דוד הדר

מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי

3 תגובות
 
לאחרונה קראתי את נפילה חפשית, ספר שיריה השני של רחל חלפי (כפי שהוא מובא במקלעת השמש). אוסף השירים כולל שני שערים שעוררו בי מחשבות אמריקאיות. מדובר ב"מכשפה מתאהבת תוך כדי נפילה", אוסף של שירי מכשפות, וב"כחול זקן" הכולל בלדה בהמשכים על רוצח סדרתי זה. נדמה לי כי מכשפות, ובמיוחד מכשפות הומוריסטיות הרוכבות על מטאטא פאלי כמו ב"שירי רכילות של מכשפות", אינן שיכות למה שניתן לצפות לו בשירה עברית. גם בכחול הזקן הייתי מצפה לפגוש בטקסטים של תרבות אחרת, ולא זאת המקומית. המכשפות וכחול הזקן, כמו גם בלוז ורוק, הז'אנרים המוזיקלים שחלפי נוהגת להגדיר אתם את שיריה, שיכים למקום אחר.
 
לא די לומר שמדובר כאן במקורות מערבים. לא די להגיד שחלפי שואבת פחות מעולם היהדות מאשר משוררים ישראלים אחרים החוזרים שוב ושוב לתנ"ך שהפך למכולת של השירה העברית, הקבלה הפופולרית תמיד והטראומות היהודיות והישראליות. בשמוש של השירה העברית בתרבות המערב אין כל חדש. הרי, זאוס יודע שהשירה הערבית רוויה בצלמיות אפולו ושחזורים של נפילת איקרוס כמעט כמו אחיותיה בשירת אירופה. מה שמשך את תשומת לבי למכשפות הוא שיכותן, לפחות בעיני, לעולם התרבות האמריקאית.
 
יש שיגידו כי צמד המלים "תרבות אמריקאית" זה אוקסימורון. בכל זאת ברור כי חלפי, כמו גם משוררים אחרים, מצאו בתרבות האמריקאית, העממית, הפופולרית והגבוהה מקור לדמויים שידברו בשירתם (מכשפות) ויגדירו את צורתה (בין אם בלוז ובין אם ויליאם קרלוס ויליאמס). רבים רואים באמריקניזציה זו של השירה הישראלית ענין שיש להצטער עליו. הם חוששים אולי כי היא מונעת את הגישה לרוח הסלאבית המקורית של השירה העברית (דורי מנור, גליון ראשון של הו!) או כי התרבות האמריקנית יוצרת חוצץ בינינו ובין הערבית שצריכה להיות היסוד התרבותי עליו אנו נשענים (אלמוג בהר, הארץ, 31.8.2007).
 
נדמה כי ההצדקה לצידוד ברוסיות או בערביות כנקודת מוצא לכתיבה ישראלית היא היותם בשרשי התרבות העברית, אם הימביינמית ואם החדשה ולכן לא זרים לתרבותנו, אלא שיכים לה. טענה זו משכנעת וכששמים אותה לצד החשש מגל אמריקאי ששוטף את חופינו (בהר) משתמע כי התרבות האמריקנית היא דוקא כן זרה. נוצר הרושם שמקומה של התרבות האמריקנית בארץ נוצר כחלק מהגלובליזציה, שאמריקה נכפית עלינו, כמו שהצרפתים חושבים שאמריקה נכפית עליהם כגוף זר ועוין. בעיני, אין אנו צריכים לראות את עצמנו כצרפתים הנאלצים לאכול המבורגר במקום רגלי צפרדע, ובטח לא כנתינים הודים של האימפריה הבריטית שנאלצים ללבוש חליפות צמר בחום בומבי.
 
כיהודים וכישראלים התרבות האמריקאית היא בשר מבשרינו. התרבות האמריקנית היא התרבות האלטרנטיבית לזו ישראלית. היא התרבות שהיה יכולה להיות שיכת בצורה אינטימית לרבים מאתנו (יהודים ופלסטינאים, דרך אגב) אם באיזה שלב בהיסטוריה המשפחתית או הפרטית היתה מתקבלת החלטה אחרת: בני דודיו של סבי הגרו לניו-יורק ולא לפלסטינה, אבי ואמי כשהיו בפוסט דוקטורט שקלו להשאר, יתכן שאני הייתי עושה את האם איי שלי בספרות אנגלית, לא באוניברסיטה העברית, אלא באוניברסיטה אמריקאית אם לא הייתי במערכת יחסים שמאירה אותי בארץ. חלק ניכר מהתרבות האמריקנית, שכאילו מציפה אותנו מבחוץ, נוצרה על ידי אנשים שבאו מאותם מקומות שמהם באו אלו שהקימו את הישראלית, ועוד הרבה ממנה שלא נוצר על ידם הופץ ועובד על ידם. התרבות האמריקנית היא היסטוריה חלופית לתרבות שלנו וכשאנחנו שואבים משם, אולי לא מדובר משאיבה מהשרשים שלנו אבל בהחלט, גם אם זה בלטי אפשרי ביולוגית, שאיבה מענף אחר באותו עץ.
 
בפסקה האחרונה נמנעתי מלדבר על יהודים אמריקאים כי מבחינות רבות גם אמריקאים לא יהודים רבים באים באותם מקומות כמו היהודים שבאו לפלסטינה, בין אם מדובר מקום גאוגרפי (פולין, רוסיה, גרמניה) או אינטלקטואלי (הנאורות, מרקסיזם, ספרות אוטופית). אבל יש טעם להגיד שכיום יש שתי מרכזים יהודיים חזקים בעולם, ישראל ואמריקה. ויש טעם להגיד כי ההשפעה היהודית על התרבות האמריקאית גדולה ושכאשר אנו נגועים בתרבות זו אנו נגועים בעצם בסעיף של תרבותנו שלנו. התרבות האמריקאית ילידית לנוף הישראלי לא פחות מזו הרוסית, הערבית או היהודית-דתית, ויש להמשיך לראות בא מקור לגיטימי ופורה, ולא לתת לאימפריאליזם הצבאי והתרבותי של ארצות הברית לעוור אותנו לקשר הצמוד שלנו לתרבותה.

3 thoughts on “מחשבות אמריקאיות שצצו במוחי בזמן שקראתי שירים של רחל חלפי”

  1. רעיון מעניין. משום מה אני נזכרת באבא שלי, שגדל בארץ בשנות הארבעים-פלוס, וסיפר לי איך כשאמא שלו וחברותיה דיברו גרמנית באוטובוס הוא היה מנסה להעמיד פנים שהוא לא קשור אליהן.

  2. מעניין אבל מופרך.
    רחל חלפי בעצמה כותבת, תחת השירים:
    "מוקדש לדולורס דה לה מונטניה, שהועלתה על המוקד בספרד של המאה ה-16" [עמ 126] תחת השיר 'מכשפה שנגמרו לה הסוסים'.
    ובעמוד אחר – מוקדש לאנייס דה-רודון, שבסוף המאה ×”-16, בצרפת, נכלאה בצינוק למשך 20 שנה, ולבסוף הומתה בהטבעה [עמ 128] תחת 'וידויה של מכשפה מאושפזת בצינוק'

    ועוד אחת – 'מכשפה מתלוננת ליד חלון', עמ 137, מוקדש לפנלופה ליז, שנכלאה, הולקתה בשוטים, והורעבה למוות באנגליה של המאה ×”-14

    ועוד מעירה חלפי – "הפרשיות והשמות בהערות למחזור ×–×” נשענים בחלקם על איזכורים ב'אנציקלופדיה לחקר קשרים עם השטן ופמלייתו' (צרפת, המאה ×”-18), מאת האב רוז'×” סידום, האב פדרו דה לה נרנחה והנזירה מונסה ברסלונה אסתר."

    לכן ההקשר האמריקאי – לא סביר. אני קוראת את השירים האלו מתוך אחווה נשית על-זמנית, קריאה פמיניסטית בעיקר. לגבי כחול הזקן – שוב אי דיוק – הוא לא סתם רוצח סדרתי, הוא רוצח סדרתי של נשותיו וזו אבחנה מהותית לקריאת השירים.

  3. תודה על התגובה המפורטת, אבל אני חייב לציין שאין בדבר ממה שאמרת בכדי להפריך את טענתי. ראשית לא טענתי שאני מציע קריאה בשירה של רחל חלפי, אלא רק כמה הרהורים שהשירים האלו העלו בי. יתר על כן, בכוונה הזכרתי את שירי הרכילות שאינו מוקדש למכשפה אירופית היסטורית אלא, להבנתי, מכשפות קריקטוריות. כמו כן, בקוראי את כחול זקן הרגשתי כי הנקודה של אלימות נגד נשים היא לא המרכזית שם. באופן כללי, אני מרגיש כי קריאה פמיניסטית איננה תמיד הגישה הנכונה להבנת שירה של נשים. בטח לא את של חלפי, שבה באמת יש הרבה דברים מענינים שאינם קשורים לזה שהכותבת אישה. אם אי פעם אכתוב קריאה מפורטת של שיר המכשפות, כמובן שאתייחס לנושאים של נשיות והיסטוריה אירופית. אולם, בבלוג זה לא היה להם מקום, והפניית תשומת הלב אליהם אינה סוטרת את הטענה היותר כללית שנבעה מהקריאה הסלקטיבית שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *