יום ראשון, שמונה בבוקר. לקום, להתקלח, להתלבש, לצאת לעבודה. לעלות למשרד. לפגוש בדרך עמיתים לעבודה. על פניהם פרצוף מעוכב – אף אחד לא שמח לבוא לעבודה ביום ראשון בתשע בבוקר, אז הם מעכבים את רגשותיהם מאחורי פרצוף שמפגין חיים-כרגיל-יום-ראשון-מסריח.

יום ראשון, בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. שיחות ארוחות צהריים נישאות באוויר. חלק מוציאים מתיקם שקיות ניילון מרשרשות עם סנדוויצ'ים שהביאו מהבית. חלק נושאים ונותנים בנוגע למקום האכילה הקבוצתי, שתמיד יריח מעודף שמן באוכל. אחרים, בדרך כלל אחרות, יוציאו מתיקם את ערימת הירקות ויחתכו לעצמם סלט, שאותו ילוו בקוטג'.

יום ראשון, בין שש לשש וחצי. הנשים בעלות הילדים כבר עזבו מזמן את המשרד. הפרצופים היחידים שם הם נשים מחוסרות ילדים וגברים. כולם ממהרים. זו השעה שבה ברור שאין לך מה לעשות כאן, אלא אם כן יש לך משהו דחוף לעשות.

יום חמישי, בין שתים עשרה לשתיים, תלוי בחומרת השבוע. חיוכים זהירים עולים על הפנים. ריח של חופש באוויר. בקרוב, סוף השבוע המיוחל. הרגע שלו עובדי המשרה המלאה מחכים יותר מכל. אז הם יוכלו לפרוק את עולם. אז יוכלו לרגע להפסיק להיות עובדים ולהתחיל להיות אנשים.

***

שמחת יום השישי, אם הופכים אותה לפרפר על גבה, ×–×”×” לדיכאון יום ראשון – זהו הסימן הברור של העבדות. ברגע הראשון רוצעים את אוזנינו וברגע השני מסירים את הרציעה. או ליתר דיוק, מסירים את הרצועה לכאורה.

אבל רציעה, כמו רציעה, אינה ניתנת להסרה. סוף השבוע נשלט בידי העבודה בדיוק כמו זמן העבודה עצמו. רק במקום לומר לך: עכשיו אתה תהיה ממוקד, יעיל, וחסר רצונות אישיים, אומרים לך: עכשיו תהיה שמח, פנוי רגשית ומחשבתית, ותנצל את הזמן שלך, כי בקרוב אתה נכנס שוב לסד. המילים "תיהנה בסוף השבוע" שנאמרות לכל היוצאים מהעבודה ביום חמישי אינן רק ברכה, אלא גם תזכורת: אכול ושתה כי יש לך יומיים עד שחוזרים לעבודה.

ולכן, אין יום שאני שונאת יותר מיום שישי, שבו משוחררים ההמונים לרחובות תחת המצווה "סדר את סידוריך, קנה את קניותיך, נפוש את נופשיך". איש אינו ישן להנאתו ביום שישי בבוקר. איש אינו מסדר את אלבום התמונות שלו ביום שישי בבוקר. אלו מלאכות שנאות ליום שבת, שבו לא רק חייבים ליהנות, אלא גם הכל סגור. יום שישי הוא יום ההפסקה הפעילה, יום החופש האקטיבי. ההמונים באו ×”× ×” ליהנות, ודבר לא יעמוד בדרכם. אין מה להלין עליהם – תודעת העבד פועלת את פעולתה במלוא הקיטור.

***

וזה לא חייב להיות כך. עובדים בעלי מיומנות מייצרים מוצר כלשהו, ויהיה זה עיתון, שורות קוד, מספר ראשים מסופרים, מספר מכוניות מורכבות, או מספר מודעות שנמכרו. העבודה שלהם מוערכת על פי המוצר הזה. כאשר העיתון גרוע, העורך שלו ננזף. כאשר התפוקה במספרה יורדת, הספר חוטף על הראש (סליחה, לא התאפקתי).

ולכן, העובדים חשים אחריות למוצר שלהם. אם המוצר לא ייצא בזמן, אם המוצר לא יעמוד בדרישות שהוצבו לו, העובד יוכל לשלם על כך במעמדו, בקידומו ואפילו במקום העבודה שלו. המערכת לא תהסס לדרוש מהעובד להקדיש שעות נוספות כדי לעמוד בתו התקן שהציבה למוצר.

אז למה היא גם מכניסה אותו לסד השעות הקבועות? פשוט משום שכך נוח יותר לפקח עליו. ניקח, למשל, מערכת ירחון (פשוט משום שזו הייתה עבודת המשרה המלאה היחידה בחיי). העיתון אמור לצאת בראשון בחודש. עד אז הרעיונות צריכים לעלות, החומרים צריכים להיאסף, הכתבות צריכות להיכתב, להיערך, להיות מוגהות ומעוצבות, והעתקי השמש צריכים להיבדק. לכאורה, אין דרך טובה ממוצר גמור, כדי לבדוק את איכותו.

הבעיה היא שבמערכת יש כמה דדליינים מקבילים. למשל, ירחון וגם עיתון יומי ומוספים שבועיים, או כמה ירחונים במערכת אחת. "אם כל אחד יתחיל לבוא מתי שבא לו, אנה אנו באים?” חושב לעצמו אחראי המערכת. קל הרבה יותר להורות לכולם לבוא בתשע וללכת בחמש, מאשר לוודא בכל יום ויום ×›×™ כולם אכן מתקדמים לקראת המטרה הזמנית הקבועה.

וכך, עובדי המשרה המלאה נופלים קרבן לעובדה שהבוסים שלהם לא סומכים עליהם ולא סומכים על נאמנותם למוצר, למרות שנאמנותם למוצר היא הדבר שמקודם במקום העבודה שלהם יותר מכל. במקום להיצמד לשיטת פיקוח אחת – המוצר – הם מייצרים שיטת פיקוח כפולה – המוצר והשעות.

אז אני מציעה שיחליטו. אם הם רוצים נאמנות למוצר, שישחררו את העובדים לעשות זאת כאשר הם חשים ×”×›×™ ממוקדים וכשירים לעבודה. אם הם רוצים שעות, שלא ינאמו על אחריות ודוגמה אישית. כמו שאומר השיר על המוסר הכפול: “שני דגים נחפזו וירדו למצולות הים… ילא הפה מלספר על אהבתם"

• להכרזה על הפרויקט • צמיחה • אהוב אותנו • אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים