אהוב אותנו

 

באחד הקטעים ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" נכנס ג'וני דפ למלון, בידו האחת מזוודה מלאה בכימיקלים פסיכואקטיביים ובנחיר תואם שאריות קוק שהוסנף. במלון נערכת ועידת שוטרים, שאותה הוא נשלח לסקר. נאמן לתפקידו, הוא נכנס לאחת ההרצאות ושומע על סכנותיו החולניות של הגראס.

כמו ×’'וני – כך אני. בהצטלבות נסיבות הרסנית מצאתי את עצמי במלון לחוף ת"א יחד עם כמאה אנשי עסקים ושיווק, כדי להאזין להרצאות על "שיווק בעידן האינטרנט". האולם המה; קשישים כחכחו; נשים נכחו; ולאוויר נזרקו משפטים כמו "הגולש סלש צרכן" ו"באינטרנט גולשים גם בני גיל הזהב, אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם". ×”×™×” ×›×™×£. כמו מרקסיסט בשדה קוצים.

כצפוי, השיחה נסובה בעיקר סביב כסף. בתחילה הוצגו גראפים. מסתבר שכך וכך משקי בית מחוברים לרשת, ומסתבר שזה כוח קניה גדול, ומסתבר שהגולש-סלש-צרכן הישראלי עדיין לא חונך לשלם על שירותים ברשת. ובכלל, הסתברו שם סברות רבות.

בין היתר, הסתבר גם, סופית ומוחלט, שהקיץ הזה הוא עונת המנהלים. אני לא באמת כלכלן, אבל מכאן נראה כאילו רוב החברות כיום מנוהלות על ידי מנהלים. מנהלים במובן הצר של המילה: אנשים שלמדו ניהול ושיווק, והלכו אחר כך לנהל חברה.

ומהו מנהל? סוג של פילוסוף. שם, בעולם המופשט, מפורקים עיתונים, רכבות, מאגרי מים, בגדי התעמלות ותפוזים סיניים, והופכים למוצרים. המוצר – וזה חשוב – הוא סופו של מה שיוצר; הוא נקודת הסיום בתהליך הייצור ונקודת ההתחלה של תהליך השיווק והחדירה לשוק.

תהליך הייצור עצמו נמדד ב"חומרי גלם", "עלות" ושאר מונחים מסוג זה, שיתרונם הגדול הוא הדגשת המאפיינים הכלליים של תהליך ספציפי, והפיכתו למטא-תהליך. זה עסק יעיל, מכיוון שהוא מאפשר למנהל לנהל, מבלי להבין כמעט דבר במה שהוא מנהל. הוא לא צריך. המנהל מבין במוצר, ומבין בשוּק.

***

לקחתי פעם קורס לפסיכומטרי. המרצה, שבנה קריירה מהטלת אנקדוטות, סיפר את הסיפור הנ"ל: מנהל של חברת משחות שיניים הגיע לאנשי השיווק שלו, ותבע מהם להגדיל את מכירות המוצר ב-25% עד השנה הבאה. גידול של 25%, יש לדעת, אינו בגדר האפשר (אם להאמין לדברי המרצה), וכך גם ניסו אנשי השיווק להסביר. המנהל התעקש. התעקש והלך.

ישבו אנשי השיווק, בנו פרסומת, שכרו דוגמניות נאות-שיניים, מצאו סלוגן, והריצו את זה בקמפיין טלוויזיוני. המכירות זינקו ב-3%. חלף רבעון, עשו פרסומת נוספת. המכירות דהרו ב-2% נוספים קדימה. לאחר לילות לבנים וסיגריות רבות, עלה אחד מהם על הקטע. הם פנו למחלקה הנכונה, ותבעו להרחיב מעט את החור, שממנו יוצאת המשחה. יותר משחת שיניים מתבזבזת, יותר קונים למשחה. המכירות עלו על הציפיות. היום, כך נראה, כולם מחפשים איפה להרחיב את החור.

מרקסיסטים אוהבים לדבר על הניכור של הפועל מעבודתו. במפעל לנעליים, למשל, קשה לילד הטייוואני להתמוגג מכל זוג נעליים שהוא מייצר. אבל גרוע מכך הוא הניכור של המנהל. מבחינתו, יכול מפעל הנעליים להיות מפעל "תוכן", בטיוואן או בישראל. מבחינתו, יש מוצר, כל מוצר, ויש שוק, ולמוצר יש מחיר ויש עלות, ואפשר לשחק ביחס בין השניים.

***

אבל עבודה לא יכולה להתבצע בניכור מוחלט. ולכן, בעוד שהמנהל מתפקד בספירת האידיאות, העובד נדרש לגלות אהבה לעבודתו. מישהו צריך להבין בהליך הייצור. אותו אדם לעולם לא יהיה קרוב באמת למנהל, שכן יש לו נטייה לבקש יותר כסף עבור ייצור המוצר, אבל הוא חייב להיות שם, והוא חייב לאהוב את זה.

ומכאן החלו לפרוח מיני מושגים נוספים, שהמלבב שבהם הוא "דימוי פנים-ארגוני". כדי להגדיל את התפוקה, טענו בכתבת ניהול אחת, מומלץ להשוות בין הדימוי הפנים-ארגוני של החברה לדימוי החוץ-ארגוני שלה. לקח לי זמן עד שהבנתי: דימוי פנים-ארגוני הוא המותג של החברה בעיני העובדים, ודימוי חוץ-ארגוני הוא מותג החברה בשוק. זה לא קל לנהל חברה, אתה צריך למכור אותה לא רק בחוץ אלא גם בפנים, גם לעובדים.

חשוב שהעובד יאהב את החברה. הוא ישקיע יותר, והתפוקה תעלה. באופן כללי, עדיף שהעובד ייתן כמה שיותר מעצמו, ועדיף שיעשה זאת מאהבה ולא מכסף. כסף עולה כסף. המנהל יכול לעבוד בכל חברה, אבל חיוני שהעובד, איש המקצוע, יאהב את מה שהוא מייצר, את מה שמכרו לו שהוא מייצר. המנהל עוסק במוצר, העובד מייצר נעליים, עיתון, תפוזים סיניים.

עליך לאהוב את החברה שלך, לאהוב את המותג, כי אם אתה לא תעשה זאת, המנהל לא יעשה זאת במקומך. עבוד שעות נוספות, באהבה, כי זה כמו משפחה כאן, וכי המנהל חוסך, אבל חשוב שהמוצר יהיה ראוי, שתתגאה בו. שתתגאה, כמו שכולנו נורא גאים בך.

להכרזה על הפרויקט
צמיחה

17 thoughts on “אהוב אותנו”

  1. יצא לך קטע ז’יז’קי כזה, רק שהטקסטים של ז’יז’ק נראים כמו מפס ייצור, וזה לא.
    אחלה פוסט. ועיצוב הלוגו(אים) של הפרויקט הוא מצוין.

  2. 🙂
    משעשע ששלושתנו כבר לא חברים במפעל הגאה ההוא.

    חייב לציין שהזדעזעתי לזהות את עצמי בתור העובד האוהב וחסר הפרוטה בטקסט הזה שלך.

    גם בתור מנהל כיום אני אוהב את הדברים, כיוון שאני גם המייסד והאבא המשותף של הילד.

  3. איתמר תודה,
    אחרי תקופה ארוכה של לבטים, בזכות כתיבתך המאלפת הבנתי, כמה זמן יקר אנימבזב בחברה שאני שונא. קמתי והלכתי. דרך אגב זו חברת אינטרנט…..

  4. לשניה לא טענתי כי נענע היא מקום רע. נהפוך הוא, מדובר באחד ממקומותהעבודה הכי כיפיים שהיו לי אי פעם, ואני ידוע בתור חובב קייטנות תעסוקתיות.
    (כשחושבים על זה, אין שום סיכוי בעולם שהייתי שורד 4 שנים במקום שלא אהבתי מאוד לעבוד בו)

  5. כן,בערך. העניין הוא שהמלים הללו אינן רק דילול של השפה או אנטונים של מליםאחרות (שלום הוא מלחמה וכו’), אלא שהן מונחות תכלית. "כוח אדם", "מוצר","מותג" – אלה מלים שמתייחסות לאלמנטים מסוימים במציאות מפרספקטיבהניהולית, חובקת כל. בעיקרון, ×–×” אפילו עובד. הבעיה היא שהפקולטות לניהולמוציאות מדי שנה עדרי שכירי חרב, שהולכים לנהל לא-משנה-מה, ×›×™ עם ערימתהמונחים הללו ×–×” אפשרי.

  6. "הבעיה היא שהפקולטות לניהול מוציאות מדי שנה עדרי שכירי חרב, שהולכים לנהל לא-משנה-מה, כי עם ערימת המונחים הללו זה אפשרי."

    וואהו! ראשית – תודה על המאמר. שנית, למה זו בעיה? הודית פעמיים -בקטע המקורי ובתגובה הזו – שהשיטה *פועלת*. אני מאמין שהמקום בו אני לאמבין את הבעיה שלך נובע מחוסר הסכמה בנוגע למובן המילה "פועלת" במשפטהקודם.

  7. השיטההזו אכן פועלת, אבל יעילותה נמדדת ביחס למטרות מסוימות. המטרה של בתי הספרלניהול ×–×” לעשות בדיוק את ×–×” – להוציא כך וכך אנשים שיכולים לנהל כמעט כלחברה שהיא.

    מה פירוש יכולים לנהל? יכולים לפקד על חברה, שמוציאה מוצר מסוים, ולגרוםלה להרוויח. העניין הוא שבדרך אל אותו רווח נוצרות כל מיני תופעות לוואי,שאינן חיוביות לטעמי, ואת חלקן מניתי בפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *