כמו פיגוע

מרץ הוא החודש האכזרי ביותר. כך לפחות על פי נתוני תאונות הדרכים. מסתבר שעם תחילת האביב נותנים הישראלים דרור ליצריהם, פותחים חלונות ובעיניים בורקות לוחצים עוד קצת על דוושת הגז, כאילו כדי לענות ב"הן" ניטשיאני גדול לשמש ולפריחה. מה שיוצא מזה, לאסונם, הוא ששמחת החיים הגועשת שלהם הופכת בתהליך אלכימי מהיר ומפתיע ליגון של מוות ואבלות כתוצאה מחוסר זהירות בכביש.

כמה פעמים במהלך השבועיים האחרונים, בעודי מתבונן בצער ובכאב בתמונות דיווחי חדשות התאונות, קלטו אזני איזה פרמדיק צעיר, או איזה שוטר, או איזה כתב לענייני, מספרי שכאשר הגיעו לזירת התאונה "לא האמינו" למראה עיניהם, שכן מה שנגלה לאותן עיניים היה ממש "כמו פיגוע". כן: היו שם גופות וגם מכונות ברזל מעוותות, וכל זה יחד הזכיר כמובן זירת פיגוע תופת, אותה זירה ארכיטיפית שלפניה מתראיינת כרגיל עדת ראייה ומוסרת את אותה עדות ארכיטיפית: "פתאום שמעתי בום גדול".

ומסתבר שבאמת ארכיטיפי כל העניין הזה, כלומר כל כך שגורה וברורה לנו מציאות המלחמה המתמדת שאנחנו שרויים בה, עד שחזיונותיה לא רק קיבלו אידאה אפלטונית מושלמת משלהם (שממנה הם נגזרים כמובן בתהליך יורד של האצלה והתפרטות), אלא כאמור אותה אידאה, אותו סוג או זן או מין של מציאות משמשת גם לתיאור אסונות אחרים.

ואין ×–×” מובן מאליו: למעשה, בכל מדינה נורמלית פיגוע (כך נראה לי) ×”×™×” מתואר במונחי תאונה, ופרמדיקים היו "לא מאמינים" כשהיו מגיעים למקום, משום שהכל נראה שם "כמו תאונת דרכים ענקית" (או משהו ×›×–×”). אלא שכמובן, את היוצא מהכלל מתארים על פי הכלל, ואצלנו פיגועים הפכו לסטטוס קוו, ובכך לאמת המדידה האוניברסלית – פיגוע ההתאבדות בשבילנו דומה לאותו מוט מטר מיתולוגי שנמצא בגריניץ‘ ושומר על המידה "האמיתית", אליה מצמידים כל חפץ כדי לדעת מה אורכו המדוייק.

הפיגועים הם המציאות. הנורמה. הנורמליות. כמה ברור עכשיו: אנחנו לא "חוזרים לשגרה" אחרי פיגוע – פיגועים הם השגרה, ולא ניתן לדמיין שגרה אחרת. אולי משום כך קשה לנו כל כך לעשות שלום: מול מה נמדוד את איכות חיינו ללא תופת המלחמה? ללא המכות הקצובות מאותו סרגל קשיח אך אמין-לנצח, האם לא נתרכך לכדי ילדותיות שובבה ואמורפית? קשה לנו להיפרד מהשטן המוכר ×”×–×”, שהפך בן לוויה נאמן למסע חיינו ולהגדרת כל תכליותינו. קשה כל כך עד שאנחנו מעדיפים להישאר מחותנים איתו חתונת דמים, ולו רק תיחסך מאיתנו רווקות של אחריות. פלא שהכל נראה במדינה הזאת כמו תאונת דרכים ענקית?

11 thoughts on “כמו פיגוע”

  1. אני לא בטוח שאתה צודק. פיגוע משמש קנה מידה להשוואה משתי סיבות: הוא נוכח מאוד בתודעה והוא גדול יותר. והוא פשוט גדול יותר, לפחות מתאונת דרכים. וכאשר תבוא לתאר תאונת דרכים, יקשה עליך לומר שהיא כמו תאונת דרכים, ותגיד – כמו פיגוע.

    כלומר, הדימוי מנסה להעביר זעזוע, ולכן עליו למצוא איבר אנלוגי חזק יותר.

  2. יש משהו בדבריך.

    ועדיין, נוכחותו התמידית בתודעה היא העניין: קשה לדמיין את התודעה שלנו בלעדיו, או אולי בלעדיו קשה לתודעה שלנו לדמיין.

  3. בלי כוונות לפתוח מלחמת עולם, זה נשמע לי קשקוש בלבוש. באמת. במיוחד הטיעון "משום כך קשה לנו כל כך לעשות שלום".

  4. ושמישהו יספר לשעון שלכם שהוא לא מעודכן

  5. איה, לא התכוונתי שזאת הסיבה היחידה. אני מודה שיש מספר סיבות נוספות. : )

  6. הרעיון שצריך להיות חזקים כדי לעמוד במציאות הישראלית הקשה הוא מקור כוח ליותר מדי אנשים באזורנו. מקור כוח מר, אכזר, לעגני. מצד שני יש כאן אנשים שיותר ויותר עוסקים בלבחון מקורות חלופיים של עוצמה.

    קשה לדעת בינתיים האם זה מספיק דרמטי כדי לשנות משהו. נחיה ונראה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *