שובו של המזרק התת-עורי, בערך

על יסוד ההמלצה הבלוגית של מיטל שרון, פניתי לדגום את Weeds. מקומה של 'מגניבה' בדין ההולך ונחרץ כבר מוצק למדי; 'להבחיל' ו'להדהים' מתחרות בלהט על תפקיד המילה הבאה. אבל לא בזה העניין, אלא בסוגיה מעניינת שעולה מסתירה המתבקשת בין שלוש ההצהרות האמיתיות הבאות: 1) בני חמש-עשרה שותים ומזדיינים (גם אם לא מעשנים או מתמסטלים, בינתיים) בחופשיות שם, ב-Weeds. 2) בחתך רוחב של חמש השנים האחרונות, אחוז נכבד מחוג חברי היוו אנשים שבעברם הקרוב דאז או בהווה של היכרותינו היו בני חמש-עשרה ששותים, מזדיינים, מעשנים ומתמסטלים בחופשיות. 3) כשאני צופה באורח חייהם של בני החמש-עשרה ב-Weeds אני מוצא אותו (לאו דווקא בסדר הזה) מערער, מופרך, מבהיל, מחליא, מלהיב ומקומם. 4) מעולם לא מצאתי את אורח החיים של מי מהחברים האמורים מערער, מבהיל, מופרך, מחליא או מקומם. באשר למלהיבות, גם היא דעכה ברובה עם חלוף השנים. הפלא הוא שלא מדובר, אפילו, בכניעה לנורמות המובלעות של הסדרה, שמקרינה קרירות ותושיה אין קץ. ההיפותזה שלי היא שמדובר בסט של נורמות מובלעות שנקשר באופן פבלובי לעצם האקט של צפייה בוידאו בן עשרים עד ארבעים דקות על מסך קטן. [טוב, ההיפותזה האמיתית שלי היא שהסדרה הונדסה בכישרון כדי לנתב את הצופה להזדעזע קלות בעצמו תוך הכרה בכך שהסדרה אינה מזדעזעת כלל. אבל אני נוטה להאמין שתגובה אינסטנקטיבית למדיום, שהוא כמובן לא על טהרת הנתונים הפיזיים אלא נסמך על הידיעה ההקשרית שזוהי סדרת טלווזיה, משחקת תפקיד חשוב ביעילות של המהלך הזה]

3 thoughts on “שובו של המזרק התת-עורי, בערך”

  1. אלף, לכבוד הוא לי.
    בית, אני נוטה להסכים איתך. אני חושבת שכמו בכל סדרה של שואוטיים, ווידסבנויה על אפקט ה"וואו, איך הם מעזים". אחר כך חשבתי, אבל, שאולי זה אני.כלומר, שהזעזוע (ששמור, אגב רק לטלוויזיה, כפי שציינת בחוכמה) הוא שליבלבד.

  2. באמת יצא לך תחביר פלאייי.

    לעניין: הפוסט כתוב במגניבות. יש כבוד. באשר לטענה, היא מעניינת אך מעורפלת עבור הבלתי בקיא(ה) בווידס.
    shrug

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *