Here Be Slashers

מסע אסוציאטיבי במרחב האימה של הוליווד-תחתית

 

בכל זפזופ לילי לאחרונה, הממיר שלי מציע לי שלל סרטים אלמוניים המוגדרים "אימה". מישהו בHOT קנה כנראה במבצע סטוק של סרטים שעינו של צופה קולנוע לא שזפה אותם מעולם. בימים האחרונים יצא לי לבהות בשניים מהסרטים האלה, שלא היו סרטי אימה מהסוג המבעית אלא סלאשרים מהסוג המגעיל, שמתמקד בכאב, באיברים כרותים ובשפריצים של דם. הדימיון העלילתי המובהק בין שני הסרטים עורר בי מחשבות (חיפוש משמעות במיץ של הזבל הוא סטייה ארוכת יומין אצלי).

שני הסרטים עוסקים באמריקאים צעירים שיוצאים מארה"ב לחפש הרפתקאות (כלומר בעיקר סקס) במקומות אקזוטיים. עלילת שניהם מתחילה כשהגיבורים מגיעים לגן-עדן מחוץ למסלול התיירים הכבוש (הוסטל סלובקי מלא מזרח-אירופיות מתירניות ומסולקנות באחד; חוף ברזילאי בתולי מלא מולאטיות בחוטיני בשני). בשניהם מתברר שהאידיליה היא מסווה למזימה אכזרית (ארגון בעל סממנים נאציים שצד מטיילים למטרות עינויים סאדיסטיים באחד; רופא שקוצר איברים להשתלה בשני) הצופנת בחובה מוות בייסורים לגרינגוס מהעולם הראשון, ובייחוד לאמריקאים – אם ×›×™ בשני הסרטים יש גם משת"פים שחוטפים ראשונים: שתי יפניות באחד, זוג סקנדינבי בשני.

 

סנוב, בטווין פיקס כבר היית?

הסאב-טקסט של הסרטים האלה רועם כל כך, שהוא הופך לטקסט: העולם הגדול מלא מטורפים שרק מחכים לאמריקאי שייפול להם לידיים; הכי טוב בבית, ואם אתם מתעקשים לטייל, עדיף שתעשו טיול רכבות באירופה הקלאסית ותפגשו את ג'ולי דלפי לפני הזריחה. בכל מקרה, אל תתערבבו עם הברברים, ובטח לא עם פשוטי-העם (סרט אחד מתרחש בהוסטל לתרמילאים; בשני ההגעה לחוף המקולל נובעת מתאונה של אוטובוס מקומי), ובשום אופן אל תזדיינו עם הילידים.

אומרים שסרטי האימה של שנות ×”-50, שתיארו פלישות של יצורים רצחניים מהחלל ומוטציות רעבתניות, שיקפו את החרדות מפני מלחמה אטומית ו/או פלישה רוסית. אני נזכר בסלאשרים שהיו פופולריים בנעוריי, כמו יום שישי ×”-13 והסיוט ברחוב אלם. זירת ההתרחשות של הסרטים האלה היתה בתי הפרברים, מקסימום מחנה קיץ של הצופים. הסכנה בהם באה מבפנים – מתוך הבית, השכונה, הקהילה, המשפחה. במקביל לדייויד לינץ' (קטיפה שחורה, טווין פיקס), הסרטים האלה חשפו את האימה החבויה מאחורי גדרות ×”×¢×¥ הלבנות והמדשאות המטופחות של אמריקה השמרנית. וריאציה אחרת, שאפשר לזהות בסרטים כמו המנסרים מטקסס והטרמפיסט, שיקפה את הפחד של אמריקה השבעה (בחוף המזרחי והמערבי) מפני הרדנקס, הווייט-טראש ושאר הנפולת האנושית  ששורצת בלב היבשת.

תהא הזירה אשר תהא, הגיבורים היו תמיד צעירים יפים ומבוססים ×‘גיל ההתבגרות (בארה"ב ×–×” אומר כנראה 15-25), והמסר ×”×™×” שאין מקום בטוח, שאסור לסמוך על אף אחד.

ווס קרייבן, שיצר את הסיוט ברחוב אלם בשנות ה-80, תימצת את הנוסחה הזאת ואולי גם מיצה אותה כעבור עשור, בסדרת הצעקה. הסרטים האלה התרחשו בקולג', התחנה הראשונה מחוץ לבית של אמריקאים מהמעמד הבינוני ומעלה שיוצאים לעולם. הרוצח לבש מסכה, היכה בכל מקום ויכול היה להיות כל אחד: הילד המקובל או הילד הדחוי, השרת או המורה או העיתונאי או אמא. בעצם לא ממש משנה מי הרוצח, כי מיד אחרי שהוא ייחשף וימות, יתפוס מישהו אחר את מקומו. הגיהנום הוא הזולת, ואין מפניו מקלט.

היום ארה"ב שוב במלחמה, כמו בשנות ה-50, ושוב היא מרגישה מאוימת מבחוץ. וכמו בכל קהילה מאוימת, אימת השכן נדחקת בפני אימת הזר. Better the devil you know. פרדי קרוגר, המפלץ שנולד בחלומות, ביטא בשנות ה-80 את האימה של ארה"ב המהוגנת מהסיוט החבוי בתוכה, אבל היום יש מספיק סיבות לדאגה בחוץ. ה"אחרים", The Great Unwashed, הם הסיוטים העכשוויים.

 

פיתוי? קטלני!

מכנה משותף של כל הסלאשרים בעבר ובהווה, ולא משנה איפה הם מתרחשים, הוא אימת הסקס: הרציחות מופיעות תמיד במקביל לגילויים ראשונים של מיניות; המתירנות הורגת; וכל צופה סלאשרים שעיניו בראשו יודע שמי שמשתרלל (ובעיקר משתרללת) במערכה הראשונה גוזר על עצמו מוות אכזרי עד המערכה השלישית, ולרוב הרבה לפני כן. אם הסרטים שראיתי השבוע מייצגים מגמה, הרי שכיום "גילויי המיניות" האלה נושקים ל"פורנו" רך. הקשר בין סלאשרים לסופט-קור לא נגמר שם. בהיותם ×–'אנרים פשטניים אפילו יחסית להוליווד, הם ממחישים בבוטות תֵמה רווחת בקולנוע ההוליוודי, שקושר בעקביות ×¡×§×¡ עם מוות (בניגוד לפורנו, שמזהה סקס עם חיים); בפוסט הראשון בבלוג שלי תיארתי איך הסרטים המכונים "ארוטיים" – החל מרבי-מכר בנוסח אינסטינקט בסיסי ודומיו, וכלה בזבלוני הסופט-קור של שנון טווייד ושות' – הם למעשה סיפורי מוסר פוריטניים שמזהים שחרור מיני עם פשיעה אלימה. אנטי-ארוטיקה במסווה של פסאודו-ארוטיקה. קארי של בריאן דה פלמה הביא לידי ביטוי קולע את השניוּת המתחסדת הזאת; גם סקורסזה × ×’×¢ בנושא בפסגת הפחד. באחד זוהי האמא האדוקה שנחרדת מהמיניות המתעוררת של בתה, בשני זהו האב השמרן.

 

מה בא קודם, העגל או הפרה?

(וגם: איך לעזאזל אומרים דיסקליימר בעברית?)

אין באמור לעיל משום יומרה לספק סקירה מקיפה של תולדות האימה הקולנועית לדורותיה. אני מסכים מראש עם כל מי שיטען שהקישורים שעשיתי אסוציאטיביים, או יציע נראטיב חלופי. השאלה המתבקשת היא האם סרטים כאלה נותנים ביטוי לאימה אותנטית "מלמטה", כלומר של קהל היעד, או שמא הם משקפים אינדוקטרינציה "מלמעלה" (כלומר של הממסד, הלא הוא דור ההורים, שמפיק את הסרטים). התשובה המתבקשת היא גם וגם, אבל אפשר להמשיך ולתהות האם הפרה רוצה להפחיד יותר משהעגל רוצה לפחוד? האם נוטרי הסדר הישן מלבים את הפחדים האלה כדי להנחיל אותם לדור הבא וכך לקפד באיבה כל חתירה לאלטרנטיבה ולשמר את מעמדם המיוחס? השאלה הזאת קשורה לדעתי לשאלה שהעלתה מיטל שרון בפוסט שלה. היא כתבה אמנם על שנאה, ולא על פחד, אבל התהייה בעינה עומדת: איפה נגמרים המבנים החברתיים ומתחילות תכונות האופי? או שמא חד הם, והמבנה החברתי הוא פשוט שיקוף חיצוני של המבנה האישי, הגנטי וההורמונלי?

אפשר להתפלמס רבות בשאלה הזאת, ודילמת תורשה-סביבה אכן פרנסה קריירות אקדמיות שלמות. ההגות האזוטרית,*+ מצידה, פותרת את הקושייה בשיטת הקשר הגורדי:

As above so below, שנו האלכימאים, והטנטרים מציירים מנדלות שמשקפות את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כאחד. חכמ(ולוג)×™ הזן, מצידם, ייתנו לשואל מכת מקל בראש כשואלים: מה ×–×” משנה בעצם? בין אם הפחדים האלה הם תוצר הורמונלי "אורגני" ובין אם הם התניה חיצונית "מלאכותית", הבל הבלים הכל הבל – אשליית מאיה, תלאות סמסרה. לאדם נתונה היכולת (הזכות?) להשליך מעליו את כבלי התורשה והסביבה כאחד ולהקים במו ידיו מבנים חדשים, שיתאימו יותר לרצונו – ושיֵהרסו גם הם בתורם, ×›×™ הרי אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זהו בעצם מותר האדם מן הבהמה. זוהי גם הדרך לשחרר את הילדוּת מהכלא, הן עבור "הילד הפנימי" שבתוכנו והן עבור ×–×” החיצוני שבאחריותנו.

* מה לעשות, כל משפט שאומרים במרמיטית מסתיים באלכימאי עם מנדלה, אפילו אם הוא מתחיל בברזיל או בהוליווד עם אבא וגונזילה.

+ קצת לא נוח לי לכתוב את הצירוף "ההגות האזוטרית". האזוטריקה מעוניינת בראש ובראשונה בפרקטיקה. ההגות רק ממשיגה את הטכניקות, ולא שווה כלום בלי העבודה.)

3 thoughts on “Here Be Slashers”

  1. ראשית, פוסט משובח.

    אבל הנה מקבץ מחשבות: למה סרטים משקפים? מה גורם לנו לחשוב שהחיבור בין מין למוות הוא יותר מחיבור בין מין למוות, חיבור פופולרי בזכות כוח המשיכה הבסיסי של שני הנושאים הללו. אינסטינקט בסיסי הוא זבלון, והמין בו לא חייב להתקשר לשחרור מיני דווקא, לרעיון תמטי, כמו לכך שהוא ממלא פונקצית מכירה פשוטה.

    ואז הגעת לפרה ולעגל, והבנתי שזה לא ממש משנה. הוליווד אינה שומרת על הסדר הישן. היא פשוט היא. הסרטים הללו נעשים בלי קונספירציה, אבל מייצרים קונספירציה. והפסקה האחרונה, היא מופלאה באמת.

  2. עד לא מזמן הייתי שותף לראייה המרקסיסטית העולה מהכתוב, לפיה יש מי שמכתיב מהי תרבות ויש מי שמוכתב על ידה, ושעל ידי בחינת יצירות אזוטריות/שוליות/ בינוניות שאינן תלויות כביכול במנגנון הזה ניתן לזהות את קווי התפר ורחשי הלב ה"אמיתיים" הקיימים בחברה.

    אבל היום נראה שהמנגנון הזה נעשה לא רלוונטי, משום שהאמנות, כמו המציאות אותה היא מנסה לשקף, כמו שאר תחומי החיים, הפכו מודעים לעצמם באופן מוחלט. אמנות אמיתית, כזו שמנסה להתנגד ולזעזע, נעשית בלתי אפשרית בעולם שבו הכל מוכר ומקובל בדרך זו או אחרת.

    במובן ×–×” ×–'אנר סרטי אימה (המהווים אמנות לפחות לעניות דעתי) הם חלק מאותו משבר. המיניות המודחקת והחרדה מפני המלחמה, שתידלקו יצירות אימה במשך שנים פשוט לא קיימים יותר. (לראייה, המלחמה של ארה"ב בעיראק/אפגאניסטאן קיבלה את ייצוגה הקולנועי דווקא בתחום סרטי הפעולה והפעלולים הממוסחרים – כמו איירון מן או הרובוטריקים או וואטאבר – שם אין באמת חרדה ונכונה שליטה מוחלטת בגורל העלילה by definition).

    התיאוריה שלי, אם תבחר לקבלה, היא שסרטי האימה היום מונעים על ידי חרדה מכך שאין יותר חרדה. מאובדן היכולת למצוא משמעות מתחת לפני השטח כפי שהורגלו לעשות. נראה שהם מרפררים שוב ושוב לייצוגים הבסיסיים המוכרים להם מהז'אנר (דם, עינויים וקרביים)פשוט בכדי לנסות להזכיר לעצמם ממה הם מפחדים, מה נמצא מתחת לצורת החיים האדנותית וחסרת המשמעות בה הם כלואים.

  3. טל, אני לא לגמרי מסכימה שאין יותר חרדות. לדעתי יש, והרבה, כי התקשורת (בעידוד הממשלה בדר"כ, בדרך ישירה או עקיפה) דואגת להזין אותן. ככה עושים חדשות.
    בצורה זו או אחרת, כל הקיום האנושי סובב סביב חרדות מסוימות, ואפשר לומר שגם קומדיות רומנטיות הן סוג של התמודדות עם חרדה. ראה הפי אנד בסרטים שנועד להפיג את החרדה ולהעמיד פנים שאפשר להתגבר עליה.
    סרטי האימה פשוט ממחזרים סוג מסוים של חרדות, שפונים לקהל מסוים, שמכניס כסף לאולפנים. אני לא חושבת שזה שונה עקרונית מכל שאר תעשיית הסרטים. מיניות מודחקת ועונשים פוריטניים וכו' רואים גם בדרמות וסרטים אחרים (כי זה חלק מהתרבות המערבית עד היום). רק כאן הביטוי הוא לא ייצוג מתוחכם של החרדה ממה מסתתר בפרברים האמריקאים נוסח אמריקן ביוטי או הסרטים של טוד סולונדז, או אפילו מההלם שאין הפי אנד כמו בארץ קשוחה, אלא אולי באמת כמו שאתה אומר, סרטי אימה מצליחים בגלל החרדה מהריקנות, הבנאליות וקהות החושים היומיומית, והצורך להרגיש פחד סינתטי ודפיקות לב מואצות שנובע ממתח צפוי מראש ובימוי/עריכה מוצלחים.

    ואגב, אני ממש לא מסכימה שאי אפשר יותר להתנגד ולזעזע אנשים באמצעות אמנות. הנה תראה את הפרויקט הנהדר של "ספר ההדרכה למלחמה" של מעיין פרוינד http://www.myfirstwar.co.il
    ויש עדיין סרטים מבריקים שמצליחים להתנגד ולזעזע, כך גם ספרים, ציורים, יצירות מולטימדיה וכל דבר אמנותי שאפשר לחשוב עליו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *