×–'× ×™×”

מותר שני פוסטים על אותו סרט?

18 תגובות

(הרהור בעקבות "חופשת קיץ". ספוילרים וזה)

כמו שכתב תומר, זהו סרט שרודף את צופיו במשך ימים ארוכים אחרי הצפייה. יצירה דחוסה ומורכבת שמסרבת להידחק לירכתי התודעה. אלא שלי ×”×™×” קשה לשים את האצבע על המקום המדויק שבו הסרט ×”×–×” חתך אותי. הרבה מהמבקרים התמקדו בהתרסה האנטי דתית שבו. יקיר אלקריב, לדוגמה, כותב: ""חופשת קיץ" הוא ×”×’×™×’ דתי אותנטי, שמגיח אל העולם טעון במרירות ובכאב של מי שהתפכח מאשליותיה של ההבטחה האלוהית. למעשה, מדובר בהרהור כפירה קודר שעוסק במתח הנצחי בין קיום המצוות ככתבן וכלשונן לבין הרגש –  ×ž×¦×•×•×ª×• של הלב." ראייה כזו של הסרט הופכת אותו לעוד כתב אשמה נגד הדת והמצוות, עוד מסמך חנופה לישראלי החילוני הנאור, שיכול להתבשם שוב באמונה שהוא טוב מן הפונדמנטליסטים "ההם". בעיניי יש כאן החמצה של רובד עמוק יותר, סכין שננעצת לאו דווקא בפונדמנטליסט הדתי אלא במשהו יסודי מאוד בתרבות המערבית.

נכון, הרב אידלמן (אסי דיין, בליהוק לא מוצלח לטעמי – אם ×›×™ אני כנראה בדעת יחיד בעניין ×–×”) הוא שומר מצוות קנאי, שכופה את הקנאות שלו על בני משפחתו. אבל ×–×” לא הדבר היחיד שאפשר לומר על הדמות הזאת. משום ששמירת המצוות הקנאית של הרב אידלמן והלימוד האובססיבי שלו אינם תכלית אלא אמצעי. זהו האמצעי שלו להפוך למה שבעיניו הנו תכלית הבריאה – להיות צדיק. הרב אידלמן סימן לו אידיאל שהוא שואף אליו, אדם עליון שהוא רוצה להיות (ולמעשה מאמין שכבר הנו ×›×–×”), והוא עושה הכול כדי להגשים את המטרה הזאת. העובדה שאת המתכון המדויק איך להפוך לאדם עליון הוא מצא בתורה או בגמרא אינה מהותית כאן. מה שחשוב הוא האמונה שיכול אדם לחיות את חייו באופן שמרומם אותו מעל שאר הבריאה, שאלה הם החיים היחידים הראויים לחיותם, ושחיים כאלה מצדיקים שימוש בכל דבר אחר בעולם – בכל יצור אחר בעולם – כאמצעי לתכלית הזו. האמונה הזאת אינה מיוחדת לקנאי הדת בקהילה היהודית הליטאית. היו (ויש) הרבה מאוד יוצרים שחיו אותה. אם לתת דוגמה מעולם שונה לחלוטין, מספרים על ויטגנשטיין שהיה עסוק באובססיביות כל ימי חייו בשאלה אם הוא גאון, מפני שרק אם הוא אכן גאון יש הצדקה לזה שהוא חרא של בנאדם.

השאיפה של הרב אידלמן להיות צדיק – שאינה שונה מהותית מאידיאל המימוש העצמי של הרבה אנשים בתרבות המערבית – הופכת אותו לאדם אטום ומנותק רגשית. מול אשתו ובנו, הפקוחים במישרין ×–×” לזה, לעצמם ולעולם, הקשר של אידלמן עם העולם, עם הזולת ועם עצמו מתווך בטקסטים, במצוות, באידיאלים. הוא אינו רואה את היונה וגוזליה, הוא רואה את המצווה שתעלה אותו עוד מדרגה בהתקרבותו לקב"×”. הוא אינו רואה את הילד, הוא רואה את הבן שהשם נתן לו כגמול על צדקתו, בן שתפקידו לשמש כהוכחה נוספת וכאמצעי נוסף לצדקתו של האב. הוא אינו מרגיש במישרין את האבל שלו על מות בנו – הוא מרגיש את הניסיון שבו אלוהים מעמיד אותו, ונוזף באשתו שאינה עומדת בניסיון ×”×–×” ובוכה בשבת. (אפשר אפילו לומר שהעונש של אידלמן על גבהות לבו הוא לאו דווקא הבן שנלקח ממנו, אלא הניתוק הרגשי שלו – חוסר היכולת שלו להתאבל באמת על הבן ×”×–×”.) האם רק בעולם הדתי יש התייחסות אינסטרומנטלית כזו לעולם, לזולת, לחיים? אני חושבת שלא. אני חושבת שהלב האמיתי של הסרט איננו ההתרסה של דוד וולך נגד העולם הדתי שממנו יצא, אלא השאלה אם הוא, כיוצר, יוכל באמת לברוח מדמות האדם האידיאלית שרודפת לא רק את העולם הדתי היהודי אלא את התרבות המערבית כולה. אם הוא כיוצר יוכל באמת להיות פקוח לעולם, לזולת ולעצמו, באופן שאיננו מתווך באידיאלים של מימוש עצמי שיהפכו אותו לאדם אטום ומנותק. במובן ×–×” הסרט אינו סכין שוולך נועץ בפונדמנטליסט הדתי, אלא סכין שהוא נועץ בעצמו. וזה כוחו.

18 thoughts on “מותר שני פוסטים על אותו סרט?”

  1. מעניין מאד מאד, תודה.
    [מימוש עצמי? אבל חשבתי שבדת יש מקום רק לאגו אחד, האגו האלוהי.]
    בעניין ההתייחסות האינסטרומנטלית עליה כתבת – האדם המאמין רואה בעצמו כלי, כמו בביטוי 'כלי קודש'. דווקא העיוורון החלקי בו לוקה אידלמן, העיוורון שמתוכו הוא מביט על עצמו כעל כלי – לא רק מאפשר את הפנאטיות אלא גם מחולל אותה. ×›×™ היותו כלי מאפשר לו לחמוק מאחריות אישית. הרי ברור שמימוש עצמי מקסימלי לבדו אינו מוביל בהכרח לניתוק ריגשי, אולי הפוך:
    תכונת הניתוק הרגשית של הגיבור היא שמאפשרת מלכתחילה את מסירותו הדתית המוחלטת, הלא אנושית, שהרי יש גם דתיות אחרת, ריגשית – אשתו למשל.

    השווית בין אידלמן לבין וולך – מהי יצירתו של אידלמן? מהי הדילמה שבה הוא נתון? הרי אדם יוצר הוא אדם מתלבט, הנדרש לבחור בכל רגע מחדש את הרגע הבא – ואילו אדם דתי הוא ההיפך מזה, הוא הולך בדרך הסלולה והבטוחה, עם אפס יכולת תמרון ואפס בחירה.

  2. הנקודה היא שהדילמה הבסיסית של הסרט חותכת את ההבחנות הסטריאוטיפיות בין ה"דתי" ל"חילוני". היא לא תלויה בסטריאוטיפ של האדם הדתי כמי שהולך בדרך סלולה ובטוחה, לעומת החילוני או אפילו היוצר שבוחר את חייו בכל רגע (נו באמת). אדם דתי יכול להפך את דתו קרדום לחפור בה, לקיים את התורה שלא לשמה, וכך גם יוצר ביצירתו. גם הדת וגם היצירה יכולות להיות ביטוי או תוצאה של נרקיסיזם, והמחיר יכול להיות דומה מאוד.

    בנוגע לשאלה אם הניתוק הרגשי הוא סיבה או תוצאה, ואם המעמד כ"כלי" (אגב, גם יוצרים יכולים להציג ולהצדיק את עצמם כמכשיר בידי ההשראה או המסר שלהם, ע"ע ויטגנשטיין, לארס פון טרייר, ברכט ואחרים), אני מסכימה. זו דקות שלא הכנסתי לפוסט, בעיקר מפני שאני חושבת שגם אם הניתוק הרגשי קודם לפנאטיות הנרקסיסטית (הדתית או היצירתית), יש כאן היזון חוזר שבו הפנאטיות הנרקסיסטית משמשת אח"כ כהצדקה לניתוק הרגשי ומחזקת אותו.

  3. היוצר לא *בוחר את חייו בכל רגע* – אלא בתוך יצירתו, החופש המוחלט של היצירה בידיו של היוצר כמו חופש הבריאה האלוהי.
    לא עלתה בפוסט המילה 'היבריס' והענישה האלוהית, אולי אלוהים של הסרט לא מוכן לשאת את שלמות הפולחן של אידלמן, שלמות בלתי אנושית, והוא מעניש אותו על כך – אבל אם העונש הוא חלק מאורח החיים, ואם העונש מתקבל בהכנעה גמורה – ואם הנענש לא מסוגל לחוש בו כלל, או במידה מסויימת – הרי שזה כלל אינו עונש.

  4. ההיבריס והעונש דווקא ישנם בפוסט – בסוגריים, בפסקה האחרונה.

    עונש שמתקבל בהכנעה אינו עונש? ומנין הדיכוטומיה החדה הזאת בין עונש שהנענש מסוגל לחוש בו לעונש שהוא לא חש בו?
    הדחקה היא חרב פיפיות, מה שאתה מדחיק במקום אחד בא עליך ממקום אחר. הסרט נפתח בכאבו של האב, ומסתיים במועקה שלו כשהוא יושב בבית הכנסת, אשתו מפילה עליו סידורים מעזרת הנשים, שניהם כואבים ואבודים אבל לאב אסור לבטא את הכאב שלו. לכל אורך הסרט יש פער בין הדוגמות (הדידקטיות והמייגעות, עליי לציין) שהאב מדקלם לבין מה שבא לידי ביטוי בהתנהגות הלא-מילולית שלו. ברובד המילולי, האידיאולוגי, מדובר באדם עם משנה סדורה וצידוקים מלאים, ברובד ההתנהגותי מדובר באדם חסום רגשית שאינו יכול לבטא את הסבל שלו ולתת לו לגיטימציה. (משהו שלא ציינתי בפוסט – באופן כללי לדעתי הסרט הרבה יותר חזק באמצעי ההבעה הלא מילוליים שלו. הרבה מהדיאלוגים מאוד חלשים ומגמתיים בעיניי.)

    לגבי היצירה והחופש – ראיתי יצירות דוגמטיות שנצמדות למוסכמות כמו לשולחן ערוך, וראיתי אנשים שחיים את דתם בצורה יצירתית ומלאת חירות לא פחות מזו של היוצר הדגול ביותר. שוב, אני לא מקבלת את הסטריאוטיפים האלה, לא לגבי הדת ולא לגבי היצירה.

  5. תודה ז'ניה. אני חושב שיש בהחלט משהו בדברייך. רק דבר אחד: את בטוחה שויטגנשטיין היא חרא? אני מכיר את דמותו בתור בחור הגון למדי, גם אם אקצנטרי. איפה שמעת על התחבטויותיו בקשר לגאונותו?

  6. ×–×” ×”×™×” סיפור שהסתובב במסדרונות החוג לפילוסופיה – לא זוכרת מה המקור. אני לא בטוחה שהוא ×”×™×” חרא, אבל די בטוח שכך ראה את עצמו לעתים, ולפי הסיפור חשב שרק הגאונות תוכל אולי להצדיק את התנהגותו המחפירה (בעיניו) כלפי אנשים אחרים. הסיפור הידוע שייסר אותו נוגע לילדה שהרביץ לה כשהיה מורה בבית ספר אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל אפשר לספר גם על יחסו לראסל (מיטיבו ואיש חסדו): ויטגנשטיין לא היסס להטיח בו אמיתות מרות ופוגעות על כישוריו כפילוסוף בשמו של היושר האינטלקטואלי.
    בוא נגיד ככה: לא בטוח שהוא היה חרא, אבל די בטוח שהוא לא היה מופת של רגישות, נדיבות ורוחב לב כלפי הזולת.

  7. אהה…. טוב, את ×–×” גם אני שמעתי. איכשהו אני פירשתי את ×–×” לטובתו: איזה פליק קטן לילדה (בלתי מוצדק כמובן, אל תתנפלו) ייסר אותו כל החיים. וראסל? בטוח לא הזיק להוציא קצת אויר מהבלון הנפוח ×”×–×”. והוא הרי ×”×™×” בעד חלוקה הוגנת של ההון, חשב להיות קומוניסט והתפקח, ונדמה לי שגם התנדב לעזור בבית חולים באיזו מלחמה או משהו ×›×–×”. אבל כן, ברור שהוא לא ×”×™×” מופת של רגישות. בכל זאת, גאון.

  8. זה מעניין. לא ראיתי את הסרט, אבל הוא בכל זאת נטוע בתוך הדת. מה בו מאפשר לעלות רמת הפשטה, מסיפור על דת לסיפור על בני אדם?

  9. שאלה טובה. יש לי תשובה אד הומינם ותשובה לא אד הומינם. התשובה אד הומינם היא שאילו הסרט ×”×–×” ×”×™×” רק התרסה אנטי דתית הוא לא ×”×™×” מרשים אותי אלא רק מעצבן אותי. ×›×™ כהתרסה אנטי דתית אין בו הרבה חדש, לטעמי, ולי אישית קצת נמאס מהתענוג של החילונים לטפוח לעצמם על השכם ולהיות מבסוטים מכמה הם נאורים ופתוחים יחסית לדתיים החשוכים. מה שקרה בפועל הוא שאכן קצת התעצבנתי מהרובד ×”×–×” של הסרט, אבל במקביל הוא גם מאוד הרשים אותי והטריד אותי, ולכן ×”×™×” ברור לי שיש בו משהו עמוק יותר מביקורת חיצונית על חברה חשוכה. במילים אחרות – ×”×™×” לי ברור שדוד וולך ×–×” לא ישראל סגל. אבל כאמור, ×–×” אד הומינם.

    ניסיון לתשובה עניינית יותר: אם תקרא את הביקורת של יאיר רווה, שהולך בכיוון קצת דומה לזה שאני הצעתי, הוא טוען שהצילום בסרט חותר נגד התסריט. התסריט אנטי דתי, הצילום דתי. עכשיו, אני לא יודעת אם זה באמת בגלל הצילום (אם כי ברור שמבחינה אמנותית עיקר עוצמתו של הסרט נובעת מהצילום ומהעריכה), אבל בסרט הזה יש להט קנאי שלא נופל מזה של הרב אידלמן. לדוד וולך יש משהו שמאוד מאוד בוער לו לומר, ולצורך זה הוא משעבד את כל האמצעים שעומדים לרשותו (וזה מצוין, כמובן). בשביל זה הוא יחתוך את סיפור העקדה לפני שהאיל מגיע, והוא יהרוג את הדמות שהצופה הכי נקשר אליה, והוא ישאיר אותך בסוף במועקה שתיתקע לך בגרון ולא תיפתר בשום צורה. יש בסרט רק דמות אחת שהטוטאליות שלה דומה לטוטאליות של הבמאי: הרב אידלמן. זה שאסי דיין הוא ליהוק גרוע לדמות הזאת, והוא לא מצליח לעורר אמפתיה אלא רק אנטגוניזם (אולי בגלל הטקסטים הבעייתיים שהושמו בפיו), זו כבר בעיה אחרת. ואף על פי כן ברור איכשהו מהסרט שהבמאי מכיר את הפנאטיות של אידלמן לא רק מבחוץ, מנקודת המבט של הילד והאימא, אלא גם מבפנים, מהמקום של אידלמן עצמו.
    זהו, נראה לי.

  11. הדבר הכי מעניין שקראתי על חופשת קייץ עד היום, וקראתי יותר מדי.

  13. ראיתי, אהבתי מאוד את הצילום ודרכו איכשהו באופן גבולי מאוד התחברתי גם לסרט כמכלול.

  14. אני גם חושב שאסי אינו ליהוק מוצלח.יש איזה שהיא ארסיות כוחנית בעיניים שלו שאינה מתאימה. היו כמה דברים עדינים בסרט שהיו כמו שפה משלה אשר פעלה במקביל. כמו אותו פלג מים שהוביל את הדגים אל מותם. והילד לא הצליח למנוע את התהליך וסופו שהלך בעקבותם.שכן קודם לכן אמר אביו שהמקום היחיד שלא אומרים תפילה הוא ים המלח.והילד הובל אך גם הבין שהמפלט היחיד מהתפילות הוא ללכת בעקבות הדג

  15. כן, זה בערך מה שאני הרגשתי, כאילו ראיתי שני סרטים מאוד שונים זה מזה. ברובד המילולי הסרט מאוד דידקטי ומגמתי, ברובד החושי (בעיקר חזותי) הסרט הרבה יותר "נושם". מקווה שבסרטים הבאים שלו וולך ירשה לעצמו לסמוך יותר על האינטליגנציה של הצופים ויתן לרעיונות שלו לדבר בתמונות מבלי להעמיס עליהם פירושים מילוליים.

  16. בענין הדתי. כל הדיון אינו רציני . הוא יותר סיפר על כותב התסריט והאובססיה שלו עם הדת. במציאות איום העקידה קיים כל הזמן.במה שונה שליחת הבנים לקרב למען אידיאל.או הרצון לכבול את מוחו של הצעיר לאידיאולוגיה כל שהיא. עם לא דת אז כסף. או התמכרות לחופש מה שונה בה מהתמכרות לדת הכל זה שיעבוד אחד גדול

  17. היום ראיתי את הסרט ומיד חיפשתי תגובות. כמו ז'ניה גם אני הרגשתי שיש פה משהו מעבר להתרסה נגד הדת אבל גם הרגשתי, ותסלחו לי, שיש פה גם תמרור אזהרה להתפתחותה של מפלצת שגדלה בחממה של הדת, שקראתם לה, בצדק, ההיבריס, ושאכן תמיד היא נדבקת דווקא למנהיגים שאינם בגודל שהסביבה מיחסת להם. תמרור אזהרה לאנשים עם קשיים רגשיים, שכשהם בורחים לחוקים מיסטיים , הם מעוותים את אישיותם. דמותו של הרב היא דמות גרוטסקית, כמעט בלתי מציאותית, והמילים שהיא אומרת: הייתי עטוף ברבונו של עולם, בשעה שהוא כמעט גורם למותו של בנו, כמעט חורגות מגבולות הריאליזם, לדעתי, והן שמעוררות את השאלה- איזו אזהרה מסתתרת מאחוריהן?
    האותנטיות הדתית, כן נגעה ללבי, אך לא הרגשתי התלהמות אלא נסיון לנתח באיזמל חד את שורשיה של הנפש המעוותת, מתוך דאגה כנה לשלמות נפשה ולשלמות נפשה של החברה ממנה היא צמחה.

  18. זוית אחרת.
    חופשת קיץ אינה אלא פראפרזה על דקלוג-1 (אנוכי…). לקח לי חמש דקות לדעת שהילד יתבע בים במלח, מהסיבה הפשוטה שאין אגמים קפואים בירושלים. למי שאינו זוכר, ב-דקלוג ישנם אב ובן, האב חילוני נאור, פרופסור, אתאיסט קומוניסט, שיודע בידיעה גמורה שאין אלוהים, וברגע שיבנו מחשב מספיק גדול ויזינו בו את כל הידע …
    השניים מדברים כל הזמן בלשון עתיד: הילד פותר בעזרת מחשב שיעורי בית: שתי המכוניות יפגשו אחרי 22 דקות. מזג האויר ×™×”×™×” כך וכך. לכן, הטמפרטורה תהיה כך וכך. חוזק הקרח באגם ×™×”×™×”… ולכן מותר ואפשר לגלוש על גבי הקרח. בקיצור – האב, הבן, אבל בלי רוח הקודש. ×–×” מיותר.
    בתמונה האחרונה האב מוצא עצמו בוכה בכנסיה ומפיל תשמישי קדושה ארצה. ראה תמונת הסיום בחופשת הקיץ.
    מי שמנסה לפרשן את חופשת הקיץ בלי להתייחס ל"מקור", יבושם לו, אבל אני חושב שזה לא נכון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *