את הציטוט לעיל, תחת הכותרת "המורה ששינתה את חיי", הלקוח מתוך רשימת הנושאים הלעוסים, ממש לעוסים, בדיון על החינוך (כפי שהביאו מיטל ואיתמר בהכרזה שלהם על "פרויקט החינוך", שמעתי אינספור פעמים בווריאציה כזו או אחרת. המהדרין גם מוסיפים את המשפט "נו, בטח היתה לך לפחות מורה אחת שהערכת" אחרי הציטוט.

ובכן פעם אחר פעם אני נובר בהסטוריה הפרטית שלי במערכת החינוך ומגלה ריק. מכתה א' ועד י"ב, שתים-עשרה שנות לימוד בבתי-ספר טובים בערים איכותיות, לא מצאתי אפילו מורה אחת (גם לא אחד) שאני יכול לומר שהערכתי, הוקרתי, נצרתי בלבי או אני מתגעגע אליו. זו לא השתלחות נוקבת במורי ישראל, גם לא משהו לנגח בו את המערכת. זו האמת לאמיתה.

ולא שהייתי תלמיד בעייתי, מופרע או מבריזן. למען האמת, שנים רבות (מדי) הייתי (לכאורה) חלומן הרטוב של מורות ישראל – ילד נבון, מתבלט, מחונן. לכאורה, ×›×™ זרע הפורענות החל בגיל 4 בערך, כשסבא שלי ×–"ל ×”×¢×– ללמד אותי גם לקרוא וגם חשבון. הזרע ×”×–×” נבט והצמיח תלמיד כתה א' שמשתעמם רוב הזמן, ×›×™ הוא בערך ברמה של תלמיד כתה ×’'. 

וזה, מתברר, סיוטן הגדול של מורות ישראל, ולא באשמתן – אם יש לכם 40 ילדים בכתה, אין לכם שום יכולת לטפל בחריגים, לטובה ולרעה. אז מה עושים?  זורקים. זורקים את הרעים לכיתה הטיפולית (או משאירים אותם כתה) ואת הטובים בועטים למעלה, "מקפיצים כתה". רצה הגורל ואמא שלי התנגדה ל"הקפצה", וכך שנה אחר שנה בביה"ס היסודי מיררתי למורות שלי את החיים. עם זאת, הייתי ילד טוב, וכל המורות אהבו אותי מאוד. אז הצלחתי לשרוד שש שנים בבית-הספר, חלק מהן כשאני לומד חשבון ועוד כמה מקצועות שאני לא זוכר עם ילדים שגדולים ממני בשנה או שנתיים.

(אגב, את "הבעיה" שלי באנגלית, אנגלית ברמת שפת-אם, שחזרתי איתה מארה"ב והמשכתי לפתח גם בארץ, פתרה מערכת החינוך ברעננה, עיר מגוריי, על-ידי יצירת מסגרת גאונית, שמתאימה בעיקר לעיר אנגלו-סכסית כמו רעננה, ושמה English Speakers. מכתה ד' ועד כתה ט' למדתי במסגרת הזו, והייתי מאושר עד אין-קץ).

בחטיבת הביניים חולקנו להקבצות במתמטיקה, ואני כמובן נשלחתי להקבצה א'. השעמום שתקף אותי שם הביא להפרעות (בכתה ז' בערך הפסקתי להיות "נחמד") ומאבקי כוח עם המורה. כתוצאה מכך, בכתה ח' שובצתי בתחילת השנה "רק" להקבצה א' ולא להקבצה א'1, שהיתה ל"מתקדמים". שבועיים הספיקו למורה בא' בשביל לזרוק אותי לכל הרוחות להקבצה א'1, ובלבד שאפסיק להציק לה עם תשובות מהירות ושאלות קשות.

את בעיית חטיבת הביניים/התיכון פתרתי כבר בעצמי (או למען הדיוק הוריי פתרו עבורי), כששמתי פעמיי לתיכון בתל-אביב, שהיה (לפחות אמור להיות) בית לתלמידים מצטיינים. עם זאת, גם בתיכון הזה, אולי בעיקר בתיכון הזה, גיליתי שמערכת החינוך, אפילו הקצפת של מערכת החינוך, לא מסוגלת להתמודד עם תלמידים טובים, חזקים, מעוניינים באתגרים. בית-הספר קלט תלמידים ברמה סופר-גבוהה, מצטייני בתי-הספר בכל גוש דן, ופלט החוצה תלמידים ברמה סופר-גבוהה. צינור, לא יותר.

בתיכון כבר פרקתי עול לגמרי. את השעמום שלי תרגמתי להברזות בהיקף משמעותי – חלקן בגיבוי המלא (והמבין) של הוריי ("אמא, אין לי ×›×— היום ללכת לבית-ספר"), חלקן על דעת עצמי. מהרגע שבו ×”×™×” לאחד החבר'×” רשיון ורכב משלו, אימצנו לעצמנו נוהל קבוע: מגיעים לבית הספר, בודקים את הלו"×–, מחליטים מאיזה שיעורים מבריזים ונוסעים לתל-אביב. ימים שלמים עברו עליי ב"כוכב שבתאי" הזכור לטוב, תחילה בככר מלכי ישראל ואחר-כך בככר דיזינגוף. היתרון הגדול של בית-הספר ×”×–×” ×”×™×”, מבחינתי, חוסר תשומת הלב ששם על ×¢× ×™×™× ×™ משמעת, כל עוד הציונים שלך היו טובים.

חוסר תשומת לב, אבל לא שום תשומת לב. וכך, אוסף האיחורים+הברזות+היעדרויות שלי גרם למורים שלי להתחרפן ולציוני המגן שלי, הנשק היחיד שעומד למורי ישראל בתקופת התיכון, לרדת דרמטית, ככל שאפשרתי להם (למשל, ציון 100 במגן במתמטיקה הפך להיות 90…). אפילו איומים היו מנת חלקי, כולל אחד חד-משמעי ולא משתמע לשני פנים, מסגן המנהל (העיוור), על כך שתופיע לי בתעודה "הערת משמעת" ש"תפגע משמעותית" בחיי בהמשך הדרך (ההערה אכן הופיעה, ×—×™×™ בהמשך הדרך לא רעים so far).

אני, מבחינתי, דאגתי למרר את חייהם של מרבית מוריי בחזרה. זכורה לי במיוחד היתקלות אחת במורה לאלקטרוניקה, שזכה לכינוי האלמותי "צב-צב" על שום גופו העגול, צווארו הארוך וראשו האליפטי, ששיוו לו מראה של צב. באחד הימים הגעתי לבית-הספר עם גופייה לבנה שבחזיתה הדפס (זוכרים?) של סמנתה פוקס (זוכרים?) כששני עופריה בחוץ (זוכרים?!). צב-צב הביט בי, הביט בגופייה ושלח אותי תוך שתי שניות לעמוד בפינה (!!!) עם הגב לכתה (!!!) למשך כל השיעור. אלא שרצה הגורל והחברים הטובים שלי, שקנו לי את החולצה ליום-ההולדת, הדפיסו מאחוריה את הכיתוב הבא: "לשגיא, מזל טוב מהמאוננים". מיותר לציין את מהומת האלוהים שפרצה בכתה כשהסתובבתי…

עוד קטע משעשע שזכור לי לטובה ×”×™×” שיעור הסטוריה, כמה שיעורים לפני הבחינה המסכמת של אותה שנה, עם מורה שהיה ידוע בחיבתו לגלוש בסיפורים ולבזבז את השיעור. הטקטיקה היתה ברורה לכולם: יש לבזבז כמה שיותר שיעורים עד לבחינה, וכך החומר בבחינה ×™×”×™×” קטן יותר. עבדכם הנאמן כתב על הלוח בגדול: "למה צריך ללמוד הסטוריה?" והרים להנחתה. המורה המתוחכם ×–×™×”×” את הטריק, הודיע שאין בכוונתו להיכנס לזה, בלע את הרוק ו… גלש מיד להסבר בנוגע ללמה צריך ללמוד היסטוריה, הסבר שלקח לו "רק" שלושה שיעורים.

בקיצור, היו אלה ימים יפים. שנה אחת ארגנתי משוב למורים והצלחתי להרגיז את צוות המורים ואת המנהל. שנה אחרת פרסמנו עיתון סאטירי שהסתלבט על המורים ושוב הרגזתי את כולם. מיותר לציין שכשאחת מיחידות העילית של צה"ל רצתה לקבל את דעת בית-הספר עליי ידעתי שבשלב הזה אודח. ובכל-זאת, סיימתי שתים-עשרה שנות לימוד עם ממוצע משובח, ותעודת בגרות שמעולם אפילו לא טרחתי לאסוף (אמי או אבי, פולנים טובים ושומרי חוק, עשו זאת עבורי כמה חודשים אחר-כך).

אני מביט לאחור, מריץ בראש את המורים שהיו לי, חלקם נחמדים וחלקם לא, חלקם נסבלים וחלקם לא, ואינני יכול להגיד שהערכתי או הערצתי איש מהם. בעיניי, עיני ילד חכם ומתמרד, הם היו שמרטפים מגודלים במקרה הטוב וקורבנות מסכנים של המערכת במקרה הרע. אני, ורבים כמוני, נותנים כבוד, מעריכים, מעריצים במקום שיש כבוד. חלק ממוריי באוניברסיטה כבר הערכתי. חלק מהמנהלים שלי במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם כבר הערכתי אי אפשר לצפות מאנשים חושבים, יהיו אפילו אלה ילדים, לתת כבוד, להעריך או להעריץ מתוך ברירת מחדל. המורים צריכים to step up ולזכות בזה.

אז אני מאוד אוהב ספרות, על אף ולמרות המורים שלי לספרות לאורך השנים. ואני מאוד אוהב חשבון, למרות המסגרת שניסתה לדכא אותי. ואני אוהב ללמוד ולחשוב, על אף שתים-עשרה שנים במערכת החינוך. ולכתוב?   טוב, כאן לפחות כבר המורה שלי לחיבור זיהתה את הפוטנציאל, ופתרה אותי משיעורי חיבור ואפילו מהמגן. ואולי היא לא זיהתה את הפוטנציאל, ורק רצתה להוריד אותי, ואת המסות המתנגחות והמנוסחות-היטב שלי, מהגב שלה. כך או כך, מאז לא הפסקתי לכתוב.