בשלהי תקופת כתיבת העבודות לאוניברסיטה, יש עובדה אחת שעליה מסכימים כולם: תנו לי את הפתרון, ואספק לכם את הדרך. אתם רוצים להוכיח ש"על העיוורון" מבצע את אותו מהלך סמנטי שמתבצע ב"אלוהי הדברים הקטנים"? אין שום בעיה. מייד אספר לכם שבספר הזה יש 36 פרקים לעומת 37 הפרקים הבאים שבספר ההוא, דבר שמוכיח, מניה וביה, כי לא רק שמתרחש כאן תהליך השפעה מודע, אלא גם שנוצרת כאן עודפות סמנטית שמעידה על הדגשה. כן, ככה זה במדעי הרוח, וזה היופי בהם. רעיונות נשגבים מונחים להם על אותה פיסת מדמנה לצד רעיונות אוויליים, והדבר היחיד המשותף להם הוא הרטוריקה. בדיאלקט שלי קוראים לזה שיט: יש להגיע ממקום א' למקום ב', ורק האוקיינוס יודע, ורק מיומנות ניווט הספינה תקבע, אילו תעקיפים עליך לעבור בדרך. אני מספרת את כל זה, כי נדמה לי שמר נועם חומסקי לקה גם הוא באותה תסמונת, כשכתב את מכתב הגינוי הנוכחי, שאליו הגעתי דרך אריאנה מלמד (שלשם שינוי הייתה מעצבנת רק קצת). המטרה: להוכיח שישראל היא שאחראית לפתיחת הירי של החיזבאללה. האמצעים: פוסטמודרניזם על שלל מופעיו. והדרך סלולה בפניו. וזו, איתמר, הסיבה לכך שכדאי להיות אקדמאי. לא בשביל המשכורת בשנה הראשונה או השנייה או העשירית, ולא בשביל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, ולא בשביל ללקק ת'תחת לכל מיני פרופסורים מזדקנים. אלא כדי שיום אחד גם אתה תוכל לחרבן את הבריונות הרטורית שלך בפומבי, ואנשים אחרים יבואו, יגששו, יטעמו, ויאמרו: ממ, טעים.