלהמגזין, האתר או הספר. כלי אחד בתזמורת, ולא נגן הסולו, לא המרכז.

    אולי לכן כבר חשוב פחות מה בעצם כתוב שם בתוכן הזה.

  15. כן. תוכן הוא תת קטגוריה של מוצר, לא הרבה יותר. זכורה לי ישיבה שבה מנכ"להתעלם אפילו מתת-הקטגוריה הזו, "תוכן", וקרא לילד המכוער בשמו.


  16. שאלה מעניינת. בספֵירה תרבותית אחרת, או בעידן אחר, דיאלוג עם מושא תרבות עשוי להתפס כאלטרנטיבי.
    לדאבוני, כוונתי היתה אחרת ופשוטה בהרבה – "אלטרנטיבי" במובן של alternatively, כלומר, "אחת משתי אופציות אחרות", בהקשר ×”×–×”.

    על אף שכאמור, השאלה שלך היתה מעניינת בהרבה מהתשובה.

  17. לפני שבועות מספר נקלעתי לתאקל רציני עם בעלת הדירה שלי. היא טענה בתוקףשאני סובלת מ-over stimulation ושזו מגיפה בקרב בני דורי ואני, בתורי, רקשמעתי את צירוף המילים "הדור שלכם" וכבר ירד על שדה הראייה שלי מסך אדום,חשפתי שיני ונכונתי לקרב.
    אח"כ חשבתי על זה ונאלצתי, בצער רב וביגון שאין שני לו, להודות בזה שיש משהו בדבריה של הדודה.
    איתמר, אתה נחשף, במהלך יום אינטרנט שיגרתי, לכמות בלתי סבירה של טקסטכתוב. זהו שטף אינפורמציה, מילים, עובדות ודעות שאף בר דעת אינו יכוללעמוד בפניו מבלי לייצר כמות נכבדת של מסננים.
    מאז ומתמיד היה צריך לנבור כדי למצוא את הדברים המעניינים *באמת*. ולא,מוסף הספרים של "הארץ" לא באמת נחשב. עכשיו פשוט צריך לנבור עמוק יותר,רחוק יותר, רחב יותר ובזוויות משונות בהרבה, כי שטף המידע מאיים לעוור גםאת ברי הדעת ולהטביע את מילות החסד.
    בעידן ההומו-צנטרי שבו כתיבת בלוג הפכה ז’אנר ספרותי מקובל ותמונתו שלהעתונאי החוקר היא חלק בלתי נפרד מהכתבה, הקוראים הם אכן הכותבים והמיתוגהוא בחזקת תפיסה דתית. השאלה היא, אם כן, כמה אתה מסוגל להתנער מהמיתוג.

  18. אני יודעת שאני מגיעה מאוחר, אבל זה פוסט מצוין. מהסוג הזה שאני אוהבת במיוחד.
    זאת אומרת, מהסוג שהייתי רוצה לכתוב בעצמי.


  19. למרבה הצער, גם אני לא הייתי עמוקה כמו שאת חושבת. בסך הכל לא הבנתי את הניסוח. עכשיו, כן.

  20. דיון מעניין, אם כי קצת חסר פואנטה. לי הפרש על הסוס הזכיר איזה איזה קדוש דרוס בציור של קראווג'יו. הליקוק והמלודרמה של הסגנון הופכים את זה לסיפור אגדה.
    הדרך היחידה לדעתי לשבור את מעגל הדימויים/מותגים המנוון הזה הוא פשוט להפוך לחלק מהדבר עצמו. זה די קיצוני לעבור לצד השני של הטלוויזיה או הכתבה, אבל אומרים שהחומוס ברמללה מעולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *