הביטו בתמונה הזו.

שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.

מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, ×–×” יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף.

אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי.

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים?

די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות. אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש ×”×™×” שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. ×–×” ×”×™×” סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"×— בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל.

רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי ×–×”, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?

הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין ×–×” עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.

המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאת השכר של המורים לסבירות עוד יותר. הלאה. דרישה נוספת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.

הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, ×›-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.

×–×” נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו ×—×›×”, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. ×”×™×” ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה ×–×” פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

לפני חמש שנים ×”×™×” להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, ×–×” של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות. יש כסף. משרד האוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו.

מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגעת ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין ×–×” תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד ×™×”×™×” צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל ×–×”, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר ×–×›×” בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך ×–×” קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור